הלו, מר בל? סליחה טעות

אי שם בשנת 1875, כשהטלגרף והכבל הטרנס אטלנטי נחשו לפסגת הטכנולוגיה, ישב פרופסור צעיר וגבוה לאקוסטיקה בסדנת העבודה שלו בבוסטון והתעסק בקדחתנות במכונה שייעודה לא היה ברור אף לו עצמו. היה זה אחר הצהרים חם בחודש יוני, אבל הפרופסור היה שקוע כולו במכשיר עליו עבד במשך שלוש השנים האחרונות ולא חש בחום שסביבו.
לפתע בקע מן המכונה צליל קלוש שנשמע כמו "טוואנג", בדומה לפקיעת קפיץ של שעון. למרות שציפה לצליל הזה במשך מספר חודשים, על פי עדותו, הוא בכל זאת תפס אותו בהפתעה. כה פתאומי היה, הפרופסור זינק על רגליו ומיהר לחדר הסמוך. שם, ליד מכונה זהה, עמד מכונאי צעיר שעזר לו בפיתוח ובניסוי. "נקוש בקפיץ הזה שוב, ווטסון" זעק הפרופסור הנסער. שוב חזר ווטסון על הנקישה ושוב נשמע אותו הצליל.
היתה זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שבה עבר צליל שלם במלואו דרך כבל ושוחזר בשלמות בקצה השני. רק בכדי להישמע לאוזניו של פרופסור לאקוסטיקה, מר אלכסנדר גראהם בל.

מי זוכר את אלישה גריי?

בשנות ה-70 של המאה ה-19 עבדו שני ממציאים, אלישה גריי ואלכסנדר גראהם בל, באופן עצמאי על פיתוח מתקנים להעברת קול דרך אותות חשמליים. בל הצליח להקדים את יריבו ברישום הפטנט על הטלפון המספר שעות בלבד. עובדה שגררה מאבק משפטי ממושך בין הצדדים שבסופו יצא אלכסנדר גראהם בל וידו על העליונה. שני הממציאים נרשמו אמנם בדפי ההיסטוריה, אבל שמו של בל הוא זה הנקשר היום להמצאת המכשיר שנמצא כמעט בכל בית ברחבי העולם – הטלפון.
למעשה, בידי אף אחד מהממציאים לא היה מכשיר טלפון בזמן רישום הפטנט, אבל בל השתמש בחלק מתוכניותיו של גריי ושלושה שבועות לאחר מכן היה בידיו מכשיר כזה.
אם להניח רגע לאינטריגות, סיפורו של בל הוא למעשה סיפורה המלודרמטי של ההמצאה עצמה. בל פיתח רעיונות מקוריים וחדשים. אבל ביסס אותם על פיתוחים קיימים. הצלחתו של בל בפיתוח הטלפון נבעה דווקא מהיותו פרופסור לאקוסטיקה. הבנתו באלקטרוניקה נבעה מעניין וסקרנות שהפכו ללימודים עיקשים. לבל לא היה סיכוי ללא עזרתם של רבים אחרים, כמו עוזרו תומס ווטסון, המממנים שלו וסדרת מפגשים עם דמויות מעוררות השראה כמו פרופ' ג'וזף הנרי, שדחק בבל להמשיך לעבוד על הטלפון למרות מצבו הכלכלי הקשה והלחצים שהופעלו עליו.
40 שבועות חלפו מאז בקע צליל הנקישה שהשמיע המכשיר של בל ועד שנשמעו בו המילים הראשונות: "מר ווטסון, גש אלי אני צריך אותך". יום הולדתו הבא של בל היה יום משמח לממציא. בגיל 29 הוא קיבל מפר פטנט רשום 174,465 הטלפון הומצא.

