ככה לא גומרים עונה

הבלש המזמר: "תיק סגור", פרק סיום עונה, ערוץ 10, 22:00

"תיק סגור" הסתיימה בסצינה מאולצת במסגרתה שרו כל גיבורי הסידרה את "נפרדנו כך" של אבנר גדסי. מזל שלא שרו "הבטחנו זה לזו ברגע של חולשה שאם זה ייגמר, נגמור את זה יפה", משום שיפה זה לא נגמר, וחולשה זה עשה בעיקר למכורי הסידרה, שעקבו אחריה משבוע לשבוע רק על מנת שהדלת תיטרק לבסוף בפרצופם.
לא-יודעים-איך-לגמור היא בעיה ישראלית נפוצה. מהר מדי, לא ביחד, בזיופים או בחוץ – לא משנה; בטריטוריה נפשית הנשלטת בידי סקסולוגים, אין לסדרות טלוויזיה בריאות בגופן ובנפשן מה לחפש. "תיק סגור" היתה סידרה בריאה; מהטובות והמסוגננות שנעשו כאן. רק שבפרק הסיום התברר כי גם היא אינה יודעת כיצד לגמור.
אולי זה לא מפתיע כאשר אתה משודר בערוץ דוגמת 10, שגם הוא, אני חושש, לא יודע איך לגמור. אבל ל"תיק סגור" היתה עונת בכורה כמעט מושלמת. עונות בכורה כמעט-מושלמות – כאלה הממקמות סידרה חדשה מיידית על הרדאר הצפוף של הצופים והתעשיה (למשל עונתן הראשונה של "אי.אר" או "הבית הלבן") – אינן אמורות להסתיים בנפיחה קומית חלושה. הן מסתיימות בתרועה דרמטית רמה, המותירה אותך חסר נשימה ומתוח עד קצה גבול הספה לקראת העונה הבאה. בז'ארגון המקצועי מכונה מתיחת הקפיץ הדרמטית הזו בסיום עונה "קליף-האנגר". במקרה של "תיק סגור", מדובר היה יותר בקליף ריצ'ארד. זמרים נהיו לנו כולם, אה?
"תיק סגור" הלכה מבלי להותיר הבטחה לעתיד. כל ערוץ שירכוש את העונה השניה יעשה עיסקה מצוינת – לפחות עם המדור המסוים הזה.


רגע אנטי-היסטורי: המהדורה המרכזית, ערוץ 2, 20:00

מפת הדרכים היא מסמך אמריקני מאוד. איך להוריד 100 שנות איבה בשלושה צעדים פשוטים. קצת כמו גמילה במוסד. כמו ספר עזרה עצמית. לא הצליח? לא נורא. נסו שוב, יהיה בסדר.
זו הסיבה כי מפת הדרכים גמרה, מבחינת רוב הממשלה, כמפת שולחן; אין להם בעיה איתה. אם תתלכלך או תיקרע, ייפטרו ממנה. עכשיו נותר רק להבהיר את זה לאזרחים, שיהיו רגועים, שלא יילחצו, חלילה, במחשבה כי איזה "רגע היסטורי" מאיים עלינו באופק.
אודי סגל הוא האיש שלכם למשימה. "הסיכוי שכל הצדדים יעמדו בזה לא גדולים", הרגיע, ואף הבהיר: "התוכנית הזו היא מסגרת מאוד שבירה לתהליך מאוד בעייתי". אהוד יערי הוסיף את ציפוי הלכה לצפירת הארגעה: "זו פרידה מאוסלו", הבטיח. "הכתובת על המצבה של אוסלו בדמות מפת הדרכים". מצבה לאוסלו זו בשורה נפלאה. אם יש מצבה, זה מוכרח להיות לגמרי מת, כן?
במילים אחרות, משלמי מיסים יקרים, הסירו כל דאגה. המשיכו לישון בשקט. לא התחייבנו לכלום. לא הבטחנו כלום. הפלסטינים לא יעמדו בזה לעולם. המתנחלים לא עומדים בזה כבר עכשיו. הכל רק בכאילו, קולטים? קריצה-קריצה. כאילו-חתמנו על תוכנית שלום, כאילו יש לנו כוונה להגיע אפילו לשלב הראשון בה, כאילו האמריקנים האלה מסוגלים לשווק לנו סדנת גמילה שטותית ממצבנו. כך חלפה לה המהדורה ללא בדל חגיגיות, ללא שמץ בשורה, ללא רווח צר של תקווה – שהתבקשה, ולו למען הפרוטוקול, דווקא אמש. משהו. מחווה קטנה. כמה מילים של מישהו חצי-נרגש. מילא. המהדורה שיקפה, כמינהגה, את הלך הרוחות השלטוני; לא רגע היסטורי ולא בטיח. אבל שיישאר בינינו, כן? רק אל תגלו לאמריקנים שהכל בשין-קוף-ריש.

צריך להגיד

*לאושרת קוטלר: משהו שאנחנו צריכים לדעת בינך לבין אודי סגל? כי אחרת, נמקי את השאלה "אתם חתמתם על מסמך שכמו שאודי פירט כאן בכישרון רב..."?

*ל-ג. יפית: האומנם פנטזיה אירוטית ראשונה על המסך? "תמיד רציתי להכין כדורי גבינה מצופים לחג". וכשזה סוף סוף קרה, איך זה היה?