צבעי מאכל: הרעלים ששמים לנו באוכל

שום אדם נורמלי לא היה מעלה בדעתו לשתות נפט, או לאכול זפת המשמשת לזיפות גגות. אבל רכיבים המצויים בחומרים אלה נכנסים לקיבתכם בכל פעם שאתם אוכלים מזון המכיל חלק מצבעי המאכל הסינתטיים. נשמע מבהיל? חכו עד שתשמעו את הנתונים הסטטיסטיים: לפני כחצי שנה התפרסמו בארצות הברית תוצאותיו המדאיגות של מחקר אפידמיולוגי, לפיו מתים בכל שנה 9,000 אמריקאים ממחלות הקשורות בתוספי מזון, ובין 6 מיליון ל-33 מיליון אנשים חולים במחלות הנגרמות בגלל צבעי מאכל. מחקרים נוספים שהתפרסמו באחרונה קושרים את השימוש בצבעי מאכל העשויים מזפת פחם עם מחלות סרטן שונות.
השאלה האם צבעי מאכל מסוכנים לבריאות נבחנת שוב ושוב מאז מחצית המאה ה-20. מספר מחקרים שפורסמו באותה עת העלו אפשרות מבוססת למדי שחלק מהצבעים, בעיקר צבעי המאכל הסינתטיים (שרובם מבוססים על נפט, פחם ותרכובות כימיקלים) פועלים כחומרים משלשלים, חלק אחר גורם לתופעות אלרגיות, וחלק נוסף גורם לתופעות נוירולוגיות שונות. מאז, כאמור, התפרסמו ומתפרסמים מחקרים רבים ושונים, ורשימת המחלות הצפויות התארכה, וכוללת בין השאר בעיות קשב והיפראקטיביות אצל ילדים, ואפילו סרטן.
הטענה העיקרית היא שהמרכיבים הרעילים המצויים בצבעים הסינתטיים פוגעים בחומר הגנטי שבתאים ומאיצים את התפתחות התהליך הסרטני. ילדים מצויים בסיכון גבוה במיוחד, כיוון שחלק ניכר מן המזונות המיוצרים עבורם מכילים כמות גדולה של צבעי מאכל, ורגישותם להשפעה המזיקה רבה יותר מרגישות המבוגרים. יצרני הצבעים טוענים, לעומת זאת, כי השימוש בצבעי המאכל המאושרים בטוח, וכי המחקרים שעליהם מסתמכים המומחים המתנגדים לשימוש בצבעים נערכו על עכברים בלבד, ולא ניתן להקיש מהם לגבי הסיכון לבני אדם.
למרבה התמיהה, למרות המחקרים והטענות הרבות, המדינות היחידות שאסרו על השימוש בצבעים הסינתטיים המסוכנים הן מדינות צפון אירופה, ובעיקר נורבגיה, שאסרה מכל וכל את השימוש בקבוצת צבעים סינתטיים המכונה צבעי זפת פחם. מרבית המדינות בעולם, וישראל בכללן, ממשיכות לאשר את השימוש בצבעים אלה.
"יצרני המזון מוסיפים למרכולתם צבעים המכונים 'צבעי מאכל' על מנת להגדיל רווחים ולמשוך את תשומת הלב של הצרכנים", טוען ד"ר חיים סדובסקי, נטורופת. "המילה 'מאכל' נותנת לגיטימציה לכאורה לקנות ולאכול את המזון הזה, אולם השם נובע מהעובדה שבמאכל יש צבע, ולא מהעובדה שהצבע ראוי למאכל. הצבעים נועדו לשוות למזון מראה מושך וטרי. למעשה, הם מכוונים במיוחד כדי להערים על התמימים והרגישים ביותר מבין הלקוחות - הילדים - שהם הצרכנים העיקריים של מזונות כמו גלידות, שלגונים וממתקים למיניהם".
גם לוטי זילברמן, מהנדסת כימית ומומחית לטוקסיקולוגיה, אומרת שלא אחת נועד הצבע לחפות על פגמי הטבע, ובעיקר על זיופים וסימני קלקול של המזון. "כאשר מוסיפים לבשר צבע כדי לקבל מראה יפה וטרי, למעשה מטאטאים מתחת לשטיח את האמת לגבי מידת טריותו ואיכותו. העובדה שיצרנים רבים טורחים לציין באותיות קידוש לבנה על גבי המוצרים שאינם מכילים צבע מאכל מוכיחה שברור להם שצבעי מאכל לא בריאים. אז מדוע ממשיכים להוסיף אותם להרבה מזונות? ומדוע, למשל, יש צורך להוסיף צבע שחור לזיתים שחורים?".
בספרו "לסלק את הקוץ" (הוצאת שדה), העוסק בתוספי מזון וצבעי מאכל, סוקר ד"ר סדובסקי את רשימת הצבעים המותרים בישראל, בהם צבעים שנאסרו לשימוש או שהשימוש בהם הוגבל במדינות אחרות. הוא מעלה טענות קשות נגד משרד הבריאות הישראלי, לגבי אופן הסימון של הצבעים על האריזות והליברליות שלו כלפי יצרני המזון בנוגע לכמויות הצבעים שהם מכניסים למזון.

