סיפור אישי: שש שנים של תיסכולים והריון אחד
כשהגיעו לידיה נוה ובעלה למרפאה לפוריות האישה חשבו שמדובר בפגישה אחת. שש שנים של טיפולים מפרכים, אין ספור בדיקות חודרניות והרבה תיסכולים מרים, הגיעה לבסוף הישועה. סיפור אישי שמוכר לרבים מאיתנו. כך זה היה
עשינו את כל מה שנדרש, אך המחזור החודשי הגיע בדייקנות של שעון שוויצרי. רוחנו לא נפלה כמובן, אך לאחר מספר ניסיונות כושלים פניתי לרופא הנשים. הרופא עודד אותי להיות אופטימית, למרות גילי המופלג (39), ופרס בפני רשימת המלצות הנוגעות לאופן קיום יחסי המין. הרגשנו אי נוחות קלה, אבל המשכנו בתכניתנו במרץ. אבל השעון השוויצרי המשיך לפעול במדויק ללא כל הפרעה.
לפגישה עם מומחה הפריון הגענו מהוססים. בחדר ההמתנה פגשנו נשים רבות. נראה היה שהבנות מכירות זו את זו. הן ברכו אותי לשלום בשמחה, כאילו נתקבלתי כחברה באיזו כת סודית. האמת, אחוות הנשים הזו גרמה לי להרגשת אי נוחות קלה. לא הרגשתי צורך להשתתף בה, שהרי באנו לפגישה בודדת אחת, ולא נחזור לשם לעולם.
לאחר בדיקה ותשאול אין סופי, הנפיק הרופא מגילה המונה אין ספור בדיקות. בעלי יצא בזול – רק בדיקה אחת. אולם, משהובהרה לו מהות הבדיקה חוורו פניו. מעולם לא עלה בדעתו שיהיה צורך בבדיקת ביצועי הזרע שלו. האיש התקומם: "הרי יש לי כבר בן… ברור שהכל בסדר עם הזרע שלי… לא יקום ולא יהיה".
חדר לגבר עם מגזינים
אני, לעומת זאת, בשבועות שאחר-כך, עברתי בדיקות שונות ומשונות. חלקן כואבות, חלקן סתם מציקות, ורובן מאוד חודרניות. עברתי מיד ליד – מרופא אחד לשני, ממומחה אולטרסאונד אחד לשני, וכולם פלשו ללא רחם, לחדרי החדרים של גופי. לא הרגשתי כל זלזול מצד אותם רופאים, נהפוך הוא, הם היו נחמדים, מבינים ומלאי חמלה. אבל בין אם חייכו אלי ובין אם לא, בסופו של דבר מצאתי את עצמי שוכבת עם רגליים מורמות ופשוקות לרווחה, כשמנורה מאירה את כל אברי, ומכשיר זה או אחר מוחדר לתוך גופי.
למרבה הפליאה, כל מסכת העינויים שעברתי לא שוותה ולא דמתה למסכת הייסורים שהייתה מנת חלקו של האיש. המחשבה על בדיקת הזרע הדירה שינה מעיניו. מספר פעמים קבע תור – ומספר פעמים ביטל אותו. לבסוף הוא הלך. האחות הושיטה לו כוסית והצביעה על החדר עליו התנוסס שלט מאיר עיניים "חדר לגבר". "יש שם כמה מגזינים..." אמרה בקול יבש. קשה מאוד להיכנס לחדר הזה. ולדעתי – לא רבים עברו את מפתנו. גם בעלי נסוג ברגע האחרון. לבסוף נמצאה הפשרה. הנוזל היקר יופק בבית, ויובל אחר כבוד ובמהירות הבזק למעבדה.
כל הבדיקות היו תקינות. ולמרות הכל, המשיך השעון השוויצרי לפעול כסידרו – ללא כל זיופים או עיכובים. הוכרזתי כנגועה ב'עקרות משנית' ללא כל סיבה ידועה. נגע ארור. אין מה לתקן – רק להתחיל טיפולי פיריון. אני והמזל שלי.