הופעות מול ועדי עובדים

לאחר שנולד בבוסטון, הוטבל במשרד הפטנטים והוכתר בתערוכת היובל המדעית בפילדלפיה, אפשר היה לחשוב שדרכו של הטלפון של בל סלולה. אבל אם לצטט פקיד מלשכת המסחר האמריקאי: "מדובר בלא יותר מצעצוע מדעי. כמובן שמדובר בחידוש מעניין לפרופסורים לאלקטרוניקה ולאקוסטיקה, אבל הוא לעולם לא יהיה מכשיר נחוץ ופרקטי. זה כמו להציע להכניס לאסם טלסקופ. מי צריך את זה?"
ובאמת, התפתחותו העסקית של הטלפון של בל היתה קטסטרופה, העיתונים לעגו להמצאה, כינו את בל רמאי ושרלטן, עיתון מקומי בסיילם אפילו האשים אותו בביצוע מעשי כשפים.
מי שהביא רוח חדשה לשינוי בתפיסת הטלפון היה גארדינר ג. האברד, חותנו של בל. גארדינר היה עורך דין מקושר בוושינגטון. שהיה מוכר לציבור האמריקאי ובעל חזות מכובדת. האיש המושלם לבניית מערכת יחסי ציבור לטלפון. הוא שלח את בל ווטסון לסדרת הדגמות לציבור ברחבי המדינה. הדגמות שהפכו לסדרת הזמנות להרצאות, שניתנו תמורת מאה דולרים למפגש, סכום נכבד בזמנו. ההרצאה הראשונה ניתנה בסיילם, מול קהל של 500 איש. בל השתמש בקו הטלגרף בין בוסטון לסיילם בכדי להעביר הודעות לקהל מבוסטון. למחרת דיווח ה"בוסטון גלוב" על ההופעה בפרסום מיוחד. זאת היתה החדשה הראשונה בהיסטוריה העיתונאית שהועברה בעזרת הטלפון.
הפרסום היכה כברק בראשם של מאות עורכים ברחבי הארץ והטלפון החל לקבל חשיפה תקשורתית עצומה. סדרת ההרצאות הפכה להופעות בידור המוניות. באחת מהן תזמורת בבוסטון השמיעה לקהל של 2,000 איש בפרובידנס את ההמנון האמריקאי. בהרצאה אחרת, בניו הייבן, העמיד בל 16 פרופסורים מאוניברסיטת ייל בשורה, כשהם מחזיקים ידיים, והעביר דרך גופם שיחת טלפון.

עד שניפגש

את נקודת המפנה סימן אדם באר שבעם אמרי שנכנס במאי 1877 למשרדיו של האברד ושכר שני מכשירי טלפון תמורת 20 דולר. מעודדים מהמכירה הפיצו בל ושלושת שותפיו כרוז בו ציינו את הסיבות שבגללן הטלפון עדיף על הטלגרף. "אין צורך במפעיל שהוכשר במיוחד. מספר המילים המשודרות בדקה גדול עד פי עשרה מאשר בטלגרף והכי חשוב, אין שום הוצאות תפעוליות בשימוש במכשיר" (נסו לספר את זה לחברות הטלפוניה של היום). ההזמנות החלו לזרום ותוך זמן קצר נולדה המרכזיה הראשונה – חדר שבו ישבו חמישה מכשירי טלפון מחוברים כל אחד בקו נפרד לחמישה סניפי בנק שונים. שנה וחצי לאחר רישום הפטנט של בל היו בשימוש ברחבי ארה"ב 778 מכשירי טלפון עובדים.
בל, האברד חותנו, ווטסון היקר ומשקיע נוסף בשם סאנדרס, מקימים חברה משותפת תחת השם "איגוד הטלפון של בל". מונופול הטלפון הראשון בעולם. המונופול, שסאנדרס היה המממן הראשי שלו, דרש ממנו השקעה באשראי של מעל 100 אלף דולר. הדאגה מפשיטת הרגל העיבה כצל על העסק החדש וסאנדרס וגארדינר היו עסוקים במכירות אישיות של טלפונים בעוד בל נשא נאומים כחולם.
בשלב מסוים ניסו שותפיו של בל למכור את הפטנט לחברת "western union" השליטה המוכתרת של קווי טלגרף, תמורת 100 אלף דולר. תגובתו של נשיא החברה, אורטון, היתה: "איזה שימוש החברה שלנו יכולה לעשות בצעצוע אלקטרוני". כמה חודשים מאוחר יותר שמע אורטון שאחד מלקוחותיו הגדולים החליף מספר מכשירי טלגרף במכשירי טלפון מתוצרת בל. התגובה היתה מאסיבית, חברת הענק ארגנה מיד חברת בת עם הון של 300 אלף דולר שהעסיקה את טובי המוחות באותה תקופה, בין השאר את תומס אדיסון.
תוך דריכה גסה על זכויות הפטנט של בל חברת "American speaking telephone company" של "western union" החלה לייצר טלפונים תוך הכרזה שהם המכשירים המקוריים שיוצרו על ידי הממציאים המקוריים. למרבה הפליאה, הציבור ושרשרת של משקיעים התייצבו לצד חברת בל. בין המשקיעים, משפחות כמו פרובס והבראדלים. כעבור חודשיים בקופתה של חברת בל נחו כבר 50 אלף ירוקים וסאנדרס יכל לנשום לרווחה. בל החכירה כאלף מכשירי טלפון חדשים לחודש והשותפים הבינו שהם זקוקים למנהל כללי לחברה עם אוריינטציה עסקית חזקה.
כנגד כל הסיכויים, נראה כאילו חבר המזל הטוב לפרופ' בל. מקרים דומים בהיסטוריה העסקית שבהם קם ענק כלכלי לגזול את עסקיה של נמלה הסתיימו בדרך כלל בניצחון מוחץ של בעלי הממון. כאן חברו הנסיבות ובעיקר הדינמיקה בין ארבעת השותפים. בל המציא, ווטסון בנה, סאנדרס מימן, האברד פרסם והמרכיב האחרון בחבילה היה תיאודור וייל, המנכ"ל החדש של החברה, שהגיע לבנות את הבסיס העסקי של החברה.