זפת באוכל

לדברי ד"ר סדובסקי, קבוצת הצבעים העשויה מזפת פחם היא המזיקה במיוחד מבין צבעי המאכל. "המשפחה הזו כוללת צהובים ואדומים וצבעים כהים כמו שחור, סגול, כחול וכדומה. הזפת הוא נוזל שחור, סמיך וצמיג הנוצר בעת זיקוק הפחם. זיקוק נוסף של הזפת המזוקקת מפיק תרכובות כימיות כבנזן, חומצה קרבולית, נפטלין ועוד. מתרכובות אלה או ממרביתן מופקים צבעי מאכל וחומרים נוספים. שארית הזפת, אגב, משמשת לזיפות גגות וכבישים".
נורבגיה, כאמור, היא המחמירה מבין כל המדינות, ואסרה כבר לפני יותר מעשרים שנה שימוש בצבעים העשויים מזפת פחם. האיסור אף נודע בשם "החוק הנורבגי". ד"ר ג'רי ווסטין, כיום מנהל היחידה לרפואה תעסוקתית בבית החולים הדסה עין כרם, שימש בעבר כראש מינהל המזון במשרד הבריאות בארץ, וניסה אז לשווא להוביל את ישראל בעקבות נורבגיה. "מדובר בצבעים שעשויים מחומרים מסרטנים", הוא טוען. "לצערי, למרות שהוצאת הצבעים על בסיס זפת פחם מחוץ לחוק היתה האמצעי הפשוט ביותר לשיפור מצב המזון במדינה, לא עשו זאת".
קבוצה אחרת של צבעים, שלדברי מומחים רבים מסוכנת לא פחות, היא קבוצת צבעי אזו. אלה מכילים חנקן וחומצות חנקתיות, הנוצרות מרכיבי אזואיק דיאזו וחומרים כימיים מקשרים. "רוב צבעי אזו נמצאים בשימוש בתעשייה", אומר ד"ר סדובסקי, "אך למרות שבבדיקות מעבדה חדשניות נמצא שחומרים אלה גורמים כנראה לפגיעה בכליות ולסרטן אצל עכברים, ולמרות שנמצא כי בני אדם החשופים בעבודתם לאמין ארילי (אחד המרכיבים של צבעי אזו) לוקים מעל לממוצע בפגיעה בכליות ובסרטן שלפוחית השתן, הרשויות עדיין מאפשרות לתעשיות המזון והמשקה להמשיך ולהשתמש בצבעים אלה".
בארצות הברית אישר ה- FDA (מינהל המזון והתרופות) לשימוש שבעה צבעים סינתטיים, שלגביהם נטען במחקרים שאינם נספגים היטב בגוף ולכן דרגת הרעילות שלהם נמוכה. בישראל מעדיף משרד הבריאות לנקוט עמדת "בית הלל" וללכת בעקבות המדינות המקלות. למרות שלרוב נסמכים התקנים וההוראות של המשרד על ה- FDA, מאושרים בארץ שני צבעים שנאסרו לשימוש בארה"ב: אזורובין ופונסו 4R.
האזורובין, המכונה גם קרמויזין או צבע סינתטי אדום מס' 2, הוא צבע אדום-חום השייך לקבוצת צבעי אזו ומופיע בצורת אבקה או בגרגירים. משתמשים בו למזונות כמו מרקים, דגני בוקר, מוצרי מאפה, גלידות, ממתקים, חטיפים, משקאות, ריבות, מרציפן, רטבים ומקפאי ג'לי. לדברי ד"ר סדובסקי, החומר עלול לגרום בין היתר לאלרגיות ולהיפראקטיביות.
