פחות חולמת את עצמה, הרבה יותר נקשרת

ספק אם דיסק משירי צרויה להב אומר להרבה אנשים משהו. מי זאת? זמרת חדשה? ההבטחה הבאה? אבל אם מזכירים שירים שלהב כתבה, כמו "דרך המשי", "פרח", "שרה ברחובות", "רומיאו", "האיש מהים", כולם יסכימו שאלה יופי של שירים. פתאום, אחרי יובל ה-50 הפרטי שלה, החליטה צרויה להב, מהכותבות היותר מוכשרות במוסיקה הישראלית, לכנס 16 מהשירים שכתבה תחת קורת-גג אחת, האוסף "הים כבר לא". בכל הקריירה, אגב, היא כתבה לא יותר מ-50 שירים.
"לא חשבתי לעשות דיסק", אומרת להב. "זה תמיד נראה לי השקעת אנרגיה לא רלוונטית. הדבר הכי חשוב הוא להמשיך ולכתוב, אבל לפני שנתיים פתאום נהייתי בת 50, ואיכשהו זה הרגיש לי כמו אסיף, כמו קציר, בציר, או מסיק. פניתי לחברת התקליטים 'הליקון', שאני מרגישה שהיא חברת הבית שלי, עקב היחסים המצויינים שלי עם משפחת קליינשטיין. ההיענות היתה מלאת רצון".

למה חיכית לגיל 50?

"הילדים גדלו וכל האנרגיות שהיו מתועלות לכך עברו לעבודה. גמרתי את תפקיד המינקת והתפניתי לדברים אחרים. אבל שלא תבין אחרת, הטיפול בילדים היה נטול תסכולים לחלוטין. היה לי ברור לגמרי מה
סדר החשיבויות שלי בחיים. אין לי שום שריטה מהוויתור הזה".
להב היא פקעת של ניגודים. צפויה ולא צפויה. עדינה, אבל לא מעגלת פינות. גם טון דיבורה הילדותי-משהו מתעתע. היא נולדה בקיבוץ איילת-השחר כצרויה חפרי. בגיל 19 וחצי, אחרי שירות צבאי בלהקה
צבאית, היא נישאה ללואי להב, היום מפיק-על מוסיקלי. הם ארזו מזוודות והמריאו לחמש שנים באמריקה. כשמלאו לה 26, התגרשו. בהמשך היא ניגנה עם ברוס ספרינגסטין בראשית דרכו (ומלחשים שאפילו ניהלה איתו רומן), הופיעה בתיאטרון ואף היתה תקופה קצרה בלהקת הברירה הטבעית.
"לנגן התחלתי מגיל 11. המוסיקה שאבה אותי במידה מסויימת, אבל לא כמו הכתיבה. שירתתי בצוות הווי צנחנים. היה דבר כזה פעם. משהו נלעג למדי. פעם זה היה צוות נהדר, אבל כשאני באתי, הרמה המוסיקלית ירדה פלאים. אולי בגללי".

למה ברחת מהארץ?

"לא ברחתי, עזבתי בייסורים רבים. ממש הרגשתי שאני יוצאת לגלות. עזבתי מסקרנות. התחתנתי אז עם לואי והעולם הרי נורא גדול, אז מה פתאום שאני לא אעשה את זה? בקיבוצים התחתנו אז נורא מוקדם. מי שלא היה לה חבר בגיל 20, או לא היתה נשואה בגיל 21, כבר היתה רווקה זקנה. לואי כבר היה בארה"ב ורצינו להיות יחד. תשמע, אני לא חושבת בכלל שהייתי בהכרה בתקופה הזאת. עשיתי כל מיני דברים מוזרים אז, מהאנרגיות האלה של הנעורים. האנרגיות האלו זה משהו שסוחף אותך נורא חזק".

תמיד פעלת ככה?

"אבא שלי תמיד היה אומר, 'איך בחורה חכמה כל כך כמוך, יכולה לפעול לפי אינסטינקטים ורגשות כל הזמן. זה לא יכול להיות שאת לא עוצרת ומפעילה את הרציונל הזה שיש לך'. לקח לי הרבה שנים להגיע לחפיפה בין שני ה'ויתרוצצו' האלה".
בגיל 28 היא כבר נישאה שוב, הפעם לשחקן המנוח שבתאי קונורטי, "אבל זה ממש לא נחשב. זה היה אכן קצר מאוד, כמה חודשים, אני חושבת. אני אפילו לא יודעת את הזמן המדוייק. המשכתי הלאה. לא היה מה להתעכב עם העניין הזה".
מאז היא חיה עם איציק אלבלק, תפאורן בטלוויזיה הישראלית, שאחראי גם לציורים במחברת המלים של דיסק האוסף החדש. הם מתגוררים במושבה הגרמנית בירושלים ומגדלים שלושה ילדים: דניאל (28), בנו של אלבלק מנישואיו הראשונים, ושני ילדים משותפים, יונתן (19 וחצי), נגן ג'ז מוכשר, ויוספי (16), שלומד במגמת תיאטרון בבית-הספר לאמנויות. "אנחנו חיים בחטא כבר 20 שנה", היא צוחקת, "והסיבה היא שעייפנו מלהתחתן. לקשר הזה נכנסנו כבר בלי יומרות, ואולי לכן הוא טוב".

