המנצח יצחק "זיקו" גרציאני נפטר

אחת האגדות הגדולות של צה"ל הלכה לעולמה: מנצח תזמורת צה"ל, יצחק "זיקו" גרציאני, מת הלילה (יום ב') בגיל 79 בביתו בפתח תקווה בעקבות מחלה קשה. הערב הוא הובא למנוחות הערב בבית העלמין בקריית שאול.
דבר מחלתו הקשה של גרציאני היה ידוע בתקופה האחרונה. בחודש מאי האחרון פרש המנצח האגדי מתפקידו, לאחר 50 שנות שירות וזכה בעקבות כך למחווה יוצאת דופן: עשרות מאלופי צה"ל בסדיר ובמילואים, בראשות שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל רא"ל משה יעלון, שרו לכבודו את "זמר הפלוגות", "שיר העמק" ואת "שורו, הביטו וראו".
גרציאני, שבשנים האחרונות מיעט לנצח על תזמורת צה"ל, הגיע לקבלת הפנים המסורתית של שר הביטחון על מדשאות הקריה בתל-אביב יחד עם רעייתו דורה. בשלב מסוים נדהם לגלות את האלופים על הבמה ובראשם מופז. מופז העניק לגרציאני תעודת הוקרה על שירותו, והאלופים פצחו בשירה - למענו.
שר הביטחון פירסם היום דברי הספד על גרציאני. "הלך לעולמו אחד מהאנשים שהפכו לאגדה עוד בחייהם. הוא היה דוגמה ומופת לקצין בצה"ל - מסור, בעל חזון, כריזמטי ומאיר פנים וכמובן, מנצח ומוזיקאי ששמו חרוט בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל", אמר מופז.
הרמטכ"ל לשעבר, רא"ל אמנון ליפקין שחק, אמר היום ל-ynet: "זיקו היה דמות מיוחדת. הוא ידע לחבר בין הצבא והתזמורת בצורה נפלאה. יצא לי להעניק לו את דרגת אלוף המשנה שלו בזמן כהונתי כרמטכ"ל. הצלחנו להפתיע אותו . זה היה כמו מבצע צבאי חשאי. בכל טקס צבאי אני זוכר את זיקו עם העיניים הטובות מסתכל על כולם, בשקט".
אלוף אכ"א לשעבר, יורם יאיר (יה-יה): "אין ספק שלזיקו יש חלק נכבד בדור המייסדים של צה"ל. הוא חינך דורות של מוסיקאים. בכישרון שלו הוא ידע לעבוד בחיוך, בהומור ובקריצה. יש לו חלק מרכזי בהווי של כולנו".
מפקד ומנצח תזמורת צה"ל, סא"ל מיכאל יערן, שהחליף את גרציאני בתפקידו: "תם היום פרק גדול בתולדות צה"ל והמוסיקה הישראלית. בשבילי זה יום עצוב. זיקו הוא מורי ורבי, ואני לצידו 25 שנה. הוא מבחינתי עולם שלם עם המון זכרונות. ידענו שמצבו מאוד לא טוב, אבל היתה לו צלילות מדהימה, והוא התייחס למוות המתקרב אפילו בהומור מסוים. בתקופה האחרונה הוא לא הרגיש טוב, והחלפתי אותו בניצוח. אבל זה היה בעיקר עניין טכני, וגם בתקופה זו היתה לו תשובה לכל מצב, פתרון לכל בעיה. מחר אנחנו אמורים לנגן בפעם הראשונה בטקס, מאז שהוא איננו. כל הטקס הצבאי זה זיקו. המוסיקה שמלווה את הטקס, אלה דברים שהוא הלחין או עיבד, והם ילוו את צה"ל עוד שנים רבות".
תא"ל (מיל') עודד בן עמי, דובר צה"ל לשעבר: "זיקו היה סמל ליפה, הרוחני והנעים של צה"ל. היו לו פנים טובות ורוח טובה. הוא היה מקצוען והמוטו של החיים שלו היו תמיד סמל האופטימיות. מדובר באיש יקר שרבים כל כך ידעו להעריך".
השחקן עודד קוטלר הנחה ערב הוקרה לגרציאני לפני מספר חודשים. "זיקו נראה חולה מאחורי הקלעים", סיפר ל-ynet, "רזה מאוד, אך מאיר פנים בצורה שרק אנשי במה יודעים להעריך. הוא נכנס לחדר בו ישבנו ומיד החל לספר סיפורים על הגשש החיוור וחוויות מהעבר. בינינו לבין עצמנו אמרנו - 'לא ייתכן שהאדם הזה חולה'. שאלתי אותו לפני שעלינו לבמה אם ירצה להופיע, אבל הוא כבר אמר שלא יוכל. הוא העדיף לשבת בכיסא צדדי. זיקו תפס את מקומו בחשיכה, אך הקהל נעמד על רגליו ומחא כפיים. זה נתן לזיקו זריקת מרץ והוא בכל זאת ביקש לנצח על 'התקווה'. כולם הזילו דמעות".

