והכי גרוע: הם לא עומדים בצפירה

הרבה זמן אחרי שנקבע חוק יום הזיכרון לחללי צה"ל ועימו נקבעה גם הצפירה המסורתית, נקבע חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם איתו הוחלט כי תצפור הארץ במשך שתי דקות.
אבל האמת צריכה להיאמר: המדינה שלנו, מדינת ישראל, היא שהפנתה עורף ליום הזה. היא שהוסיפה ליום הזה גבורה, והשתעלה במבוכה כאשר היה צריך להזכיר גם את השואה. היא שהקפידה והשתמשה בשנות החמישים רק בגיבורי מרד הגטאות בתור מיצג חי כאשר באה לשכנע את המון בית ישראל כי עבר כבר די זמן, ואפשר לסלוח לגרמניה ולחתום על הסכם השילומים.
אינני בעל פיאות ולא בנו של בעל פיאות. אינני סובל את החזרה לדת כאשר היא באה במסווה של שיח דתי-חילוני, ניו אייג'י-ישראלי. כל שבאתי היום הוא לבכות את מותם השני של אחיי. את ניקוי החרדיות והדת בכללה מהתרבות, מתרבותנו שלנו, ממה שכונה "הישראליות". לאחר שגזזו הנאצים את פיאות יהודי אירופה לא ראה אף מנהיג ציוני לנכון להזכיר את הפיאות הנגזזות ולו כסמל. לעומת זאת, אמר דוד בן-גוריון באחת מישיבות הממשלה את הדברים הבאים: "הכבוד היהודי, אני בז לו. אינני רוצה לשוב לגטו עם הרגשות של יהודי של גטו. אין לי שום עניין לרוץ אחרי גרמני ולירוק בפניו. ברחתי מן הכבוד הלאומי כשהייתי בן תשע עשרה ולא תחזירו אותי אליו!".
ואכן, בריחתו של בן גוריון היתה, יחד עם רבים מן האבות המייסדים של המדינה, בריחה מהירה מאוד ולמרחקים ארוכים. מחיקה ודמוניזציה של דמות היהודי האורתודוקס, החרדי. ההוא עם הפיאות, זה שהמיט עלינו בושות באירופה. אך מה לעשות? מה לעשות, חברים יקרים, שדווקא דמותו של היהודי בעל הפיאות המדובללות והזקן הדל היה למייצג היהדות, כפי שאולי היינו קוראים לה היום, ה"אותנטית". הוא שייצג, בעיני שונאינו, את היהודי האירופי ואף את יהודי העולם כולו.
דווקא הם, אחינו, שמרו יותר מכל על דמותם האמונית והחיצונית. הצו החילוני האקזיסטנציאלי של ה"מוכרחים לחיות" היה בעבורם הקיום היומיומי הפשוט בלי מאמרים אקדמיים מנופחים. הם פשוט חיים. חיים כמו מלפני השואה, כמו מלפני הקוזאקים, כמו מלפני חמלניצקי.
ואנחנו - לא אלא עדת צבועים. מטיפים מוסר כי חושבים אנו שבגלל שהאל "נטש" אז אפשר לבוא חשבון עם החברים שלו פה, בעולם הזה.

כיצד נוכל להניח תפילין בבוקר?

כל מי שזוכר - מי שכבר זוכר משהו - זה את דמותו של האדמו"ר מסאטמר הנמלט על נפשו ב"רכבת ההצלה", זו שכונתה "רכבת המיוחסים" של ישראל קסטנר, משאיר מאחורי את חסידיו נטושים לחסדי השמים הנעלמים על אדמת הונגריה. אבל איש אינו זוכר את האדמו"ר מפיאסצנה שהותיר אחריו את התעודה החסידית האחרונה והנוראה על אדמת פולין. איש אינו זוכר גם את הרב טייכטל שהשאיר ספר מופת עלום שאותו כתב ממקום מחבוא בזמן התרחשות הזוועות.
אלו רק שניים מאנשי האמונה שעמדו והתחבטו מול "שתיקת האל" ומבוכת האמונה נוכח החורבן. יחד עם חסידיהם עברו אימת שאול פיזית וייסורי נפש קשים: כיצד נוכל להניח תפילין מחר בבוקר? כיצד עוד נוכל לברך "ברוך שלא עשני גוי"?שניהם נקברו שם.
אבל אותם איש לא יזכור ולא יזכיר. גם לא את גור, לא את בעלז, לא את מונקאטש, לא את ויז'ניץ ולא את סאטמר. ומדוע? כי הם היו נציגיו של האל שבגד. הם היו האנטי-ציונים שלא נהו אחר הרצל, הם לא קיבלו את בשורת המדינה הלאומית, הם הסתגרו בישיבות שלהם כשהנאצים הגיעו, והחמור מכל: הם לא עומדים בצפירה.
על כן, אין חלקנו עם אלה שזזים בזמן הזעקה הלאומית המלאכותית. אנו בזים להם במידה שווה על כך שאין הם מתגייסים, ומקפידים לצלם כל שנה חרדי שהולך בזמן צפירות ימי הזיכרון למהדורת החדשות של הערוץ השני. אין לנו בושה. אם יש יותר מדרך אחת לשמור שבת בעיני אותם "נאורים", הרי ודאי שישנה גם יותר מדרך אחת לזכור. אחיי יהודי הפיאות: רבים מאלו שמטיפים מוסר בשם הזיכרון והצפירה עמדו בתור הבהמי ואולי הארוך ביותר בהיסטוריה הציונית, עת נפתחה חנות הרהיטים של חברת "איקיאה" שמימנה כספית חלקים נכבדים ממנגנוני ההשמדה הנאצית. עבורם, לשואה יש כנראה זיכרון סלקטיבי. ומדוע אלה, העומדים בתור, נמנים גם הם על המקטרגים? האם בגלל שאבות אבותיהם של אחינו העדיפו את תפילת העמידה על פני העמידה בצפירה?
אחיי, יהודי הפיאות: זה בסדר. זה בסדר אם גם השנה תחליטו שלא לעמוד בצפירה ובמקום זה לבכות את הקהילות שאבדו ולקרוא משניות לעילוי נשמותיהם. קטונתי מלדעת מה מועיל יותר: הצפירה או התפילה.

הדברים נאמרו בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי לשואה, תיאטרון תמונע, ת"א, 2001