הצד המוטרף של הרשת

אתר GangRule לוקח על עצמו למצוא את הדרך במבוך הזה, ובעזרת תחקיר עשיר, הרבה תמונות ועיצוב מצוין, מצליח לעמוד במשימה בכבוד. אם אי-פעם רציתם להבין מי היה קרלו גמבינו, ששמו עדיין עולה מדי פעם בתור אחד מראשי המשפחות המיתולוגים של המאפיה האיטלקית בניו-יורק.
תוכלו למצוא כאן לא רק תמונות של דון גמבינו בנעוריו ובזקנתו ולקרוא על מעורבותו בהתפתחות הפשע המאורגן האמריקאי (ביוגרפיה עוד אין, האתר עדיין מתעדכן), אלא גם למצוא פריסה של מבנה משפחת גמבינו, על כל אגפיה. מידע דומה תוכלו למצוא גם על משפחות פשע נוספות: ג'נובז, בוננו, מגליוקו ולוצ'זי.
מדובר במיתולוגיה, מיתולוגיה אמריקאית, הכוללת גיבורים ונבלים, הסבוכים בעלילות מפותלות, המצטלבות ומשיקות זו לזו, ועוסקות בנושאים אוניברסלים של חיים ומוות, אהבה וקנאה, הקרבה וחטא. ההבדל היחיד ממיתולוגיות אחרות הוא שכאן מדובר במיתולוגיה גברית לחלוטין, ללא תפקידי נשים, כשסיפורי הנאמנות והבגידה היחידים עוסקים בנאמנות ובבגידה בתוך המשפחה.

דבר אליה
אתר In Passing מקדיש את כל מרצו וזמנו לציתות. באוטובוס, בתחנות דלק, בתור לקולנוע, בבית-הקפה, בכל מקום שבו אנשים מדברים אחד לשני, האתר מקשיב. לעדכון האתר אחראית איב (שם בדוי), סטודנטית לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה שבברקלי, סן פרנסיסקו. לפי Eve, עתיד האתר מובטח, כל עוד אנשים ימשיכו לדבר אחד עם השני.
-"איך יכול להיות שלצלב האדום יש נשיא? זה לא כאילו שזה מדינה".
-"אולי הוא ניסה להרשים אותך".
(שיחה אמיתית בין שתי בחורות בתחנת דלק)

כנס דיבוק כנס!

איך לא חשבו על זה קודם? עבור חמישה דולר למילה, אתר Afterlife Telegrams מבטיח להשתדל מאד להעביר את המברק שלכם לנמען שכבר אינו בחיים. השיטה בדוקה: מוסרים את המברק לאדם על ערש דווי, שמשנן את ההודעה ואחרי מותו, מחפש את הנמען בצד השני ומעביר לו את המברק, מילה במילה.
אמנם, האתר מדגיש שהוא לא יכול להבטיח שהמברק ידיע ליעדו, אבל הוא כן יכול להבטיח שהדוור הפוטנציאלי למד בעל-פה את ההודעה והתחייב לעשות כל שביכולתו כדי לאתר את הנמען בעולם המתים. אפשר לבקש יותר מזה? האמת, בשביל חמישה דולר למילה אפשר לבקש די הרבה, אבל האתר מתחייב שהוא לא שומר לעצמו גרוש מהכסף שמגיע אליו ושמלוא התשלום מועבר לשליח, שבוחר בין תרומה לצדקה, תשלום הוצאות רפואיות או שמעדיף להעביר את הכסף לקרוב משפחה.

