מדינת רווחה אמיתית

התוכניות הכלכליות האחרונות של ממשלות ישראל, שכללו קיצוץ גדול בקצבאות הבטחת ההכנסה (בממשלה הקודמת) ובקצבאות הילדים (בממשלה הנוכחית), עוררו מחאה גדולה על כך ש"בא הקץ על מדינת הרווחה". למרות שמילים לא עולות כסף במדינת ישראל, צריך לבדוק את נכונות ההכרזה הזו, דווקא על רגע הנתונים הקשים של הכלכלה המקומית.
כדאי לבחון את משמעותם האמיתית של מושגים בהם משתמשים נציגי "הלובי החברתי", כמו ביטחון חברתי, עשירים ועניים, מצוקת משפחות חד-הוריות, וגם את מחאת האמהות החד-הוריות ותומכיהן, לאחר פרסום התוכנית לשילוב האמהות במעגל העבודה.

כמה הן מקבלות באמת

ראשית, יש להתבונן בעובדות כפי שהן. מבלי להיכנס לשיפוט ערכי, מגיע או לא מגיע, הרי שגם לאחר הקיצוץ, הכנסתה הממוצעת של משפחה חד-הורית, שאין בבעלותה דירה ויש לה שני ילדים בגיל בי"ס, נראית כך (בהנחה שהאם עובדת שליש משרה בלבד): שכר: כ- 1,200 שקל; קצבה מופחתת: כ-2,300 שקל; הטבות נלוות (כמו שכר דירה חלקי): כ-1,000 שקל. בסה"כ מדובר בהכנסה של 4,500 שקל נטו בחודש. לשם השוואה, הכנסתה של משפחה דו-הורית כנ"ל, כאשר הבעל מפרנס יחיד ועובד במשרה מלאה בשכר כולל של יותר מ-4,000 שקל, תהיה 4,320 שקל בלבד לאחר מיסים. כלומר המצוקה קיימת, אך היא קיימת יותר עבור המשפחה הגדולה מאשר עבור החד-הורית. כדי לסבר את האוזן, לפני הקיצוץ הרוויחה משפחה חד-הורית כזאת כ-6,200 שקל נטו בחודש. זו, רבותי, כבר איננה מצוקה. את הנתונים ניתן לבדוק בביטוח לאומי.
השאלה היא איננה אם זה מספיק או לא. השאלה היא האם ניתן להסתכל לאבי המשפחה הדו-הורית בעיניים ולומר לו: "לך לעבוד, זה משתלם", כאשר אם חד-הורית בשליש משרה מרוויחה יותר ממנו, ויש לה פחות פיות להאכיל.
זה לא נכון. זה לא משתלם. עובדה. מאז שעבר חוק המשפחות החד הוריות ב-1992, גדל מספרן של משפחות אלה בישראל כמעט פי חמישה - מעל ומעבר לכל פרופורציה ביחס לאוכלוסייה כולה. גם אם נוריד את מספרן של משפחות כאלה שעלו מחבר העמים - עדיין מדובר בתופעה מדהימה.
עובדה נוספת: מתוך תקציב של 260 מיליארד שקל, משלמת ישראל 43 מיליארד כקצבאות ביטוח לאומי, גם אחרי הקיצוץ. מדובר ב-16.5% מהתקציב, וזה עוד לפני שנגענו ברפואה המסובסדת (שבמסגרתה ה"עשירים" משלמים ביטוח בריאות מוגדל במקום ה"עניים") ובחינוך המסובסד. על המדינה הזאת אומרים היום שהיא איננה מדינת רווחה. לפניכם הנתונים. תחליטו בעצמכם.

שלא נהיה כמו ארגנטינה

מדינת רווחה אמיתית, מודרנית, אינה אמורה לשלם עבור כל השירותים ולפצות על כל הפגעים של אזרחיה. בעבר, כאשר תוחלת החיים הייתה קטנה יותר וכאשר חלק מהשירותים היה אלמנטרי יותר וכמובן יעיל הרבה פחות, למדינות המפותחות היה די כסף להעניק את המרב לתושבים.
כיום, מדינה מערבית שרוצה לשרוד חייבת להתמודד עם העובדה שהחברה הולכת ומזדקנת – כלומר שפחות צעירים עובדים מממנים יותר קשישים פנסיונרים (שהרי הפנסיה לא נסמכת רק על הפרשות העובד) ושמספר המהגרים והלא מועסקים גם הוא גדל. מדינה כזו, שרוצה להמשיך להתקיים כלכלית, ולהיות מסוגלת להעניק לתושביה רמה סבירה ויותר מכך של שירותים חיוניים כמו בריאות, חינוך, סעד וביטחון, חייבת להגדיר איפה היא נותנת פחות ודורשת מהאזרחים יותר, כדי לשמר את עצמה כמדינת רווחה אמיתית, שיש כיסוי להבטחותיה ולצ'קים שהיא מחלקת.
ביטחון חברתי משמעו מדינה יציבה, שאינה עשויה להתמוטט כפי שקרה בארגנטינה. כשהמדינה מתמוטטת כלכלית זו קטסטרופה, ואין מי שיסייע לחלשים, שהם הראשונים להיפגע.
בעבר הרחוק היה קיים מודל של מדינת רווחה אולטימטיבית: הכול, החל ממזון, עבור בביטחון, בריאות, דת וחינוך – היה מוענק על-ידי השליט לנתיניו. ל"מדינות" האלה קראו אחוזות פיאודליות, והן הנציחו למשך מאות שנים מעמד מדוכא, מנוצל וחסר יכולת בסיסית לעמוד על זכויותיו. האנשים לא רק היו מסכנים, אלא גם בקושי היו מודעים לזה – וגם אם ידעו, לא היה להם מה לעשות בנידון.

