העתיקות המסוכנות של חמת גדר

לו הייתי מחפש באמת את פתחו של גן העדן, לא הייתי נשאר בבית שאן, כפי שקרה בזמנו לרבי אשתורי הפרחי, שבימי הביניים הרחוקים ערך מסע פלאים בארצות המוסלמים והנוצרים שסביבנו ואחר כך השתקע בבית שאן וכתב בה את ספרו 'כפתור ופרח'. בני תקופתו אומנם כבר לא הכירו את פתחו האמיתי של הגן האמור, אבל כמה דורות לפניו לא היו כלל חילוקי דעות בשאלה היכן הוא ואיה פתחו. הכל ידעו כי חמת גדר הוא המקום.
חמת גדר שוכנת בבקעה הקטנה והציורית של הירמוך, תחובה בין שלוש ארצות צהובות זו לזו שאינן מסוגלות לחבור ולשפץ את פתחו של גן העדן הנ"ל, אלא דנות אותו לשכחה ומפקירות אותו לשיני ההזנחה. גדר, או גדרה, היתה עיר ואם בירכתי הגלעד (היום רמת אם קייס אשר בירדן), בה עברה דרך מסחר חשובה.
אנשיה נהנו עם שחר מזריחת השמש מעל הכנרת ולעת ערב מגווני הסגול של מימיה המתכהים. משבאו לארץ הרומים, הוכללה גדר בברית עשר ערי הנוכרים - היא הדקאפוליס - שבנו בה בתי תרפות, תיאטרון ובתי מידות, ריצפו את רחובותיה באבני בזלת שחורות, הציבו בה צלמים ותועבות וגילולים, ואף ניהלו מעת לעת, כדרך הערלים, משחקי ספורט שבהם הציגו בחורים את מערומיהם לראווה, למגינת ליבם של היהודים ולמצהלותיהן של בנות העיר.

שועי כל העולם היו באים

לא רחק היום, ופרנסי העיר, שהיו אנשי מעשה ובעלי תבונה, ירדו אל בקעת הירמוך הקטנה, הלכו אצל המעיינות החמים שבוקעים בה ובנו על פתחיהם מרחצאות גדולים. הם לכדו את מימיהם בבריכות, הציבו סביבן עמודי שיש ואבנים נאות אחרות, ייפו את המקום באבנים מגולפות כפרחים, בגנים ובשדרות, והודיעו בשער בת רבים את דבר המרחצאות, עד שהיו שועים מכל העולם באים אצל המקום הזה להביא ארוכה לנגעים שפשו בעורם ולכאבים שפשטו בעצמותיהם. עד כדי כך היתה חמת גדר נודעת, שאפילו התחרתה במרחצאות הקיסריים בבאת' שבבריטניה הרחוקה, ובאלו של קראקלה במטרופולין עצמה.
מששקעה ארץ ישראל במצולת הנידחות, עם בוא האיסלם למקומותינו, שאסר שוב על העירום וזנח את גדר ואת מרחצאותיה, עלתה העזובה בחמת גדר. כותרות של שיש נפלו, עמודים נאים קרסו, בתי מידות שנבנו על מבועי המים החמים פורקו, ואפילו בית כנסת של יהודים ניטש ונעזב. קוצים ממאירים עלו בכל הבקעה הזו, פרות רעות מראה הטילו בה את פרשן. אשתורי הפרחי מצא את פתח הגן אשר מקדם בבית שאן, ושועי אירופה הלכו לטבול את נגעיהם באמבטיאות סמוכות לבתיהם.