פונסו 4R משתייך לקבוצת צבעי אזו וזפת הפחם ומופיע כאבקה אדומה בהירה. הוא משמש לצביעת נקניקים, מרקים, רוטב חמוץ-מתוק לאגרול, לפתנים, ריבות, ג'לי, שלגונים ופירות משומרים. עם המחלות שד"ר סדובסקי תולה בו נמנים לחץ בחזה, אסתמה ואף הלם אנפילקטי (כתוצאה מתגובה אלרגית). זילברמן מוסיפה שצבעים אלה חשודים כמסרטנים.
עם הצבעים הנוספים שנאסרו לשימוש במדינות רבות נמנים סנסט ילו, אריטרוצין, כחול בריליאנט וטרטרזין. הסנסט ילו הוא צבע כתום השייך לקבוצת צבעי אזו וצבעי זפת הפחם. לדברי ד"ר סדובסקי, הצבע הזה, שהשימוש בו שכיח במגוון מזונות, בהם מיני מאפה, דגני בוקר, משקאות קלים וריבות, עלול לגרום בין היתר לגידולים סרטניים, לפגיעה בכרומוזומים, למוטציות גנטיות ולפריחה בעור. כשהוא מעורב בצבעים אדומים הוא עלול לגרום לאסתמה.
גם האריטרוצין, צבע אדום המשתייך לקבוצת צבעי זפת הפחם ומשמש בין היתר לצביעת דובדבנים מסוכרים, עוגות ובשר מעובד, נחשב לחומר מסרטן העלול לפגוע בכרומוזומים ובכלי הדם, לגרום להפרעות קשב אצל ילדים ועוד, וכשהוא מעורב עם צבעים כחולים הוא עלול לגרום לבעיות נשימה.
הכחול בריליאנט משתייך לקבוצת זפת הפחם, ומשמש גם בתעשיית הדפוס, הבד והצמר. הוא מיועד למשקאות קלים, לתמציות, לזיגוג עוגות, לג'לי, לגלידות ושלגונים, לתבלינים, לסירופים ולממתקים. ד"ר סדובסקי אומר שהוא עלול לגרום לתופעות שונות של אלרגיות, להיפראקטיביות ולבעיות קשב, וחשוד כגורם לגידולי מוח. גרמניה, אוסטריה, שווייץ, בלגיה, שבדיה ונורבגיה הוציאו אותו אל מחוץ לחוק. בארה"ב הוא כפוף לאישור ה-FDA, כלומר, על היצרנים לקבל אישור בכל פעם שהם מבקשים להכניסו למוצר מסוים.
הטרטרזין, צבע אזו כתום בהיר, שהתגלה כבר ב-1884 ושייך למשפחת צבעי זפת הפחם, הוא הצבע שלגביו קיימת הספרות הרפואית הרבה ביותר, והוא כנראה גם השנוי ביותר במחלוקת. בין היתר הוא מצוי בשקדי מרק, מיני מאפה, מרקים, אטריות, ממתקים, משקאות קלים ועוד. ד"ר סדובסקי: "הטרטרזין עלול לפגוע בנוירוטרנסמיטורים (מוליכים עצביים) שבין תאי העצב במוח, ובכך לגרום להיפראקטיביות ולהפרעות קשב אצל ילדים. כמו כן, הוא עלול לגרום לאלרגיות, לאסתמה, למיגרנה ולגידולים שונים".

