מה רוצים הדרוזים?
כבר נדמה כאילו רק במותנו – רצוי על משמרתנו-משמרתכם – אנחנו ראויים ליחס שווה. אבל אני לא מעוניין עוד רק בברית דמים. אני רוצה שתהיה כאן ברית של חיים
המראות היו קשים. קהל של מאות, אבנים מתעופפות, שוטרים ומפגינים מדממים, סוסים שהובאו לפזר את המהומה.בהפגנה נגד איחוד רשויות מקומיות אתמול כנראה למדו הדרוזים – באיחור – כי ליד קריית הממשלה, מי שאינו אלים אינו נחשב.
אסור היה למי שהטיח את האבן הראשונה להרים אותה. אסור היה לכל אחד מהמפגינים ולכולם כאחד לעשות מעשים שיש בהם סכנה להפוך את המקום הזה לעוד מדינה של העולם השלישי. אבל גם אם אני מתנגד בכל לבי לגילויים של אלימות מכוערת בשיח הפוליטי, אני יכול להבין מדוע הורמה האבן הראשונה, ומדוע היא לא הייתה היחידה.
חמישים וחמש שנות חיים משותפים עברו על דרוזים ויהודים בארץ הזאת, ואני עדיין צריך להוכיח פעם אחר פעם, יום אחר יום, שאני שייך, שאני מחויב בנאמנות עמוקה למדינת ישראל, שבכל רחוב בכל כפר דרוזי אפשר למצוא משפחה שכולה – ועדיין אינני יכול להשיג במדינה הזאת את מה שצריך להיות שלי, בזכות ולא בחסד: שוויון אזרחי מלא.
לא התחנכתי על משנתו של ברל כצנלסון, גם לא יצא לי לגדול על ברכיו של זאב ז'בוטינסקי, אבל גם לי מותר לחוש חלק בלתי נפרד מהקיום הזה, ששמו מדינת ישראל. כן, לא מעט בזכות העשייה הביטחונית של בני עמי בארץ הזאת. כבר שלושה דורות אנחנו נותנים, וככל שאנחנו נותנים יותר, כך המדינה מתרחקת מאתנו.
אחרי חמישים וחמש שנות תסכול מתמשך, עדיין אני נדרש להוכיח שאני טוב שבעתיים מכל יהודי שיזכה למשרה זהה לשלי, שאני נאמן וראוי פי-כמה, וזה עדיין לא מעניק לי ולילדי שוויון בחינוך, בשירותים קהילתיים, בחלוקה של תקציבים, באכפתיות. ככל שהזמן חולף, נדמה שדווקא ההשתדלות הזאת מעמיקה את האפליה ואת אי-השוויון.
אינני דובר של הדרוזים וישמרני האל מפוליטיקה מפלגתית, אבל בתוך עמי אני יושב, חי וחולם, ושנה אחר שנה אני חש בתסכול הגובר ובהתרחקות ההדרגתית בין המדינה לבינינו. רבים מבני עמי חשים שאנחנו פשוט לא מעניינים את המדינה הזאת, ומרגע שסיימנו למלא את חובותינו על-פי חוק שירות הביטחון, מבחינת המדינה אנחנו רשאים לחזור אל ההתעלמות ואל השכחה שממנה סובלים אזרחים סוג ב' בין מערכת בחירות אחת לאחותה, עד שלפוליטיקאי כזה או אחר מתחשק פתאום לנגב לבּנה ביישובינו ולשעשע אותנו בהבטחות. בעניין זה, מעולם לא מצאתי הבדל משמעותי בין פוליטיקאים מן הימין ומן השמאל. כשהיה נוח, הצביעו גם תומכי השוויון מהשמאל נגד הצעות חוק שיכולות היו לשפר את מעמדנו במקום הזה.
פאטה מורגנה
כבר נדמה כאילו רק במותנו – רצוי על משמרתנו-משמרתכם – אנחנו ראויים ליחס שווה. אבל אני לא מעוניין עוד רק בברית דמים. אני רוצה שתהיה כאן ברית של חיים.
ועוד אני רוצה לראות כאן גילויים של יושר ממסדי כלפי הדרוזים. לא רק העמקה של אפליה תקציבית, לא רק גזירות חסרות שחר כמו איחוד רשויות מקומיות, שאין בהן חיסכון אלא למראית עין, אבל יש בהן פגיעה בזהות המובחנת של כל יישוב דרוזי, בהיסטוריה ובמשפחתיות הנבדלת שלו. רק בעיני זר מבחוץ כולנו נראים אותו דבר.
אני חושש שההפגנה האלימה אמש אינה אלא התפרצות מכוערת, אבל צפויה למדי, של תסכול עמוק, כבוש ומתמשך. בני עמי לא נוהגים לעשות כותרות מהמצוקה שלהם, לא הופכים אותה למנוף לביטויים וולגריים של אלימות, לא מצטיינים בהטחת אגרופים בשולחנות של הממסד. אבל חמישים וחמש שנים של דברי כיבושין ונימוסים טובים עדיין לא הובילו אותנו אל המקום שכבר נראה כמו פאטה מורגנה, המקום שיש בו שוויון ושהשוויון שבו ברור ונהיר לכל ואינו זקוק עוד להוכחת צדקתו דווקא בדם.
בעיני האומה הערבית, אנחנו מוקצים מחמת הברית שכרתנו עם ישראל. בעינינו, הברית הזאת נכונה וראויה – אבל מה עושה המדינה הזאת כדי להוכיח שהיא ראויה לברית? מדוע רבים מאתנו חשים, ככל שהזמן חולף, כי בצד אזרחותנו הנאמנה אנחנו חיים בעצם במדינת אפרטהייד? והאם אינכם יודעים כי מדינות כאלה לא יאריכו ימים?
ובתוך תחושת התסכול הזאת, מישהו הרים אבן. אסור היה לו לעשות את זה. זו לא הבעה של זעם אזרחי, זו אלימות וולגרית. אני יודע היטב כי האבן לא תקדם אותנו אל עבר השוויון – אבל מה כן?
ותבואו בהזדמנות לנגב לבנה.
לפנייה לכתב/ת 