לפגישה הבאה עם הרופא הגעתי בגפי. גם הפעם פגשתי בעדת הנשים, והחלטתי לתחקר אותן, על פשר האחווה המוזרה השורה ביניהן. הופתעתי מאוד לגלות שחלק נכבד מהן מגיעות למרפאה בתדירות גבוהה מזה מספר שנים. מסכנות, חשבתי, לי זה לא עומד לקרות, אני פה מקסימום עוד פעם אחת וזהו. כמה תמימה הייתי, מפגישה זו יצאתי מצוידת בתכנית פעולה לחודש שלם. הדוקטור החייכן נתן הסבר ארוך, רשם תרופות, הוראות הזרקה, הנחיות לאולטרסאונד ובדיקות דם בתדירות כמעט יומית. על מנת שלא נכנס לשגרה מתוקה, בוצעו בדיקות הדם והאולטרסאונד בבוקר, בתורים נפרדים. הזריקות (שכללו חומר שהופק – לא פחות ולא יותר, משתן של נשים בגיל הבלות) בוצעו בערב. אמנם התהליך נראה מסובך, אבל לא נבהלנו. קטן עלינו. התחלתי בטיפול מיד.
אני מזריקה בכל מקום אפשרי
כחלק מהמאמץ המלחמתי התגייס האיש להיות המזריק המשפחתי. כחובשת צבאית, יכולתי ללמד אותו את אמנות ההזרקה. מלאת הערכה על הנכונות להשתתף ולשאת בעול, נתתי לאישי הרצאה מקיפה על הכנת המזרק, שאיבת החומר, הוצאת האויר, סוגי הזריקות ומיקומן. האיש הקשיב קשב רב והחוויר קלות. לא אלאה אתכם בעלילות בעלי המזריק, רק אספר שבעקבות נסיון זה הבנתי שהדרך הטובה ביותר היא "עשה זאת בעצמך". החלטתי להזריק לעצמי. פתרון זה היה עבורי הקל ביותר והקנה לי חופש רב ועצמאות. הזרקתי בכל מקום אפשרי – בעבודה, בשירותים של הקולנוע, בשירותים של מרכז הספורט, באירוע חתונה, אצל חברים או סתם בשירותים של הקניון.
כבר בימים הראשונים לקבלת הטיפול, נתגלו לי עובדות לא נעימות. תופעת הלוואי הנפוצה לתרופות הינה כאבי ראש עד כדי מיגרנה. כאבים נוספים החלו באיזור השחלות המתנפחות מעומס הזקיקים. התמכרתי לאקמול, שלא ממש הטריד את הכאב בראש ובשיפולי הבטן. בדיקות הדם גם הן לא היו בדיוק נשיקות הקסם של הפיות, כמו גם החזה התופח, שלא לדבר על הכאב המתגבר באיזורי ההזרקה שהפכו לאדומים וקשים. למרות הכל המשכנו בתהליך. קיבלתי זריקות לעידוד הביוץ, הוראות מדויקות למועד קיום יחסי מין, ולאחר מכן זריקות לעידוד ההריון לכאורה. זוכרים את השעון השוויצרי?
גופי לא נשמע לי
לא נשברנו, שהרי אנחנו אנשים פרקטיים ומעשיים. ידענו שלא תמיד יש הצלחה מיידית. הרופא המליץ לנוח חודש, ולהתחיל מחזור טיפול חדש. וכך חלפה לה שנה רצופת טיפולים, ללא כל תוצאות. לאט לאט התחוור כי הגיע הזמן לעלות מדרגה ולהתחיל הפריות מבחנה.
היתה זו נקודת מפנה מרכזית בפרויקט. עד כה לא ממש הכרנו בקיומה של הבעיה. למרות אי הנוחות שבטיפולים, לא עשינו עניין. התקדמנו מיום ליום חדורים בידיעה שהזמן יעשה את שלו. כעת חשנו שאיבדנו שליטה. זה לא תלוי בנו, ויתכן שהמזל לא יאיר לנו פנים.
אני לקחתי את הנושא הרבה יותר קשה. בפעם הראשונה בחיי גופי בגד בי. הרגשתי רגשות אשמה קשים על כל השנים אותן 'בזבזתי' כרווקה, ועל כך שבחרתי להפוך לאם בגיל כה מבוגר. חשבתי על התקופות הארוכות בהן נזהרתי כמו מאש, שלא להרות. אולי זו הייתה בגידה בטבע. אולי הגיע תורו של הטבע לענות אותי, ולהטיל עלי עונש כבד. כל שנות בגרותי האמנתי שהבחירה נתונה בידי, שאני יכולה לשנות ולהשפיע על גורלי, להציב מטרות ויעדים ולהשיגם. והנה נתקלתי באמת שהייתה חזקה ממני. גופי לא נשמע לי. חיים חדשים לא צמחו בתוכי.
כעסתי על גופי, שנאתי אותו. חשתי שהפנימיות הפיזית שלי רקובה וחסרת חיים. חשתי שבגדתי באנושות כי אין ביכולתי למלא את ייעודי כאישה. תחושת חידלון קשה מאוד אפפה אותי. וכמובן דיכאון כבד.