המומחים חלוקים

ההנחה לפיה לאלרגיות למזון השפעה מהותית על דפוסי התנהגות אינה חדשה, והועלתה כבר במאה שעברה. ב-1973 העלה ד"ר בן פיינגולד, רופא ילדים ומומחה לאלרגיות מארה"ב, את התיאוריה כי מזונות המכילים סליצילטים (חומרים דמויי אספירין, המצויים ברמת שכיחות גבוהה בצבעי מאכל וטעם מלאכותיים) הם האחראיים העיקריים להיפראקטיביות. ד"ר פיינגולד מצא כי הפחתה בצריכת סוכר וחומרי צבע וטעם מלאכותיים עשויה להביא לשיפור משמעותי בהתנהגות הילד. מאז נערכו מחקרים רבים נוספים שתומכים בהנחה זו. מחקרים נוספים שנערכו בשנות ה-70 לגבי הטרטרזין קשרו את הצבע הזה עם סוגים אחרים של אלרגיות, במיוחד אסתמה. לעומת זאת, טען חוקר בשם סיימון סטיוונסון כי המחקרים הללו לא היו נכונים מתודולוגית, ולכן תוצאותיהם אינן תקיפות. במחקרים שהוא ערך לא נמצא קשר בין הטרטרזין לבין תגובות רגישות שונות. כיום קיימת תמימות דעים בין הרופאים שלצבעי מאכל יש תפקיד מצומצם מאוד, אם בכלל, בגרימת היפראקטיביות והפרעות קשב.
"הבעיה העיקרית במחקרים שעוסקים בנושאים כמו צבעי מאכל היא שהמממנים שלהם הם החברות המייצרות אותם", אומר ד"ר סדובסקי. "זאת משום שלאף אחד אין עניין לממן מחקר שעוסק בשאלה האם חומר מסוים מסוכן - למעט יצרני המזון והתרופות, שהאינטרס שלהם ברור".
ד"ר דוד נוסם, אלרגולוג בכיר בשירותי בריאות כללית, אומר שתוצאות המחקרים אינן חד משמעיות. "תגובות אלרגיות לצבעי מאכל הן תופעה נדירה יחסית", הוא טוען. "למרות זאת, אני סבור שחומרים משמרים וצבעי מאכל עלולים לגרום לאלרגיה, ולכן יש מקרים שבהם אני רושם לחולים עם תופעות של פריחה כרונית או נזלת דיאטה נטולת צבעי מאכל. אצל חלק מהם התוצאות אכן חיוביות".
ד"ר טלי שגיא, מנהלת היחידה לנוירולוגיה ילדים בבית החולים וולפסון, טוענת, לעומת זאת, שתופעות של היפראקטיביות אצל ילדים נובעות מתורשה. "כמעט לכל ילד שסובל מהפרעה כזו יש מישהו במשפחה עם הפרעה דומה. לצערי, הורים רבים שילדיהם סובלים מבעיות קשב מעדיפים לתלות את האשמה בגורמים חיצוניים כמו צבעי מאכל, ולכן פעמים רבות הם מגיעים לטיפול הנכון, התרופתי, מאוחר מדי".
ד"ר סדובסקי טוען שתליית האשמה בגנטיקה היא פתרון קל מדי. "בדומה לתאונות, מחלות אינן קורות, הן נגרמות", הוא אומר. "לעתים הן נגרמות בשל זיהומי חיידקים, וירוסים או פטריות, לעתים בשל תורשה, ולעתים בגלל חומרים רעילים שאליהם אנו נחשפים. חלק ניכר מן המחלות שאנו משייכים לתורשה ולגנטיקה נובעות מתזונה, ובעיקר מן החשיפה לחומרים מזיקים המצויים במזון ובמשקה. אם כל המשפחה תאכל את אותם מזונות, יהיו כולם בריאים או שכולם יסבלו מאותם סוגי מחלות".

