מלחמת 1000 הימים - הסוף?

למרות ההצהרות התובעניות של ישראל, ההסכם בעל פה בין האלוף עמוס גלעד לשר הפלסטיני לענייני ביטחון, מוחמד דחלאן, מציג נסיגה ישראלית מכמה מתביעותיה העקרוניות ביותר.
ישראל הודיעה נחרצות כי לא תסכים ל"הודנה", כיוון שהחמאס ולמעשה גם התנזים, ינצלו אותה להתעצמות ושיקום, רק כדי לחזור ללחימה מעמדה טובה יותר. בפועל, ישראל הסכימה ל"הודנה" של שלושה חודשים, ללא התנקשויות וללא פעילות קרקעית אינטנסיבית ברצועה.
הפלסטינים מצידם התחייבו לעצור מחבלים שהם "פצצה מתקתקת", ולמנוע בכך פיגועים. לכאורה, אם ימלאו הפלסטינים את חלקם, ישראל גם לא תצטרך לבצע סיכול ממוקד באמצעות מעצרים והתנקשויות.
מאידך, ישראל ויתרה בסעיף זה על דרישה עקרונית נוספת: "שרשרת הסיכול": על פי דרישת ישראל, אין די במעצר "פצצה מתקתקת" על ידי המנגנון המסכל, ועל הפלסטינים להפעיל את "שרשרת הסיכול" – מעצר, חקירה, שפיטה וכליאה ממושכת במקרה של הרשעה. ולא רק זאת, על המעצר והחקירה "לגלגל" מעורבים נוספים בארגוני הטרור, לעצור גם אותם, ולהחיל גם עליהם את התהליך.
הפלסטינים עשו זאת בעבר בעקבות גל הפיגועים בתחילת 1996. הפעם, כל ההערכות, ואפילו הכרזותיו של דחלאן, מצביעות כי לא יעשו זאת, תוך הסכמה – אולי זמנית - שבשתיקה מצד ישראל. אלה הן הסיבות העיקריות לפסימיות הרבה השוררת במערכת הביטחון באשר לסיכויי הצלחת ההסכם.
אל מול ויתורים אלה מציגים גורמים ישראלים המעורבים בהסכם את הדינמיקה החיובית שעשויות להצמיח ההקלות הישראליות והפסקת האש. הממשלה הפלסטינית עשוייה לפעול בכיוון זה ביתר יעילות. דוגמה לכך היא ההבטחה של דחלאן להפסקת ההסתה נגד ישראל, שאם תצא אל הפועל, תהיה תקדים מבורך. מעט האופטימיות נעוצה באותה דינמיקה, שדורשת המון רצון טוב ומבוססת על עייפות שני הצדדים מ"מלחמת 1000 הימים".