גורילות בערפל
לא ברור מה מהות הקשר בין משחקי פלאש לחיות, אבל כל מי שנהנה לצפות בסרטוני פלאש, יודע שיש כזה קשר. אולי האלימות המשותפת ליוצרי פלאש כה רבים, עובדת מצחיק יותר על חיות מאשר על בני אדם, ואולי פשוט קל יותר לצייר חיות, אבל העובדה היא שהחיבור הזה תפס. מכל מקום, אחרי שכבר ראינו עשרות סרטונים, בכיכובם של פרות, חתולים וחזירים (אבל בעיקר פרות, עוד משהו שאנחנו לא יכולים להסביר), מצאנו סרטון מצוין עם גורילות.
סרטון הפלאש "השבט" (The Tribe) מספר על ארבע גורילות שמנסות לתפוס סנאי שטיפס על עץ, ומצליח להציג את המיטב שבסרטוני הפלאש באינטרנט: האנימציה פשוטה וחכמה, התנועה מגושמת וחיננית (רק תראו איך הגורילה הראשונה מתיישבת) והעלילה.. בואו נגיד את זה ככה, גם אם במבט ראשון אתם עלולים לטעות ולחשוב שמדובר כאן במחווה לירית ורגישה לסצינת הפתיחה של 2001: אודיסיאה בחלל, בכלל לא בטוח שקובריק היה מרוצה מהפיתוח של הרעיון שלו.

צייר לי כבשה
קחו את המשחק הכי משעמם שיש, תנו לו גירסת רשת ותראו איך הוא הופך למפלצת של אדרנלין. עובדה, זה עבד אפילו על Pictionary (בעברית קראו לזה "תופסים קו"). למי שלא זוכר: שחקן אחד מנסה להעביר מילה סודית לשאר השחקנים בעזרת איורים מהירים (שבלחץ הזמן הופכים מהר מאד לקשקושים).
גירסת הרשת של המשחק, iSketch, עובדת כמו משחקי רשת אחרים, כלומר אפשר להצטרף לחדרי משחק שונים, ולנסות לנחש איזו מילה מצטיירת על הלוח. היתרון העיקרי כאן הוא שהחדרים עמוסים, הרבה יותר אנשים מכורים למשחק הזה ממה שהייתם מוכנים להאמין, והתוצאה היא קצב גבוה מאד, שלצד חלון הניחושים, מלווה גם בחלון צ'אט פעיל מאד.
חוץ ממשחק רגיל, אפשר להצטרף לחדרים שקובעים חוקים קשים יותר, למשל חדר שבו צריכים להעביר ביטוי שלם בציור אחד או חדר שמגביל את האיור לחמישה קווים. יש גם חדרים בשפות שאינן אנגלית, למרות שעבור עברית תצטרכו לפתוח חדש משלכם. למרות הפעילות הרוחשת, האתר עדיין לא מחייב הרשמה, ואפשר להתחיל לשחק מייד. מצד שני, כן הינו ממליצים להקדיש כמה דקות לעיון בהוראות.

מכוניות או לא להיות
כמו חיות ומשחקי פלאש, ככה גברים ומכוניות. לא יודע מה הקשר, אבל בטוח יש כזה - הם פשוט אוהבים אחד את השני. אחרת, אי-אפשר להסביר את כל הדברים המוזרים שהם עושים ביחד. דוגמאות? בבקשה. מכוניות קטנות (WeeCars) הוא אתר שמוקדש למכוניות קטנות, אבל הרבה יותר קטנות ממה שאתם חושבים. אנחנו מדברים על מכוניות צעצוע, אבל זה לא הקטע.
הקטע הוא שכל האתר מוקדש לאנשים שמצלמים את המכוניות האלה כשהן קרובות למצלמה, על רקע של רחוב אמיתי, ככה שהן נראות כאילו הן מכוניות בגודל טבעי, שחונות ברחוב (כלומר, זה עובד אם אתם מוכנים להתעלם מהעובדה שלרוב יש כף יד ענקית בתוך התמונה, שמחזיקה את המכונית צעצוע באוויר).