על עכברים ואנשים

שאלה נוספת השנויה במחלוקת היא אם צבעי המאכל הסינתטיים אכן מסרטנים. המומחים שמתנגדים לדעה זו טוענים שלא ניתן להשליך על אנשים תוצאות מחקרים שנערכו על עכברים. ד"ר סדובסקי אכן מסכים שחילוף החומרים אצל חיות המעבדה שונה מזה של האדם, כמו גם חלוקת התאים והזמן הדרוש לפיתוח מוטציות סרטניות. עם זאת, הוא אומר, אין מקום לשאננות. "בעוד שחיות המעבדה היו חשופות לחומר אחד במשך זמן קצר, הרי האדם חשוף שנים רבות למגוון רחב ביותר של חומרים המוספים למזון ולמשקה. מאחר שאי אפשר להעמיד שפני ניסיון אנושיים בסיכון חיים, לא נותר אלא להסתפק במבחן התוצאה, המראה עלייה דרמטית כמעט בכל סוגי הסרטן".
ד"ר ווסטין קושר חד משמעית את צבעי המאכל העשויים מזפת פחם למחלות סרטן ולמוטציות בכרומוזומים. "מי שחושב שהמחקרים שנערכו על עכברים אינם תקפים לגבי בני אדם, מוזמן לנסות אותם על עצמו. עובדה שבאין ספור חומרים, המדע מסתמך כיום על נסיונות שנערכים בחיות מעבדה, וארגוני הבריאות אוסרים שימוש בחומרים רבים מאוד שהוכחו כמסרטנים בנסיונות כאלה".
לשאלה מדוע מאשרים החוקים שימוש בצבעי מאכל סינתטיים למרות הסיכונים, או למה מדינות שונות מאשרות צבעים מסוימים ופוסלות אחרים, תשובה מורכבת. מתברר שלפוליטיקה ולעוצמת הלחץ שמפעילים יצרנים במדינות שונות תפקיד לא פחות חשוב מאשר למחקרים או למידת הסיכון האמיתית של הצבע. כך לדוגמה, בשנת 1969 ובעקבות עתירה שהגיש איגוד יצרני צבעי המאכל בארה"ב, הותר הצבע אריטרוצין לשימוש קוסמטי, בתרופות לשימוש חיצוני ואף במזון, למרות שבאותה עת נערכו לגביו מחקרים בשל החשש שהוא מסרטן.
כשהמחקרים הושלמו, בשנת 1980, הם הראו כי מינונים גבוהים של החומר גורמים לגידולים בבלוטת התריס אצל עכברים זכרים. רק אז נאסר השימוש בצבע בקוסמטיקה ובתרופות, אך עדיין ניתנה ליצרנים הזדמנות למכור את המוצרים שכבר היו בשוק. השימושים במזון לא נאסרו, אלא רק הוגבלו, אם כי ה-FDA הכריז כי ישקול שוב גם את השימושים הללו.
ד"ר סדובסקי: "נראה שגם המחוקקים בישראל מאשרים הכנסת צבעי מאכל וחומרים מזיקים אחרים למזון בגלל לובי חזק של יצרני מזון מעובד. אלה דואגים למנוע חוקים העשויים לתת למשרד הבריאות סמכויות ואמצעי אכיפה".
לאור הממצאים המדאיגים שהעלו המחקרים, עולה השאלה מדוע בעצם לא משתמשים יצרני המזון בצבעי מאכל טבעיים, שרובם בטוחים לאכילה. "התשובה היא שהצבעים הללו הם יקרים יותר", אומר פרופ' יוסי קנר ממכון וולקני. "בנוסף, הטכנולוגיה של החדרת הצבעים הטבעיים קשה יחסית. למשל, כדי להצליח להחדיר את הצבע למיצים, יש צורך להוסיף חומר סינתטי כלשהו, שהוא אומנם בטוח למאכל, אבל חלק ממנו צף למעלה ויוצר מעין טבעת צבעונית בחלק העליון של הבקבוק. ברור שקהל הצרכנים לא יקנה את המיץ, מחשש שהוא מקולקל".

