דלדולה של הרוח הישראלית

בקיץ 1987 יצא לאור בארה"ב ספר מפרי עטו של פרופ' אלן בלום, חוקר ספרות, הוגה דעות ומרצה באוניברסיטאות. כותרת הספר הייתה: "סגירותה של הרוח האמריקנית", ונכלל בו כתב אישום חמור נגד ההידרדרות הרוחנית והחינוכית של האוניברסיטאות בארה"ב. פרופ' בלום קבל על השתלטות הפוליטיקה ו"תרבות הפופ" על ההשכלה הגבוהה והפנה אצבע מאשימה אל הרפורמות החינוכיות, שכל כוונתן הייתה לשטח את השיאים של ההישגים האקדמיים. מדיניות "יישור הפסגות" הייתה, לפי פרופ' בלום, מקור לקריסת כל מבנה החינוך באמריקה.
בעברית יצא הספר של בלום לאור תחת הכותרת "דלדולה של הרוח באמריקה". את המצב השורר עכשיו בחינוך היסודי ובתיכון בישראל ניתן לתאר בהשאלה מילולית מכותרת הספר החשוב ההוא כ"דלדולה של הרוח הישראלית". את המיקום המחפיר של התלמידים הישראלים במדרג ההישגים הבינלאומי בכל שלושת מקצועות המפתח הנלמדים בבית הספר – הבנת הנקרא, מתמטיקה ומדע – אי אפשר לתרץ באמצעות הסברים מקובלים. אין בישראל מחסור בתקציבי חינוך: ההוצאה הציבורית לתלמיד בישראל גבוהה לפי כל קנה מידה בינלאומי. הפערים הגדולים בתוך מערכת החינוך שלנו לא מספקים אף הם את ההסבר למפולת: גם המצטיינים שבין תלמידי ישראל תופסים את המקומות האחרונים, הלא-מכובדים בסולם המצוינות הבינלאומי.
מערכת החינוך של ישראל סובלת ממחלה יסודית יותר: היא מבטאת ערכים חברתיים שבמרכזם הנוחיות, ההסתגלות והאי-אכפתיות. זו מערכת שאינה דוחפת את התלמיד להישגים; ההישגיות חדלה להיות המנוע של החינוך והפכה אצלנו לתביעה פסולה, לסוג של אפליה. במקום להקנות לתלמידים את השאיפה להגיע לצמרת ולהיות חלק מן האליטה הישראלית הבאה, מפנימה בהם מערכת החינוך את הבינוניות ומתגמלת אותם על החפיפיות והבטלה; מה פתאום שהילדים יתאמצו בלימודים בבית הספר ומחוצה לו? שיטת הלימוד בנויה כפירמידה הפוכה: על בסיס של ידע מזערי ניתן לתלמידים חופש רחב לבקר, להגג, לשלול. הביטוי שהילד מביא מהבית לבית הספר ובחזרה הביתה הוא "אתה לא תגיד לי מה לעשות".
מערכת החינוך בישראל מתחנפת לתלמידים ולהוריהם ואינה מציבה בפניהם תביעות ודרישות. שיטה של שכר ועונש לא קיימת בה. משמעת? הס מלהזכירה, הס מלכפותה. תלמידי ישראל הם מן הפחות-ממושמעים ומן הפחות-מסורים ומן הפחות-הישגיים בעולם.
בשם "שוויוניות" שגויה מבססת את עצמה מערכת החינוך בישראל יותר ויותר על המכנה המשותף הנמוך ביותר; החזקים לא מושכים למעלה את החלשים, אלא החלשים מושכים מטה את החזקים.
ילדי ישראל תופסים מקומות ראשונים בעולם במספר השעות שהם מקדישים לצפייה בטלוויזיה, שבמידה מדהימה השתלטה על המרחב הרוחני, התרבותי וההשכלתי שלנו וגורמת יום יום, שעה שעה, להשחתתו והריסתו השיטתית. הכשל החינוכי הישראלי מתחיל מן הבהייה הסבילה, הריקנית והממושכת בקופסת הטלוויזיה המהבהבת. כדי להבין את הלהיט האחרון של האמנות הישראלית, הלא היא הטלנובלה "משחק החיים", די בחמש שנות לימוד, באי-הבנה מוחלטת של הנקרא ובבורות במתמטיקה ובמדע. ישראל היא כיום המדינה האחרונה במערב המפותח שבה אנשים המופיעים "בטלוויזיה" הם עדיין "גיבורי תרבות". תרבות?
בסופו של דבר, ההישגים והכישלונות של החינוך משקפים את החברה שבה קורה התהליך החינוכי. העיקרון המסדיר את החיים החברתיים בישראל בשנות האלפיים הוא עיקרון ה"מגיע לי": מגיע לי מהממשלה, מגיע לי מהמדינה, מגיע לי מהשכנים, מגיע לי מכולם. לי מגיע הכל, ואני לא חייב שום דבר לאף אחד.
לא המורים נושאים באשמת הכישלון של החינוך בישראל. דלדולה של הרוח הישראלית מקורו בתופעת המנוסה מן האחראיות האישית של האזרח לגורלו ושל התלמיד להישגיו. זו תופעה הרסנית, המדלדלת את משאבי הקיום והעוצמה של החברה הישראלית.