דיאלוג קשה ניהלתי עם עצמי עד שהחלטתי להתחיל בטיפולי ההפריה המלאכותית. למזלי הרב, הניח לי בעלי להחליט בעצמי, והיה מוכן ללכת איתי בכל דרך בה אבחר. למרות שנדרשה ממנו מחויבות להשתתף בטיפול, ולמרות שחלקו בטיפול היה לא נעים מבחינתו, הוא לא הערים קשיים כלל, אלא סייע לי לפלס את הדרך בה בחרתי.
המשמעות המעשית של הפריות המבחנה היתה ,שעוברים את כל הטיפול הרגיל, עם תוספת 'קטנה'. עם הבשלת הזקיקים מגיעים לטיפול בבית החולים. הגברים 'נותנים' זרע ומעבירים אותו לבדיקה וטיפול במעבדה. לאחר מכן מתבצעת שאיבת ביציות בהרדמה מלאה. במעבדה מבוצעת ההפריה עצמה. הביציות המופרות מוחזרות כעבור יומיים לרחם.
אחוות הנשים, שהפכתי זה מכבר, להיות שותפה בה, שרתה בכל מקום בו נאלצנו להמתין. הפכנו לחברות בנפש, למרות שלפעמים לא ידענו האחת את שמה של חברתה. היינו כמו אחיות. שמרנו על מצב רוח טוב והתבדחנו בכל הזדמנות ועל כל נושא. בתורים הארוכים לאולטרסאונד היינו מפליגות בתיאורי הבדיקה, ומעלות השערות על ביצועים אחרים של הרופאים, כפונקציה של אופן ביצוע האולטרסאונד. איש מהרופאים לא התייחס אלינו כאל אוביקט מיני, ובסביבה כה מוגנת, היה קל לנו לתת דרור לפנטזיות, ולדמיין עצמנו נכבשות בחדר האולטרסאונד האפל, למשמע מילמולי הרופאים.
12 יום לאחר החזרת העוברים, היה עלינו להתקשר לבית החולים לקבלת תוצאות בדיקת ההריון. גם עכשיו מעלה הזיכרון הזה דמעות בעיני. שמונה פעמים קיבלתי את בשורת האיוב בדבר הבדיקה השלילית. זה כמו לקבל הודעה שאדם יקר לך נפטר. המילים נכנסות ללב כמו סכין משוננת ומתפתלת. הכאב הופך לכאב פיזי. הלחץ ברקות גובר. משתלטת תחושת ריקנות ותיעוב כלפי הגוף הבוגדני. דימיתי שבתוכי חי שד שחור ומפחיד שבולע את ההריון וצוחק צחוק אפל ומרושע. הייתי יושבת ובוהה במכשיר הטלפון, חסרת תנועה, שקועה בלחץ הפיזי שנוצר בריאות ובבטן.
לא בכיתי הרבה. לא שחררתי את הכאב. רק בנסיעה הביתה, לבד במכונית, הדמעות היו עולות, ומעוורות אותי בשנאה עצמית וכעס על הגוף שאינו יוצר חיים, הגוף ההורג.
בעלי מציע לוותר
בבית שיחקתי אותה מלאה אופטימיות. לא נורא אמרתי, בפעם הבאה נצליח. פחדתי שאם אסגיר את כאבי, אכאיב לבעלי. רציתי להגן עליו. לא רציתי פרצי רגשות. ראיתי עצמי כאדם רציונלי ובוגר, ידעתי שבגילי הסיכויים נמוכים, וציפיתי מעצמי לעכל את חוסר ההצלחה באופן מהיר ונטול רגשות. אבל בעלי היקר, ראה וידע. גם הוא כאב עד מאוד את האובדן, וכמוני הסתיר את צערו, על מנת להגן עלי.
תקצר היריעה מלספר הכל. על ההשמנות, על השערות שנשרו מהקרקפת וצמחו על הסנטר, על האמונות התפלות, על היועצים, והסבתות המתלוננות, על רעיונות האימוץ, הקנאות (באחרים שילדו), ועל האנושיות הרבה שגיליתי בעיקר בתמיכה שנשים אחרות הציעו לי.
הכאב המשותף שהיה ביני ובין אישי חיבר אותנו זה לזו, כמו גם המלחמה בטבע והמטרה המשותפת, והבלתי מושגת. בתחילה שיתפנו משפחה וחברים, אבל לבסוף חדלנו. אחרי הכל כמה אפשר לקטר ולהתלונן על אותם הדברים.