שפת סתרים

לא רק שהתקן הישראלי מאפשר שימוש בצבעי מאכל בעלי סיכון, ד"ר ווסטין מעלה בעיה נוספת: בישראל אין חוק המחייב את יצרני המזון והמשקה לפרט את כל תכולת התוספים במזון. לכן מקבל הצרכן מוצר שעליו רשום במקרה הטוב הקוד של צבע המאכל, שכדי לפענחו הוא זקוק למילון מונחים מקצועי, ובמקרה הפחות טוב נרשם רק שהמוצר מכיל צבעי מאכל. "כשמישהו משתמש בצופן, הוא מתכוון שלא יבינו מה הוא אומר. רק לגבי תוספים בודדים, כמו הטרטרזין למשל, חובה על היצרנים לרשום את השם ולא להסתפק בקוד".
זילברמן: "במקום לרשום את הצבע בשמו המלא ובאותיות ברורות, רושמים בארץ את הקוד האירופי של צבעי המאכל באותיות זעירות, שממוקמות לרוב בתחתית האריזה, ולרוב האנשים הוא אינו אומר דבר. כיצד אמורה עקרת הבית שקונה בסופרמרקט השכונתי לדעת ש-E127, לדוגמה, הוא למעשה אריטרוצין שעלול לגרום לסרטן? האם היא אמורה להפוך לכימאית או לטוקסיקולוגית כדי לקבל את האינפורמציה? כיוון שמדובר בחומרים מסוכנים, חייבים, לדעתי, לא רק לכתוב על האריזה את שם החומר, אלא גם לרשום אם הוא מסוכן לחולים מסוימים, למשל חולי אסתמה או אנשים שרגישים לאספירין, ואפילו לציין שמדובר בחומר מסרטן, ממש כמו שנוהגים לכתוב על אריזות הסיגריות".
לא פחות חמורה היא בעיית הכמויות של צבעי המאכל הסינתטיים שמתיר משרד הבריאות בארץ להכניס למזון. ד"ר סדובסקי: "במדינת ישראל מותרים לא מעט צבעים לשימוש ב'כמות נאותה', דהיינו, 'הכמות המזערית הדרושה להשגת התוצאה הטכנולוגית הרצויה תוך שמירה על תנאי ייצור נאותים, ובתנאי שהוספת תוסף המזון אינה מטעה את הצרכן'. כלומר, משרד הבריאות סומך על יצרן המזון שישמור על בריאות הצרכן".
בחלק מהצבעים קיימת אומנם הגבלה בתקנות בריאות הציבור על הכמות שמותר להכניס לסוגי מזון שונים, אלא שהיא אינה מגובה במעקב ופיקוח. נכון להיום, הפיקוח בישראל הוא על איכות הצבע בלבד - כלומר, שמדובר בצבע המצוי ברשימת תקנות בריאות הציבור. "נקודה זו", טוענת זילברמן, "קריטית במיוחד, שכן בטוקסיקולוגיה ידוע שכמות הרעל היא שקובעת את ההבדל בין חומר שעלול לגרום נזק ואף להרוג לבין חומר לא מסוכן. תעשיות המזון הגדולות עובדות מן הסתם עם פיקוח פנימי וחיצוני של אנשי מקצוע, אבל מה קורה במפעלים קטנים, שאינם יכולים לממן אנשי מקצוע, כאשר אין פיקוח ממשלתי על הכמויות?".
גם רישום הכמויות על האריזות בארץ לא מאפשר לצרכן לחשב כמה מהמזון מותר לצרוך. לעומת הרישום באירופה ובארה"ב, שמציין את כמות החומר המקסימלית המותרת ליום על כל ק"ג משקל גוף, הרישום בישראל מציין אך ורק את כמות הצבע לכמות מסוימת של מזון או משקה (לדוגמה, עד 100 מ"ג לליטר משקה).
זילברמן מצביעה על תופעה חמורה אף יותר. "למרות שלצבעים השלכות בריאותיות רבות, הם נמכרים בסופרמרקטים באופן חופשי, ללא הוראות שימוש או ציון של כמות מותרת לשימוש. כך הצרכן אינו יכול לדעת כמה טיפות מותר לו להוסיף למזון בלי לסכן את עצמו". למרבה האירוניה, על גבי הבקבוקים של צבע המאכל טרטרזין גילתה זילברמן את הכיתוב "ללא חומר משמר", שנועד אולי להרגיע את הצרכנים. "זוהי ציניות בהתגלמותה. כאשר מדובר בחומר רעיל כל כך כמו צבע מאכל, מה זה כבר משנה אם הוא מכיל חומר משמר או לא?".