"לא רציתי קריירה"

יצחק גרציאני נולד בעיירה רוסה שבבולגריה בשנת 1924, ומגיל צעיר מאוד נודע כפלא מוסיקלי. הוא למד בעצמו לנגן בחצוצרה ומפוחית, וכשהיה בן 14 כבר הנהיג את תזמורת התיכון. בעיקר הצטיין בעיבודים מוזיקליים לשירים עממיים ללא תווים, יכולת שהצילה אותו אחר כך פעמים רבות, כשהתבקש לנגן המנונים באופן בלתי צפוי. "הפכתי למעבד טוב רק הודות לכך שאני מכיר כלים רבים כל כך", אמר.
הקרקע התרבותית הדשנה של הקהילה היהודית בבולגריה הזינה את אהבתו למוזיקה. "אפילו לקהילה הקטנה שלנו, שמנתה 3,000 איש בלבד, היתה תזמורת סימפונית משלה. מי שלא ידע לנגן היה נעמד ליד החלון ומקשיב בקנאה".
גרציאני עלה לארץ עם משפחתו ב-48'. עבודתו הראשונה היתה כנגן בתזמורת הקזינו בבת-גלים. שנה לאחר מכן נוסדה תזמורת צה"ל, אליה הצטרף מיד עם גיוסו המאוחר ב-52'. הוא התחיל כחצוצרן ועשר שנים לאחר מכן כבר קיבל את שרביט המנצחים. מאז הספיק לעבוד פחות או יותר עם כל האמנים החשובים בישראל, ועם תזמורות חשובות רבות בארץ ובחו"ל. כשנשאל בעבר מדוע העדיף להשקיע את חייו בתזמורת צה"ל ולא בתזמורת סימפונית, ענה: "היו לי הצעות מאוד מפתות, אבל לא עמדתי בזה. אני לא מאלה שיעזבו את הארץ בשביל קריירה".

"אוהב לנצח על המנונים"

גרציאני היה תמיד שם, בכל תחנה. בהסכם השלום עם מצרים ב-1978, בטקס בערבה עם הירדנים ב-1994. בסרטון שהפיקה יחידת דובר צה"ל לרגל פרישתו, אמר גרציאני: "הכי אני אוהב לנצח על המנונים. המנון הוא ביטוח להבנה, הכרה וידידות. כשאנחנו מנגנים המנונים של אחרים - זה אומר שבמקום אחר בעולם מנגנים את ההמנון שלנו. החלום שלי זה לנצח על ההמנון של מצרים, ירדן, סוריה ולבנון. חצי מהחלום הגשמתי. אני מקווה שבחיי אצליח להגשים את החצי השני". הוא לא הספיק.
"אם הייתי נולד מחדש", אמר השנה בראיון ל"ידיעות אחרונות" בשין השורקת, הסמל המסחרי שלו, "לא הייתי מבקש לעצמי חיים אחרים. היו לי הרבה רגעים של פעילות ענקית שהם חוויה אחת גדולה שהמדינה הזו נתנה לי".