חיוני יותר וחיוני פחות

ברור שכיום, איש אינו מדבר על המודל המטורף, המדכא והנצלני של הפיאודליזם. אבל על המדרג הרחב שבין המדינה הפיאודלית לבין חברה חסרת אחריות שמפקירה את תושביה לגורלם - חייבת המדינה המודרנית למצוא את מקומה הנכון תוך התאמה בין הצרכים הדחופים ביותר, על-פי סדר עדיפויות, לבין יכולותיה ומשאביה הכספיים.
בין ילדים, נכים וקשישים שאינם יכולים לדאוג לעצמם, לבין מבוגרים בריאים שכל מה שהם צריכים זה סיוע במציאת מקום עבודה – הבחירה צריכה להיות ברורה לחלוטין. בין בעיית ביטחון מהותית לבין אנשים בריאים החיים על קצבת הבטחת הכנסה נדיבה (גבוהה יותר משכר המינימום גם לאחר הקיצוץ) – המדינה חייבת לבחור בחיוני יותר, ולוותר על חלק מהחיוני פחות. המדינה צריכה לסייע במציאת עבודה עבור אלה שהכנסתם נפגעה עקב הקיצוץ, ואת זה בדיוק עושה תוכנית עשרת השלבים של משרדי האוצר והתעסוקה.
כל אותם אלה שמדברים על מצוקה, חייבים להבחין בשתי המצוקות הקיימות: מצוקה ראשונה, כלכלית, קשה באמת ושאין להתעלם ממנה; מצוקה שנייה, חברתית-תרבותית, שגורמת למאות אלפי אנשים להסתמך על נדבות הממשלה תחת שיסמכו על זוג ידיהם. תרבות זו גורמת להם ולילדיהם לשקוע במלכודת הגורמת לאובדן עצמאותם. ממעמד נמוך ועובד הם הופכים לחסרי מעמד. נסמכים על חסדי הציבור.
אגב, לכל שונאי העשירים: אותם "עשירים" משלמים כ-80% מהמיסים המסייעים להחזיק את החלשים ולהעניק שירותים לכלל החברה. אם הממשלה מקלה במס, היא איננה "נותנת" לעשירים, אלא לוקחת מהם פחות. באותה מידה, אם היא מקצצת בקצבאות, היא איננה "לוקחת" מהעניים, אלא נותנת להם פחות. כך צריך לראות את הדברים.
אותם "עשירים", הם אלה שצריך לשכנע אותם להישאר ולייצר בארץ, ועל ידי כך ליצור מקומות עבודה ולשלם מיסים. את חבריהם, שכבר העבירו את עסקיהם לחו"ל (ובכך נגרמו מאות ואלפי פיטורים) צריך לשכנע לחזור לארץ. את זה עושים על-ידי הקלות במס. בסופו של דבר, כולם ייהנו מזה.

שובו של המעמד הבינוני

רבים קובלים על שקיעתו של המעמד הבינוני בישראל לעבר המעמד הנמוך. צריך לדעת שמעמד ביניים לא נבנה מקצבאות, אלא מיזמות ועבודה. הגדלת הקצבאות היא–היא שתורמת באופן ישיר להרחבתו של המעמד הנמוך. את זה חייבים לקטוע, כיוון שלפי אותן טענות בדיוק – חברה מודרנית אינה יכולה להתקיים בלי מעמד בינוני איתן.
התוכנית הכלכלית של האוצר שומרת על המעמד הבינוני ועוזרת לו לחזור למקומו משכבר. היא מסייעת להקטין את המעמד הנמוך, הנסמך על קצבאות בלי תקווה וסיכוי להיגמל מהן אי פעם. השילוב בין התוכנית הכלכלית מצד אחד לבין תוכנית עשרת השלבים לתעסוקה אמור להיות הזרז הראשון והמשמעותי ביותר מזה זמן רב להניע בחזרה את גלגלי המשק, ולהשיב את מדינת ישראל אל מקומה הנכון, בשורה הראשונה של המדינות המפותחות בעולם.

רן ישי, יועץ לשר האוצר