קיינה קולטורה

אז תלמידי ישראל לא ממש יודעים מתימטיקה, לא ממש מבינים מה הם קוראים, ולא יודעים הרבה על מדע. המחקר החדש שפורסם השבוע מעורר סערה, אבל כל אחד מאיתנו שסיים את דרכו במערכת החינוך הישראלית, לא צריך להיות מופתע. מעבר לבעיות הבסיסיות של היעדר תשתית פיסית נאותה ורמתם הנמוכה של המורים - מרחפת מעל מערכת החינוך בעיית קונספציה קשה, שלא החלה היום, אבל החריפה בימי כהונתה של השרה הנוכחית, שרת החינוך והתרבות - לימור לבנת.
אין זה מקרי שלבנת נושאת בתואר כפול: האחראית על החינוך ועל התרבות, שכן שני הנושאים קשורים בטבורם. אלא שאת לבנת, התרבות מעניינת כקליפת שום עבשה. הקיצוצים בתקציב החינוך גורמים לה להיעמד על רגליה האחוריות ולאיים בהתפטרות. אבל גוויעתם של מוסדות התרבות הישראלית לא מצליחה להביא אותה אפילו לכדי מחאה רפה. ליתר דיוק, לבנת דווקא כן מתעניינת בתרבות - אבל רק בתרבות שהיא מגדירה כ"ציונית ויהודית" - ולשם קידומה היא משקיעה תקציבים ושעות לימוד. מרגע שנכנסה לתפקידה היא הצהירה שוב ושוב שאחת ממטרותיה העיקריות היא לחזק את הערכים והנושאים היהודיים והציונים.
אבל אם יש מחלה חשוכת מרפא שממנה סובלת מערכת החינוך הישראלית, זוהי ההתמקדות המופרזת בתרבות שלנו. מגן חובה ועד כיתה י"ב תלמידנו מתעסקים באובססיביות בחגי ישראל, בתנ"ך, בתושב"ע, בספרות עברית, בהיסטוריה של עם ישראל - הכל למען קידום תחושת הלאומיות וחיזוק האתנוצנטריות. העיסוק הוא כמובן חד-צדדי. תלמידנו לא נחשפים לאסון שהמיט בר-כוכבא על עם ישראל, לא לומדים שיש מי שסבור שההתאבדות במצדה אינה מוסרית, ולא מכירים כמעט כלל את ביקורת המקרא המודרנית.
אבל זו רק הבעיה הקטנה. השערוריה האמיתית היא שמערכת החינוך בישראל מנתקת את עצמה משאר העולם - בבחינת "אנחנו ואין בלתנו".

ואת הברית החדשה קראת?

תלמיד ישראלי, אפילו הוא משכיל ומוצלח, מסיים את חוק לימודיו ללא שקרא ולו מילה אחת בברית החדשה או בקוראן, שני ספרים שבכל זאת שינו משהו בעולם. על התרבות הסינית או האפריקאית הוא יידע עוד פחות. שמות כמו אריסטו, קאנט או פופר יישמעו לו כקללות. הוא לא יידע שום דבר על מוזיקה קלאסית, ציור ופיסול. הוא יגיע לאוניברסיטה בור מוחלט בכל הדברים החשובים והמעניינים שישנם בחיים. אין להתפלא שרוב התלמידים מתעבים את לימודיהם, שכן המורים חוסכים מהם את כל מה שיכול לעניין אותם, את עושר היצירה והעומק הרוחני והתרבותי שיש לעולם להציע.
אין פלא שכל צעיר ישראלי שגומר צבא נוסע לחו"ל - ונדהם. הוא פשוט לא ידע שהעולם קיים, ושיש לו כל כך הרבה מה להציע לו. החוויה שעברתי כאשר נתקלתי לראשונה, בגיל מאוחר, בדיאלוגים האלפטונים, בהרהורים על טבע האדם של רוסו - בעושרה המדהים של המסורת הקונפוצינית, באמנות הבודהיסטית - היא חוויה שיכול לעבור כל תלמיד בישראל, גם אם גילו רך בשנים. החוויה הזו תהפוך אותו לאדם עשיר יותר, מתעניין יותר, לומד יותר.
אם אנחנו רוצים תלמידים שמבינים מה שהם קוראים, שיודעים מתימטיקה, שמתעניינים במדעים - אנחנו צריכים ללמד אותם באמת מהי ספרות, מהי מתימטיקה, מהם מדעים. וספרות זה לא רק ביאליק (שהוא משורר נפלא), אלא גם רמבו. מתימטיקה זה לא רק משוואות ריבועיות, אלא גם הלוגיקה שמלמדת אותנו לחשוב נכון. מדעים זה לא רק ניסויים טיפשיים בכימיה, אלא גם השפה שבה אנחנו מתקשרים עם העולם.
הגיע הזמן לפוצץ את הבועה שיצרנו כאן, שאולי היתה הכרחית בשנותיה הראשונות של המדינה, כדי ליצור את כור ההיתוך. עכשיו, כשכולנו כבר מעורבבים זה בתוך זה, אפשר כבר לתת לתלמידים שלנו להסתכל גם החוצה. זה בסדר, הם לא יברחו.