מהפך! המנהיג מגולח!

מיד עם תום נאומו של ראש הממשלה הפלסטיני המיועד, היה ברור עד כמה גדול המהפך אשר בוצע בצמרת הרש"פ: מעתה, לא עוד מנהיג דליל זקן מדובלל. מעתה – מנהיג מגולח ממש! איש שצמד לחייו בוהקות כזוהר הרקיע, ושפמו עשוי להפליא. עולם חדש ממש.
היה שווה להילחם, היה שווה להמתין, היה שווה לכתוש שתיים שלוש ערים, וכל הדם והסבל לא היו לשווא: סוף-סוף הכרחנו את הזדים הפלסטינים למנות על עצמם שליט פוטוגני יותר, ששפתו אינה רוטטת, שנוהגיו אינם מוזרים. שעיניו אינן בולטות מחוריהן, ומעל לכל – ששערותיו על ראשו ולא על פניו.
אכן, גם המנהיג החדש, למרות היעדר הזיפים, מדבר על רצונו בשלום, על נכונותו להיכנס מיד למו"מ להסדר, ועל אמונתו כי בכוח הזרוע לא תיפתר שום בעיה, ובכך כמובן טמונה סכנה מסוימת. אך למרות צדודיתו המצודדת, הוא לא שוכח להבהיר שגם הוא תובע לעמו את מלוא השטח שנכבש ב-1967, את הזכות לכונן שם מדינה שאל-קודס בירתה, ואת פירוקן של כל ההתנחלויות הישראליות התקועות שם. ובכך, כמובן, טמונה ברכה גדולה. כי מעתה, גם עיוור וחירש יכול להיווכח שמלוא ההבדל בין המנהיג הלא מגולח המודח ובין השליט המגולח הנמשח, הוא רק בכך: זה משופם וזה מזוקן.
למען האמת, רק מי שעיוור וחירש נזקק לנאומו של אבו-מאזן כדי להבין שעיקר ההבדל בינו לבין יו"רו הוא בפרטים ובהליכות, ולא במהות ובשאיפות. מי שעיניו פקוחות ומוחו לא נאטם בדמגוגיה ריקה יכול היה לדעת זאת גם לפני הנאום וגם ללא הנאום. יתרה מזאת: גם אילולא היה אבו-מאזן נבחר, ותחתיו היה מתמנה אבו-מאזן, אום-מאזן, אוחת-מאזן, או כל אבו, אבן, אום ואוחת אחרים, היתה התוצאה זהה עד לפרט האחרון: גבולות 1967, בירה ירושלים, סוף להתנחלויות, מדינה פלסטינית ריבונית.
מי שתקע בראשו, או בראש זולתו כי "רפורמה" ברשות הפלסטינית תביא בחובה מנהיג פלסטיני שיעלה בדעתו להסכים לפחות מכל אלה – הוא שוטה ו/או נבל. שוטה – כי אינו יודע מה הוא סח, ונבל – כי הוא מפתה את הבריות להאמין בחלומות שווא, שההתפכחות מהם כרוכה תמיד בדם ובמוות.
למדינת ישראל , אגב, אין שום סיבה לא לקבל את הדרישות הפלסטיניות הללו (זולת תאוות השטחים כמובן). גבולות 1967 הם גבולות שבהם התקיימה מדינת ישראל בשנותיה היפות ביותר: ההסכמה הפלסטינית לגבולות הללו היא ויתור בסדר גודל בן גוריוני; את ההתנחלויות – המצמיחות רק צרות, ריקבון ואלומות של "עשבים שוטים" – צריכה היתה ישראל לפרק כבר מזמן וביוזמתה, ולו רק לצורכי החלמה נפשית; וזכות המוסלמים למסגדיהם אינה נופלת מזכותנו לשארית מקדשנו.
כדאי גם להזכיר כי דמגוגיית גבולות 1967 ב"גבולות אושוויץ" צמחה רק לאחר הכיבוש ולהצדקתו. מי שיבחן את העובדות יגלה כי ב-10 השנים שבין אפריל 1957 למרץ 1967, נהרגו בכל גבולות ישראל רק 37 אזרחים וחיילים. 37 איש, ב-10 שנים. פחות בהרבה מאשר בחודש אחד של אינתיפאדה לוהטת (וכאלה היו רבים).
מותר לנחש כי כבר עתה מבעבעים המוחות במשרד ראש הממשלה ובלשכת שר הביטחון במאמץ לטוות את התוכנית הראויה להפיכת אבו-מאזן למצורע כמו קודמו. מילותיו הנחרצות למדי נגד נשק בידיים לא ראויות ובעד הצורך לפתור את הסכסוך בדרכי מו"מ בוודאי מדאיגות שם לא מעט אנשים. שר הביטחון אף נקט כבר יוזמה נמרצת וטרח לארגן צמד חוזי חיסול שהתבצעו ממש שעות טרם כינוס הפרלמנט הפלסטיני. אך בעצם אין להם שום עילה לדאגה. כאשר יתברר גם לאבו-מאזן כי לאיש בהנהגה הישראלית אין שמץ של כוונה להתקרב כמטחווי קשת אל הסכם שיש בו ממש, תשוב ותפרוץ אש הגיהנום המיוחלת. ושוב תתגייס תשלובת התעמולה הישראלית כולה כדי לעשות את השליט הנבחר ל"בלתי רלוונטי", ולדרוש קטגורית שתבוצע "רפורמה ברשות".
וכשם שאפשר היה לדעת כבר לפני צאתו של אהוד ברק לקמפ-דיוויד כי עם הסחורה שהוא ייצא לשם אין אפילו סיכוי אחד למיליון שישוב עם הסכם (והדברים גם נכתבו לפני צאתו), כך שאפשר היה לדעת כבר לפני נאומו של אבו-מאזן כי דרישות הפלסטינים לא ישתנו אפילו במיליגרם אחד. ורק כאשר בישראל תתרחש רפורמה, ובה יוחלף השלטון הבלתי רלוונטי הנוכחי בשלטון אשר יפנים את האמת הבסיסית דלעיל, רק אז יצמח לכל הצדדים סיכוי אמיתי של שלום.