אין הנאות חינם

מקץ הימים כמעט, כשהיו היהודים והסורים ניצים אלה באלה מי ישלוט בבקעה הקטנה וסימנו מפות להציב גבול, יצא כאילו היא חלק מישראל. עד שבאו הזדים, ב-1951, והטמינו מארב לחיילי 'משמר הגבול' והרגום.
מכאן ועד מלחמת ששת הימים בשנת 1967, היה המקום כתוב במפותינו כחלק מן הארץ אך ישבו בו חיילים סורים, שהקימו בו מרחצאות לקציניהם סמוך להיכן ששועי גדר הקדומים בנו את שלהם. הפרות הצואות גורשו מן המקום, עצים מארצות רחוקות ניטעו כאן, ואף הוצב מסגד לפאר שם נביאם.
משבאו למקום חיילי צה"ל ומצאוהו נטוש, הפיצו חיש קל את נפלאותיו, וזמן קצר היו בני ישראל באים אצל המקום ומתפלשים במימיו החמים וצווחים מהנאה. אלא שאין בארצנו הנאות חינם אין כסף. באו הרשויות, נטלו את כל הבקעה ומחמדיה, וחילקו את הזכויות: אלו למים החמים, אלה להקים גן ובתי קפה ושירותים, הללו להציב דוכנים לממכר מזכרות, ואלה להביא תנינים מן הניכר, לגדלם בבריכות, ומשיגדלו - ליטול את חייהם, לפשוט את עורם ולהתקין ממנו אבנטים וחריטים לממונם של בעלי טעם משובח ומעודן.
בין כל הממונות שפיזרו הרשויות, היו אף כאלה שנועדו לארכיאולוגים, כדי שיחשפו את נפלאות העבר ואת מה שנותר מן המרחצאות הרומים. באו אכן הארכיאולוגים, עשו כדבר הרשויות וכל החלק העתיק של גן העדן היפה הזה הפך לגן עתיקות מופלא, שכל רואיו גמרו את ההלל על טוב הטעם שגילו הקדמונים.
באותם ימים אפשר היה לבוא בשערי המקום, שבינתיים הפך מגודר ושמור וקופאים ניצבים על משמרתם ליטול ממונם של הבאים. אלא שמיום כלשהו, שאיני מגיע אליו בידיעותי הדלות, מותר לבית ישראל רק לרבוץ במרחצאות החמים, ליהנות מזיוון של חיות השחץ המפחידות, ומותר אף להתפלש בדשאים ואף להביא מתקני מנגל ולחרוך בשר פגרי חיות ועופות ולהעלות עשנם לשמיים (אם כי אסור משום מה לבוא עם נרגילה, שאין בה להבה וראשה קטן...).

רוב הציבור אינו חפץ בעתיקות

אבל על מה אני מצר באמת וכמעט תולש אוזני מרוגז? על שאין עוד לבוא ולראות את מרחצאות גדר הקדומה, בתואנה שהם מסוכנים לציבור מחמת התמוטטות. כך שמעתי מהנערה לבושת המדים במקום, שסירבה להתיר לי ללכת אצל העתיקות. ואני שואל: האומנם תנינים טורפי אדם, וההיתר להכניס אנשים למרחצאות, שחומם עלול חלילה וחס לחסל את כושר הרבייה ולהזיק ללבבות - מסוכן פחות מעתיקותיה של חמת גדר? או שמא אין ברצונם של פרנסי המקום להקצות משאבים לאבנים ישנות ומאובקות, שממילא רוב הציבור אינו חפץ בהם, אל מול נפלאות המנגל והתנינים.
ואם אכן אמת בטענה ש"העתיקות מסוכנות מחמת התמוטטות", מדוע לא היקצו הזוכים מן העושר הטמון במקום כהנה וכהנה ממון מממונם כדי לבטל את הסכנה הנוראה ולהחזיר לגן העדן גם את פינת התרבות שלו?
ואם בינתיים התרחש הנס, ועתיקות המקום שוב פתוחות לקהל, יסלחו לי אדוני הגן. ומותר להם להודיע זאת בשערי העיר. זו לא בושה.

איך מגיעים

במפת הטיולים וסימון השבילים 'חרמון וגולן' (מס' 1). וגם בקצה הכביש היוצא מצומת צמח שבדרום הכנרת, מזרחה. יש שלטים ברורים. עוד בסביבה: פארק נאה של קק"ל במורד הדרומי של הגולן, במקום שבו היו בעבר מוצבי תאופיק הסוריים; הכנרת
כולה. זו העונה, אפילו שבעניין מקום חניה יש בעיה; הדגניות, חצר כנרת והמושבה כנרת. קצת היסטוריה של ההתיישבות הציונית לא הזיקה לאיש.