הבלדה על דאבור אליקשווילי

דאבור אליקשווילי שיחק בקבוצה הבוגרת של הפועל הצעיר קריית חיים עוד לפני שהגיע לגיל 15. 1.88 מטר על 92 קילוגרם של כח מתפרץ היו לג'ינג'י המגודל, כך שאף שופט נערים או נוער לא הסכים שיעלה למגרש, בטענה שכרטיס השחקן שבו החזיק מזויף.
עוזר המאמן של מכבי חיפה היה מתייצב בכל שבת בבוקר באיצטדיון קריית חיים על מנת לצפות בדאבור, ילד שקיבל את סכין הגילוח הראשונה שלו בגיל שבע, כשעדיין לא ידע לקרוא בלי ניקוד.
"בשנה הבאה הוא אצלנו" היה פונה עוזר המאמן לאביו של דאבור אחרי עוד שלישייה שהבקיע הבייבי דינוזאור. "אתה מביא לאבא דאבור כסף כאן ביד לדירה חמישה חדרים בקריית ים ד', אחר כך דאבור לובש ירוק" חייך אביו חיוך שווה מיליונים, תוך שהוא מתופף בכף ידו הימנית על כף היד שסופרת את הכסף. "יהיה בסדר, אני מבטיח" החליק עוזר המאמן את ידו על ידיו האימתניות של האב.
בצהרי שבתות, לאחר עוד משחק במסגרת ליגה ג', היה דאבור עושה את דרכו אל מגרש הקט רגל בפאתי השכונה. בלי להתקלח, עדיין עם חולצת הבד האדומה לגופו, במרכזה סמל גדול של הפועל, בטבורה הכתובית 'הצעיר קריית חיים' ובכל שאר החלקים הנותרים - כתמי זיעה ענקיים.
"הללווו בוא נעשה כוחות", היה צועק מהעבר השני של הכביש, חולץ את נעלי הפקקים שלרגליו ונכנס בריצה גמלונית למגרש.
"הנה בא אלינו גוליית" סיננתי בלחש, בתקווה שלא ישמע אותי, ובאמת יעשה אותי גמד. נערי השכונה קפאו במקומם ונתנו להר האדם להשליט את הסדר העולמי החדש על מגרש הקט רגל. אמנם מבחינה קלנדרית, גילו של דאבור היה כגילנו, אך מבחינה פיזיולוגית נדמה היה שמדובר בגירסת שנות השמונים של גוליבר בארץ הגמדים.
"בואו שניכם, אתה ואתה" היה פונה דאבור לשני ילדים אקראיים, וממשיך בעשיית הצדק: "כמה אתם, שמונה?" ניחש, "אז כולכם נגדנו".
מאותו רגע נגמר עבורינו עונג השבת של משחק הכדורגל והתחיל הסיוט. דאבור היה עושה על המגרש כרצונו, שני הנערים שבחר לקבוצתו היו מתפקדים כסטטיסטים בהצגה של איש אחד, ואילו אנחנו, כל תשעת הנערים שהיו אמורים לשחק נגדו (הוא אף פעם לא ידע לספור) היינו עסוקים בלשמור מרחק של לפחות חמישה מטרים מהמטען האנושי עטוף הזיעה שהיה שועט לעברינו עם הכדור בטירוף מערכות מוחלט.
רק נחמה אחת מצאנו באותם רגעים קשים בהם הרגשנו כברווזים במטווח. המחשבה שיום אחד נשב ביציעי קריית אליעזר, הכרוז ירעים "מספר 11 דאאאבור אליייקאשווילי" ואנחנו נשב זחוחים במושב, ונשוויץ בפני שכנינו ליציע: "אנחנו שיחקנו איתו כדורגל בשכונה".
הנחמה לא הגיע לבסוף. באחת השבתות דאבור עט לכיוון השער. אחרי שעבר בקלות ארבעה שחקני הגנה שגילו התנגדות של חיילי או"ם הודים, נשארתי רק אני בינו לבין עוד שער קליל. אני לא יודע מה עבר לי בראש באותם רגעים. מבחינה פסיכיאטרית, לא אובחנו אצלי אף פעם נטיות אובדניות, והאינסטינקט החייתי היחיד שרכשתי עם השנים היה של שפן. 'שומר נפשו יירחק', כתוב במקורות, אך באותו הרגע החליטה כנראה נפשי לצטט פסוק אחר, ולמות עם פלישתים.
הרמתי את רגלי השמאלית לכיוון שני גזעי העץ של דאבור כדי לחלץ את הכדור. בחלל האוויר נשמע רעש מחריד של חיפושית ישנה שמנסה לשלב להילוך אחורי. משהו כמו "קחחחחחחחח". כף רגלי השמאלית התרסקה לרסיסים, ונפלתי מעולף מכאבים על אדמת האספלט החמה.
התעוררתי בבית החולים עם פלטינות ברגל. סביב מיטתי עמדה כל משפחת אליקשווילי לדורותייה. אבא של דאבור עמד למרגלות מיטתי והנהן בראשו באימה. "תודה שבאתם לבקר אותי, לא הייתם צריכים" מילמלתי לעברם כשכאב חד עבר ברגלי. אבא של דאבור הפנה את ראשו ימינה, מנסה לסמן לי משהו. הזזתי את ראשי לכיוון המיטה שמימיני, דאבור שכב שם אחרי ניתוח לאיחוי רצועות הברך, ידו שמוטה מחוץ למיטה כשהבוהן דבוקה לשתי אצבעותיו כאומר "חכה חכה מה קורה כשאני קם".
מאז נפלה שלווה במשחקי הקט רגל בשבתות. דאבור, שכדרכם של ענקים היה טוב לב מיסודו, סלח לי עוד לפני שהצליח לקום מהמיטה לבד.
אני לא עליתי יותר על מגרש האספלט מאותו יום. הפועל הצעיר קריית חיים התפרקה, עוזר מאמן מכבי חיפה דאז מחפש היום כישרונות צעירים בכפרים נידחים בניגריה. ודאבור? דאבור סיים את הקריירה וקנה לאביו דירת חמישה חדרים בקריית ים ד' מחנות הירקות שפתח מול איצטדיון קריית אליעזר.