אפשר אולי לקבל אחת ולתמיד תגובה על הרומן עם ברוס ספרינגסטין?

"בוא נגיד שהקשרים היו מורכבים. מה כבר יש להגיד על זה? זה כבר סיפורי סבתא".

זה נשמע קצת הזוי, האמת.

"שום דבר בזה לא היה הזוי. זה גם לא קרה בבת-את, זה קרה לאט לאט. זה היה הגיוני לשעתו, ואני מניחה שבגלל שאני הגיבורה של הסיפור הזה, הוא נראה לי טבעי לגמרי".
בעברה של צרויה להב נמצאת טראומה קשה של אובדן: טל הפעוטה, הבת שילדה ללואי להב, נספתה בתאונה מחרידה לפני יותר מ-20 שנה. להב מתקשה לדבר על הנושא: "תכתוב שגם מזה יש לי פטור. אפשר להגיד שהיתה ילדה והיא נהרגה בגיל שלוש וחצי בתאונת דרכים".

איך שרדת?

:היה לי פשוט מזל שהייתי ילדה, והיו לי חיים שלמים לפתח. הקמתי משפחה, ילדתי ילדים. כשאני רואה אנשים מבוגרים שקורים להם דברים כאלה, אני חושבת שבמובנים מסויימים הם מתים עם הילדים שלהם. אני לא מבינה איך הם קמים מזה. אני ממש אודה לך אם לא תתייחס רק לטרגדיה. אני לא רוצה למכור את עצמי כמיס טרגדיה. נכון, אני אם שכולה, אבל זה לא העניין זה רק אחד המרכיבים שלי".

השיר הראשון שלך שחדר לתודעה היה "דרך המשי".

"אני נוראה שמחה שזה דווקא היה השיר הזה, ואני נורא אוהבת את מה שיהודית עושה עם זה. היא ביקשה להכניס בו שינויים, לקצר, ועשיתי אותם. זה עידן את השיר, עשה אתו עוד יותר טוב. הפתיחה המקורית היתה 'בוא תיכנס בי דרך המשי', וריככתי את זה קצת. לי זה היה נכון, אבל ליהודית לא, ויש לי הרבה כבוד לטעמים ולדעות של הזמרים. אני בהחלט קשובה לצרכים שלהם, במיוחד לאמנים אינטליגנטים. היתה אז איזו התרגשות גדלה סביב השיר הזה, התרגשות לא כל כך מובנת. יונה וולך הרי כתבה טקסטים כל כך פראיים הרבה לפניי".
בשנים האחרונות להב עברה גם לכתיבת פרוזה. ספרה הראשון היה "כפכפי העץ של אנדרה" (הוצאת "כנרת") עטור הפרסים, המבוסס על סיפורו האישי של ניצול השואה אריה בן-פלאי, ובקרוב ייצא לאור ספרה השני, עדיין ללא שם, בהוצאת "עם עובד". עכשיו היא מספרת שבעצם סדר הכתיבה היה דווקא הפוך. "למדתי להתרכז", היא אומרת. "ריבוי כשרונות זה לא בהכרח דבר כל כך טוב. היום אני כותבת ספרים, אבל גם שירים. לקח לי עשר שנים עד שספר שלי יצא לאור. היה לי קשה נורא. הרה פעמים אמרתי 'די, אני מוותרת', אבל זה היה חזק ממני. ויתרתי על המון דברים בלי להניד עפעף, לא על זה. את הספר הראשון כתבתי במשך שמונה שנים. באמצע עשיתי הפסקה וכתבתי את השני, והוא הקדים את הראשון".

עניין של אומץ?

"בשנתיים האחרונות קיבלתי אומץ. אתה גם סולח לעצמך יותר. אני קוראת המון, ותחושת הקוטן הזאת, לעומת הענקים שאני קוראת, ממש משתקת. לאט לאט הבנתי שאלה המידות שלי. זה באמת אולי עצוב, אבל זה מה שאני. יש סיפור נורא יפה על רבי זושיה, שהגיע למעלה, ואלוהים שאל אותו: 'יש משהו שאתה מצטער עליו?' אז הוא אומר, 'כן, שלא הייתי משה רבנו'. אז אלוהים אמר לו, 'אם הייתי רוצה עוד משה רבנו, הייתי עושה לי עוד אחד כזה. אני רציתי אותך ככה'. יהודית רביץ אמרה לי פעם שהקולות האלה ששמעתי הם קולות הפחד".