מנגה זה קומיקס ביפנית

היפנים אמנם הפסידו במלחמת העולם השנייה, אבל מאז הצליחו, בלי עין הרע, להשתלט על כלכלת העולם ובהדרגה, הם גם משתלטים על מוחו של הנוער התמים, בעזרת סדרות קומיקס ואנימציה, מלאים בעלילות קיצוניות ודימויים מטרידים. מה אנחנו חושבים על זה? מה זאת אומרת, אנחנו חושבים שזה מצוין.
אם גם אתם כבר נשביתם בעולם האנימציה היפני (אם לא, תתחילו עם Neon Genesis Evangelion ותגלו מאיפה בבילון 5 העתיקו את כל הרעיונות) אך עדיין נותרתם מנותקים מהמנגה, הגעתם לגיל שאפשר להתחיל. האנשים הטובים באתר Omanga עושים עבודת קודש, מתרגמים ברצף סדרות קומיקס יפני עדכניות, ומפרסמים את העמודים המתורגמים באתר, להורדה ולהדפסה. ומאחר והאתר כולל גם פרוייקטים של תרגום מנגה שמקורם באתרים אחרים, התוצאה היא שאנחנו מדברים על 22 סדרות, שזה הרבה מאד סדרות.
רוב סדרות המנגה (אך לא כולן) שומרות על סגנון איור פופולארי (שמופיע גם בסדרות אנימציה יפניות רבות), של דמויות בעלות מראה תינוקי, עם עיניים גדולות ופה ענק, שמתמחות במשחק מוגזם.
אל תתנו לזה להפריע לכם, בגלל שעיקר העניין במנגה הוא שלמרות החזות הילדותית, העלילות מציגות דמויות מורכבות, שעוברות עלילות סבוכות במיוחד, ולעתים קרובות עוסקות בחומרים מטרידים מאד (שזה טוב). מבין המגוון הרחב שמציעים ב-Omanga, הופתענו למצוא שם שתי סדרות נדירות באמת. הראשונה, MPD Psycho של אייז'י אוטזוקה, מספרת על בלש משטרתי הסובל מפיצול אישיות, שמגלה סימן ברקוד על עפעף עין שמאל שלו.
הסדרה השניה היא הכתה המרחפת של אומזו קזואו (שום קשר לספר של אריך קסטנר), שמספרת על בניין בית-ספר שלם, קומפלט עם 862 תלמידים, שעבר בזמן לעולם פוסט-אפוקליפטי, שבו הושמד המין אנושי. בינתיים תורגמו רק ארבעת החלקים הראשונים, אבל קזואו ממשיך להוכיח עצמו בתור אחד מאמני המנגה החשובים והמשפיעים ביפן.

לא אומרים איכס על אוכל
מה קורה לך, בוב? למה שמישהו ירצה לעשות את זה? למה? בשביל מה לך לשתות צנצנת טבסקו שלמה? זה 340 גרם! רק בשביל להקיא את זה אחר-כך? אז זהו, שכן. ובוב לא לבד. את אתר StinkFactor הקימו ארבעה מתכנתים משועממים, שמעבירים את הזמן שלהם בלאכול ולשתות חומרים איומים, שלא נועדו לצריכה לא מבוקרת.
לפחות, אם הם היו שומרים את ההנאה הזו לעצמם, אבל בזמן האחרון הם מצליחים לשכנע גם את העובדים האחרים במשרד. מכל מקום, לא מדובר כאן רק בטבסקו. אריק ניסה לגמור צנצנת של חזרת לבנה בעשר דקות (ונכשל), מייקל ניסה לאגול קופסת סרדינים, כולל המיץ, בפחות מחמש דקות (והצליח) וארבעה מתוך חמישה אנשים שונים נכשלו כשניסו לאכול שישה קרקרים מלוחים בתוך דקה אחת (מסתבר שהפה באמת מתייבש מאד כשאוכלים אותם מהר).
אבל אולי הנורא מכל הוא כשנשיכנעו את טורי לאכול צרצרים (כמו גדולה. שתים-עשרה!). אתם מוזמנים להוסיף את ההצעות שלכם לרשימת המלצות הגולשים המעודכנת (אוכל לחתולים כבר יש).