האיש שרצה להיות שם
גבע קרא עוז מנסה לענות על השאלה: מה יש בפוליקר, שמציב אותו בפיסגה כ"כ הרבה שנים?
ברשימת כוכבי העל של הפופ-רוק העברי, כאלה שמובטחות להם מכירות של רבבות עותקים מכל תקליט חדש בלא קשר לאיכותו, מקומו של יהודה פוליקר מובטח. זה נראה טבעי ומובן מאליו, שהרי לאחר כ-20 שנות קריירה, פוליקר נמצא בליבו של הקונצנזוס. אהוב הקהל ובניגוד לעמיתיו לרשימה כמו ריטה או שלמה ארצי, בדרך כלל גם חביב המבקרים. אלבום האוסף החדש שיצא לפוליקר לכבוד הפסח, ובו 34 שירים, מהווה הזדמנות לעצור רגע ולשאול איך זה קרה. מה יש בו בפוליקר שמציב אותו בפסגה כל כך הרבה שנים?
לכאורה, פוליקר איננו מועמד טבעי. האישיות המסתגרת-מופנמת שלו, סגנון השירה הלא נקי, התדמית המהורהרת - כל אלה יוצרים תדמית של אנטי-כוכב, של אנטי-סופרסטאר. גם המוזיקה של פוליקר, למרות שאינה אוונגרדית או קיצונית, אינה מתחנפת בדרך כלל לאוזן. ובכל זאת, יש בו משהו שגורם להמונים להתחבר אליו. ההאזנה לאלבום האוסף, שכולל שירים מראשית הקריירה של פוליקר ועד ימים אלה (רשימה קצרה: 'משמרת לילה', 'עיניים שלי', 'כפיים', 'חלון לים התיכון', 'הצל ואני', 'פרח', 'דברים שרציתי לומר', 'איך קוראים לאהבה שלי', 'פנים אל מול פנים'), יכולה להציע תשובה.
אני שייך משמע אני קיים
למרות הקפיצות בשנים ובסגנונות, אפשר לסמן קו מנחה: הרצון להשתייך. פוליקר תמיד יוצר את הרושם של מי שרוצה להיות במקום אחר, שרוצה להתקבל, להיות נאהב. פוליקר תמיד מסתכל מבחוץ, תמיד מרחוק, תמיד בתפקיד "האחר", ומחפש דרך להשתלבות. זה מתחיל ב"בנזין", עם הנער המורד שמחפש ריגושים בעיר הגדולה וברוק הייצרי, זה ממשיך בחיפוש אחר השורשים היווניים באלבומי הסולו הראשונים, זה נמשך במסע לימי השואה של "אפר ואבק", וזה מסתיים בינתיים בתקליטים האחרונים, שבהם פוליקר מתחפר בעצמו, ומחפש השלמה עצמית.
החיפוש הזה הוא כזה שכמעט כל אחד יכול להתחבר אליו, להזדהות איתו, להבין אותו. כל מי שהיה בודד, ולא משנה למה, מרגיש משהו כשפוליקר שר על "תמונות משפחתיות של אחרים בחלונות". החברה הישראלית בסופו של דבר מורכבת מהרבה מאוד אנשים שרוצים להשתייך, וזה לא משנה אם זה בגלל שהם באים מהקריות, בגלל שהם חריגים, בגלל שהם לא כמו כולם, או מסיבות אחרות. במובן מסוים, כולנו חברה של פליטים, מהגרים, שמחפשים עדיין את המקום שנוכל להרגיש בו בבית.
בעבור פוליקר, כך נדמה לי, המקום היחיד שבו הוא באמת מרגיש שייך, זה הבמה. כשפוליקר עומד שם עם הגיטרה, מוקף בנגנים הטובים בארץ, ומרים את הקהל לשמיים, שם הוא מרגיש שלם. אפשר לשמוע את זה בקטעים השונים באוסף שלקוחים מתוך הופעה. פוליקר נשמע בהם הרבה יותר מאושר. אחד הרגעים המרגשים שחוויתי בהופעת רוק היה בהופעה המשותפת של פוליקר וגידי גוב במצדה בפסטיבל ערד. גוב, שמייצג בקלילות ובטבעיות שלו קוטב נגדי לפוליקר המתייסר והמתלבט, חיבק את עמיתו להופעה לאחר 3 שעות של הופעה, של זיעה, ובצל הזריחה. החיבור הזה בין השניים, שהביא לכמה מהרגעים היותר יפים בקריירות שלהם, היה יותר מחיבור של שני אנשים, הוא סימל מן תחושה כזאת של ביחד, תחושה שפוליקר עושה רושם, כמה אליה.
ערב הפסח, החג בו כולנו מסובים, זו הזדמנות טובה להעניק למי שאין לו את רוב תקליטי הסולו של פוליקר, את תקליט האוסף הזה, כדי להזכיר לו ולנו, שלפעמים, חופשי זה לגמרי לבד.