מחפשת את השקט הפנימי: ראיון עם איה שטיינוביץ קורן

לשטיינוביץ'-קורן, המגלמת את אלונה, זהו התפקיד הראשון באופרת סבון.
נכונה אלי-אתגר היא לוקחת בשתי ידיים את ההזדמנות ומנסה ללמוד ממנה מה שיותר. "זאת הפעם הראשונה שלי בדרמה יומית", היא אומרת, "ובעקרון זה די רחוק מהטיפוס שאני. אני לא רואה טלנובלות או טלויזיה בכלל. עצם העובדה שאין לי טלויזיה בבית אומרת משהו. לא שזה משהו רע, פשוט מתאים לי יותר בלי. אני לא מפיקה ממנה תועלת כל כך".

- איך היית מגדירה את הדמות שלך?

"אלונה היא סטודנטית למשפטים, בגיל עשרים פלוס. היא מאוד לויאלית, תמיד עם הרגליים על הקרקע, היא לוקחת על עצמה את הכל. היא לא בהכרח הדמות שהקהל ילמד לאהוב, והיא גם לא חד-מימדית כמו הדמויות האחרות. היא עושה לא מעט דברים שפוגעים באנשים אחרים, אבל זה בגלל שהסדרה תופסת אותה בתקופה בחיים שעובר עליה משהו לא קל. היא אדם מורכב, וכמו כולם היא לפעמים נופלת ועושה טעויות".
"אם אני מסתכלת עליה, בלי לשפוט אותה, נדמה לי שהיא לא לוקחת אחריות על החיים שלה. היא עסוקה בלהאשים את כל העולם, בלכבות שריפות, כי זאת הדרך שלה להגיב על דברים. בנוסף, היא רואה את עצמה כקורבן של הדברים שקורים לה".

- יש ביניכן קווי דמיון?

"לא. אין בינינו שום דבר דומה. אפילו לא בסגנון הלבוש. אולי רק קצת בסגנון הדיבור, בחיתוך, בצורה שהיא מדברת. אני לא נמצאת במקום של להביע עליה דעה, כי אני צריכה לשחק את הדמות הזאת, אבל אני יודעת שאם אני הייתי צריכה להתמודד עם אותם הדברים, הייתי מתמודדת איתם אחרת".

- אלונה היא הדמות הראשית, מה שאומר שאת צריכה להיות הרבה על הסט ולעבוד קשה. איך את מסתדרת?

"זה לא קל, זה משפיע עלי גם מחוץ לשעות העבודה, אבל אני מתיחסת לכל הפרויקט כמשהו ללמוד ממנו, ובעיקר אני לומדת להיות סובלנית, עם אורך רוח. האינטנסיביות מאתגרת אותי למצוא את השקט הפנימי שלי, שלא תלוי במה שקורה בחוץ. אני לומדת הרבה דברים מעצם העובדה שמדובר בעבודה אינטנסיבית, שלא בהכרח קשורה לעובדה שמדובר בטלנובלה".
"אני לומדת דברים כמו לא לשפוט אנשים מסביבי, לכבד אותם. זה שיעור טוב לאגו, וזה גם מלמד אותי לזהות את הכיוון הפנימי שלי, ולהשים בצד את החשש ממה אנשים יגידו, זאת הרי אופרת סבון ונספחות לזה הרבה סטיגמות".

- איך את מתמודדת עם הניגוד בין החיים הרוחנים, הרגועים, ובין סערת הרגשות שהמשחק בסדרה כזאת דורש ממך להתחבר אליה?

"למזלי יש לי עוגן טוב בבית, שמחזיר אותי לקרקע בכל פעם. אני גם עובדת על עצמי, אבל כמובן שלא תמיד זה מצליח. יש לי את העליות והירידות, את הפיקים, ואת השפל, לא כל הזמן זה כיף וטוב. אבל מה אפשר להגיד, מתמודדים".

- קורה שאת לוקחת את העבודה הביתה?

"בטח, זה קורה הרבה. במיוחד כשאתה שחקן, ואתה צריך להכניס את עצמך רגשית לכל דבר. אבל גם זה עובר עם הזמן. זה נכון שזה קילומטראז' של עבודה שלא עברתי עד עכשיו. אבל דווקא בגלל שאין זמן לעבוד על כל סצינה, ואין זמן להתחיל לחשוב ולהיבנות אל תוך הדמות, אני מפתחת מיומנויות שמאפשרות לי לשלוף את המשחק מהמותן".

- חשבת פעמיים אם לקחת את התפקיד?

"כן, היססתי הרבה זמן. מכל מיני שיקולים. גם שיקולים אישיים מבחינת אגו, ודעות קדומות, ותוכניות לעתיד, וגם שיקולים אובייקטיביים, מבחינת התנגשות עם פרוייקטים אחרים, אבל היום אני שלמה עם הבחירה לחלוטין. הרי אי אפשר שלא להיות מודע לשאלת הטייפ-קאסט הנצחית: זו הרי טלנובלה, זה משהו שונה ממה שעשיתי עד עכשיו".
"לא ידעתי למה אני נכנסת, ראיתי את זה באופן מאד חד-מימדי. אבל בדיעבד זה תרם לי הרבה מאד, מעבר לכסף, זאת התנסות שאני שמחה שלקחתי על עצמי, ולו בגלל שזו עוד הזדמנות להעז ולעשות משהו חדש. למזלי, אני נהנית מסביבה מאד תומכת. גם הצוות עצמו, וגם האנשים מסביבי".

- ואיך אפשר בלי מעט פרגון לקולגות – איך האווירה על הסט?

"מדהימה. זה מה שהופך את העבודה לכיף, למרות הלחץ והעבודה הקשה. אתה עובד עם פרטנרים מקצועיים, שתומכים ומפרגנים, שאפשר ללמוד מהם המון. גם נורא מצחיק שם, כל היום אנחנו נשפכים על הרצפה, עופר (הבימאי) מצחיק אותנו, ויש כל כך הרבה פספוסים. הצענו לעורכים להוסיף דקה של פספוסים בסוף כל פרק, למרות שזה יכול לשבור את הדרמטיות".