בל מול אדיסון

החברה עוד היתה רחוקה מלהצליח, למעשה הזמנים הקשים ביותר עוד היו לפניה. בחודשיים הראשונים לפעילותו הצליח וייל לחולל קסמים. בעזרת חצי תריסר מחבריו במשרד הדואר, אותם שכנע לקנות מלאי מראש, הוא הביא לקופת החברה סכום נכבד של 450 אלף דולר ו-12 אלף מכשירים ברחבי ארה"ב. אבל הקרב הקשה מכל היה עוד לפניו.
חברת ווסטרן יוניון הוציאה לשוק מכשיר חדש אותו פיתח אדיסון. ההבדל היה מהותי והלקוחות של חברת בל מבקשים מכשיר באיכות של אדיסון. כאילו זה לא מספיק, זרקה ווסטרן יוניון לקרב את מלוא משקלה הפוליטי והכלכלי על 40 מיליוני הדולרים בקופתה.
וייל, בתגובה, הוריד את מחירי השירות והשכירות של המכשירים, מה שרוקן את הרזרבות הפיננסיות של חברת בל במהירות. הבנק, נושים ועובדי החברה עצמם צובאים על דלתות החברה. החברה לעתים משלמת, לפעמים צוברת חובות, לפרקים משלמת משכורות חלקיות. העניינים כל כך גרועים שאפשר למצוא בפנקסו של ווטסון הערות כמו: "הלוויתי לבל 50 סנט". אחד מהסוחרים הניו יורקים ממנו מזמינה החברה סחורה בסכום הפעוט של שבעה דולרים מסרב למסור את הסחורה עד שלא ישולם לו החוב. במקרה או שלא, במקום בו עמדה חנותו של הסוחר עומד היום הבניין המרהיב של חברת הטלפון של ניו יורק.
את התקופה היטיב לסכם אחד מנציגי הממשל שהשתתף בטקס לציון השיחה הלאומית הראשונה במפלי הניאגרה: "כולנו היינו במצב של שלהוב מבולבל. אמנם היינו מלאי תקווה אבל כשניתחנו את הנתונים גילינו עד כמה אווריריות היו תקוותינו. אף אחת מהחברות לא יכלה לומר שהרוויחה סנט או שהיא מצפה להרוויח אחד בוודאות".

פעמוני הצלחה

הישועה הגיעה בזכותו של צעיר בוסטוני בשם פרנסיס בלייק, שהמציא משדר טלפוני באיכות זהה לזה של אדיסון מווסטרן יוניון והסכים למכור אותו לחברת בל תמורת מלאי ולא כסף. כעבור ארבעה חודשים וייל מעלה שוב את חברת בל על דרך המלך. 20 אלף מכשירים חדשים ברחבי המדינה וסכום של 850 אלף דולר בקופת החברה מושכים את החותמת הרשמית להצלחה שם הנשיא החדש של החברה, קולונל פורבס, דמות נערצת בחוגים רחבים של כלכלה וממשל, בארה"ב דאז. פורבס מבשר על סיומה של התקופה ההרואית והניסויית בחיי החברה. מעכשיו יש לבל חברים טובים ובעלי השפעה בכל רחבי העולם הפיננסי. הטלפון הפך לעסק רשמי.