תימהון בָּלוּל בכאב של ערב קיץ / חנוך לוין

היא צוחקת בתחתונים כאילו טבעי, כאילו לא כלום, כאילו היא לא בתחתונים, ולא צוחקת, וירכיה לא שופעות, לא גלויות עד למעלה, וכאילו לא רוטטות מן הצחוק.
צחוקה, ואין יודע על מה, מהדהד באפלולית הרכה מן המרפסת אל בין הדשאים הרטובים - הממטרה עוד סובבת ומזליפה - וקולה רענן ועולץ כל-כך, זה עתה התקלחה, התנגבה ברישול, עורה מרובב אגלי מים, שיניה בוהקות, משהו הרנין אותה מאוד, כאילו עשה מישהו בעולם מעשה שנון ומבדח ועתיר דמיון, משהו שבשֶלו יש להתרונן עד אין קץ. אל תשכחו גם שכל החיים לפניה, ואל תשכחו גם שהערב נפלא, ובשמים כוכבים קורצים במשובה - כל הרקע העולמי תומך בה.
מבעד לסבכי העץ שעל הדשא מציץ האוויר הריק, מחריש ונעלב, רואה אותה ושומע את צחוקה ואינו מבין. הוא חש שלא צודק שירכיים שופעות כל-כך, ושבתחתונים, ונוסף לכל שצוחקת, ועוד שמסביב ערב קיץ נפלא כזה: משהו פה מזלזל ומגרה עד לבלי שׂאת. ומתרחשת תחרות: מה שיאו הכי מכאיב של אי-הצדק? העובדה שבתחתונים, או העובדה שצוחקת? הצחוק מכאיב מאוד, אך תודו שגם התחתונים. ולוּ רק בתחתונים והיתה שותקת, מחמירה; ולוּ, להיפך, היתה מתאפקת עד שתלבש שמלה שתכסה את ירכיה ורק אחר-כך פורצת בצחוק; אך לא, כאן זלזול מופגן המוכפל ומועצם, הפגנת אושר חצופה המכריזה בראש חוצות: לי כל קופת האושר והטוב! האוויר הרָגיש פגוע עד עמקי נשמתו. רזה, חיוור עד שקיפות, חולה מרוב עלבון, פָּרוּץ, אין לו דמות, אין לו מוצקות, בייחוד לא איבר זכרות, כל הירכיים שבעולם פולחות אותו בלי לשאול, ולו אין מלה בעניין. תבינו את מצבו. תבינו סוף סוף גם את זה המכיל הכל ושותק.
קרב ומגיע הרגע שבו תיכנס האשה מן המרפסת לתוך הבית, מגרגרת עוד קצת שיירי צחוק, ותלך אל בית-הכיסא. נכון ששם חדל צחוקה, אך לעומת זה היא מסירה את תחתוניה, והלעג, שהתמעט עם דעיכת הצחוק, שב ומתגבר עם העירום המוחלט של הישבן, ונשארה בעצם אותה כמות של לעג. היא מתיישבת על האסלה, תחתיה מכוּוץ לו מי? - האוויר, כמובן! האוויר יכפר על חטאי כולנו. משקיף מלמטה, נכלם ואבוד, אל אחוריה הנפשקים, משולל עצבי עונג שאליהם יתנקזו הגירוי והעלבון, ואין עוד ערב קיץ, ודשאים רטובים ושמים מכוּכבים, ומרחבים בשׂוּמים שרוח קלה משוטטת בהם; כאן צר ולוחץ ומעיק, כאן אווירת בתי משפט פליליים וקוּבּות מזוהמות של משחקי קלפים.
ולפתע, כך, כשהוא מצומצם ברווח שבין אחוריה לבין מקווה המים הקטון שבתחתית האסלה, במין הלמות לב נוקבת של עלבון מתוך הכרה פתאומית, הוא תופס את מצבו מעיקרו: להיות לא-כלום הנמתח בין איבריה המוצנעים לבין שארית העולם - זה תפקידו בעולם; לשמש חומר תיווך שקוף ורוטט בין ירכיה לבין עיני הגברים הננעצות וידיהם הנשלחות, להיות מסולק הצידה כשהיא מתחבקת וגופה נצמד לגוף אחר, ולשוב ולהתייצב לתפקידו כשגופה ניתק מזרועות מאהביה. כמוהו כמתווך הדירות קוּרְצְפוּס ששימש אותה למציאת בית ושב ונשכח יום לאחר מכן. אמנם, גם קורצפוס תיכנן לשכוח אותה, ובהחלט ניסה, התאמץ, לרגעים הצליח, אך בדרך כלל לא הצליח. שהרי אין שיכחת קורצפוס את האשה כשיכחת האשה את קורצפוס. אצלה שיכחה עמוקה ובריאה ומעליבה עד אין קץ - שוכחת כליל ולא נותר בזכרונה שמץ קורצפוס, שקע לתהום הנשייה, אבד כלא-היה; ואילו אצל קורצפוס שיכחה שטחית, מפוררת, מין שכחונת חיוורת ומימית, הנעשית במאמץ גדול, בפנים מזיעות, רץ ומתרוצץ כל היום, בהול על התיווך על מנת להימלט מן המתוּוכת, וכבר נדמה לו שהתפוגגה, והנה אך עצם את עיניו בלילה, מייד היא צפה ועולה בו, יפה ורעננה וצוחקת, משתכשכת בקועַר גולגולתו, וקורצפוס מטלטל את ראשו, מתהפך על משכבו ונאנח וזוכר ושוב נאנח. אי, קורצפוס, איש שנוצר לזכור ירכי נשים שישכחוהו!
אף האוויר כקורצפוס. אך מה אנו אומרים כקורצפוס, הלא לקורצפוס עצמו, מחוץ לשעות התיווך, יש משפחה ובית שלגביהם אינו מתווך, להם הוא קורצפוס כקורצפוס, ומשפחתו אינה שוכחת אותו גם כשהוא בחוץ; ואילו האוויר, יד על הלב, מי זוכר את האוויר, איפה משפחתו, מיהו ומהו, אחיו החיוור והמחריש של הזמן, משהו שבין שטות לאפסות, יותר קרוב לאפסות, ועתה הוא פה, מצומצם ודחוס בין הישבן למים, מתווך רגעי, קוּרְצְפוּס דְקוּרְצְפוּס.
ומתכונן במתח חמור לאין שיעור לתנועות הבאות של ירכי האשה. וצווח בתדהמה: למה? ובאיזו זכות?! והצווחה אילמת כי חלילה לו מלהפריע לה לטנף אותו. ואין קץ לתדהמה. עד כדי כך עוול, כאב ופליאה עד לקבס, ושוב כאב מוצץ שאין לו סוף.

מתוך "אחרון", חנוך לוין, הוצאת הספריה החדשה וספרי סימן קריאה