עד שיום אחד פנה אלי האיש והציע – בואי נוותר. רק אז הבנתי את האובססיה שנכנסתי אליה. את הטירוף בו חייתי. את המחיר הכבד ששילמתי. כל האיזונים בגופי הופרו, הן ברמה הפיזית והן ברמה הנפשית. הייתי בדילמה קשה. הדחף לנסות שוב ושוב לא דעך, נהפוך הוא. לא יכולתי לוותר. בראש הבנתי שהאיש צודק. ומתוך הבנה זו הסכמנו על שני טיפולים אחרונים ודי.
אני משתחררת וזה קורה
נאלצתי לעבור תהליך קשה מאוד עם עצמי. הפעם לא גוננתי על איש – לא הסתרתי דבר. נסחפתי לתוך הרגשות העמוקים ביותר והקשים ביותר, והתחלתי להתאבל על כל אחד מעשרות העוברים שלא נקלטו בגופי, כאילו היה תינוק. גיליתי את הנוקשות הפיזית שגופי לקה בה, את חוסר התנועה וחוסר הזרימה. למרבה הפליאה, דווקא ביטויי האבל, הם ששחררו אותי. ובאופן הדרגתי, במהלך החודשים הבאים, התחלתי לאט לאט לוותר. עשינו עוד נסיון שנכשל, ובעקבותיו הרגשתי שהוויתור כבר התרחש.
בלי לחשוב יותר מידי הוצאתי מהבית את כל ארגזי הבגדים ששמרתי, את כל הצעצועים, העגלות, הנדנדות מיטת התינוק, וכל מה ששמרתי מהילד הראשון. לא הייתי זקוקה להם יותר. התחלתי לחיות. רזיתי 20 ק"ג, טיפלתי בגופי. התחלתי לנשום. אנרגיות אחרות התחילו לזרום בגופי. חזרתי לאהוב את גופי. עזר לי מאוד הטיפול באקופונקטורה (דיקור). אהבתי את כתר המחטים שנקבעו מסביב לבטני, ובמיוחד אהבתי את שעורי הבית שקיבלתי. היה עלי להתבונן בבטני במראה ולהזרים אליה אהבה ואנרגיות חיוביות. אולי זה נשמע מצחיק, אבל התהליך הזה עזר לי להתאחד עם גופי מחדש. שיא ההתחברות לגוף, ובעיקר לבטן, הגיע כשחזרתי ללמוד ריקודי בטן. סוף סוף הרגשתי שגופי חי, נושם, פועם. סוף סוף חוויתי את היופי והחיות שבגופי.
נשאר טיפול אחד אחרון. אז זה קרה. הריתי וילדתי את בני השני. לשני אנשים אני חבה תודה גדולה - בראש וראשונה לבעלי, שהלך איתי בדרך הייסורים, ונשאר – אף על פי כן ולמרות הכל, החבר הכי טוב שלי. באותה נשימה אני מודה לדר' ווליוביץ', הרופא הצמוד שלי. ווליו – כך קוראות לו הבנות, הוא לא רק רופא מעולה. הוא איש חם, שופע טוב לב ואהבה, יודע לעודד ולנחם, ובעל יכולת מופלאה להתאים עצמו לאופייה וצרכיה של כל אחת מהמטופלות שלו. ווליו היה תמיד לרשותי – תמיד מצא זמן לראות אותי – גם אם כל מה שנזקקתי לו היה מילה טובה ומרגיעה. מעולם לא הסתיר ממני את האמת. דבר שהיה חשוב לי ביותר, והוא שידע למצוא את הטיפול הנכון והמתאים בו הריתי. לנצח יישאר ווליו חלק מחיי, ותמיד אהיה אסירת תודה לו.
שש שנים הייתי בטיפול, בהן קיבלתי טיפול מסור, אוהב, מבין, מכיל, מפרגן, מנחם ומקצועי מכל הצוות הרפואי. בי טפלו טוב - החל מהפקידים דרך האחיות, הלבורנטיות, הרופאים, כל הצוות. ואני לא הייתי מקרה מיוחד – סתם אחת מיני רבות. לא לכולם אמרתי תודה, ולא תמיד הקפדתי להפריד בין צערי לבין יחסי אליהם – ולהגיד "עשיתם עבודה טובה", ואף אחד מהם לא זכר לי זאת לחובה.
פגשתי לא מזמן בגן השעשועים את אחת האחיות. היא היתה שם עם נכדה, ואני עם בני. היא ליטפה את ראשו של בני ואמרה בגאווה רבה "Made in Katovitch”, לאמור – "תוצרת מרפאת נשים קטוביץ'".
לפנייה לכתב/ת 