הקהל קובע

עידו הררי, דובר משרד הבריאות, אומר שהעבודה במפעלים מתבצעת לפי GMP (תנאי ייצור נאותים). "פירוש הדבר שכמות צבעי המאכל שבהם משתמשים בייצור המזון ידועה". איך בדיוק היא ידועה כשאין פיקוח לא ממש ברור. הררי: "בדרך כלל יש במפעל לפחות עובד אחד בעל רקע של הנדסת מזון ושימוש בצבעי מאכל".
ד"ר אנה שפירא, הממונה על תוספי מזון במשרד הבריאות, טוענת שהדרישה לצבעי מאכל נקבעת למעשה על פי טעם הקהל, שדורש להוסיפם. "חוץ מזה, צבעי מאכל לא מסוכנים, והצבעים המאושרים לשימוש בארץ אינם מסרטנים".

למה לא מסמנים את הצבעים בשמם המלא?

"על פי תקנות משרד הבריאות, חובה לסמן בשם מלא רק ארבעה צבעים: טרטרזין, סנסט ילו, פחם שחור ואדום אלורה".

מדוע מאושרים בארץ הצבעים אזורובין ופונסו 4R, שאינם מאושרים בארה"ב?

"צבעים אלה אושרו לשימוש בכל מדינות הקהילייה האירופית".
בתשובה לשאלה מדוע אין פיקוח על כמות הצבעים שמוסיפים למזון, יש לד"ר שפירא טיעון מעניין: "צבעי מאכל יקרים מספיק כדי ששום יצרן לא ישתמש בהם בכמות גדולה מהנדרש".
ד"ר שפירא, אגב, הופתעה לשמוע כי ניתן להשיג את צבעי המאכל בסופרמרקטים. "למיטב ידיעתי, הצבעים אינם נמכרים לצרכנים, אלא רק לשימוש תעשייתי, אבל אבדוק זאת".

לבדוק, לבדוק ושוב לבדוק

כמעט בלתי אפשרי להימנע מאכילת צבעי מאכל, המצויים במזונות רבים. מה בכל זאת תוכלו לעשות?
1. זכרו: המינונים הם הקובעים. השתדלו להמעיט ככל האפשר באכילת צבעי מאכל סינתטיים, ובחרו בתחליפים בטוחים.
2. כאשר קיימים מוצרים שאינם מכילים צבע, למשל אטריות, העדיפו אותם על מוצרים מקבילים עם צבע.
3. בדקו היטב את התוויות על גבי מוצרי המזון, והעדיפו את אלה שעליהן מצוין "צבע מאכל טבעי".
4. אם אתם בכל זאת קונים מזון (בעיקר ממתקים) שמכיל צבעי מאכל, העדיפו את זה שצבעו בהיר יחסית. ככל שצבע המזון עז יותר, הוא מכיל יותר צבע מאכל.
5. הימנעו מאכילת סוכריות כסף המיועדות לקישוט עוגות, ומכל מאכל הצבוע בכסף ובזהב. האלומיניום, הכסף והזהב הם מתכות רעילות למאכל. כנראה, מאחר שמשתמשים בהם בעיקר לקישוט, הם נמצאו על ידי האיחוד האירופי ומשרד הבריאות בישראל כבלתי מסוכנים, ולכן אין הגבלה על כמותם במזון.

דע את האויב

ואלה שמונת צבעי המאכל הסינתטיים המסוכנים ביותר המותרים בארץ, כולל הסימון האירופי והסיכונים הכרוכים בצריכתם:
1. טרטרזין E102 (צהוב): עלול לגרום להיפראקטיביות והפרעות קשב וריכוז אצל ילדים, אלרגיות, אסתמה, אורטיקריה, גירודים, ראייה מטושטשת, מיגרנה וכאבי ראש, פגיעה בכרומוזומים, בלימפה ובבלוטת התריס ועידוד גידולים סרטניים שונים. שילוב של טרטרזין עם חומצה בנזואית עלול לגרום לפגיעה חמורה, במיוחד בילדים.
2. סנסט ילו E110 (צהוב-כתום): עלול לגרום להיפראקטיביות ובעיות קשב, גידולים בכליות וגידולים סרטניים נוספים, פגיעה בכרומוזומים וגרימה של מוטציות גנטיות, החמרה של תופעות אלרגיות ואי סבילות אצל הרגישים לאספירין, אורטיקריה, אף סתום, נזלת, כאבי בטן, הפרעות עיכול, הקאות ופריחות עור. כשהוא מעורב עם צבעים אדומים, עלול לגרום לאסתמה ולהפרעות נשימה.
3. אזורובין E122 (אדום): חשוד כגורם לסרטן, דלקות עור, אלרגיות והיפראקטיביות. מסוכן במיוחד לרגישים לאספירין או לסובלים מבעיות בדרכי הנשימה ומאסתמה. מסוכן לילדים.
4. פונסו E124 (אדום): חשוד כגורם לסרטן, לחץ בחזה, בעיות נשימה ואסתמה, הלם אנפילקטי. עלול לגרום להיפראקטיביות ואלרגיות כשהוא מעורב עם צבעים צהובים-כתומים.
5. אריטרוצין E127 (אדום): עלול לגרום לעלייה של חלבון הקושר יוד, פעילות יתר וגידולים בבלוטת התריס, פגיעה בכרומוזומים ובכלי הדם, היפראקטיביות והפרעות קשב אצל ילדים, רגישות לאור. כשהוא מעורב עם צבעים כחולים, עלול לגרום גם לבעיות נשימה.
6. אדום אלורה E129: עלול לעורר אלרגיות, גידולים ולימפומות. אסור לשימוש לסובלים מרגישות בדרכי הנשימה או אסתמה או הרגישים לאספירין.
7. אינדיגו קרמין E132 (כחול): עלול לעורר אלרגיות ולגרום לבחילות, עלייה בלחץ דם, פריחות על העור, גירודים, בעיות בדרכי הנשימה וגידולים במוח. כשהוא מעורב עם צבעים אחרים, עלול להחמיר בעיות נשימה ולגרום לאסתמה. אצל ילדים עלול להחמיר בעיות היפראקטיביות, הפרעות קשב וריכוז.
8. כחול מבהיק E133: מיוחסות לו תופעות שונות של אלרגיות, היפראקטיביות ובעיות קשב. חשוד כגורם לגידולי מוח.