האיש שכתב הכל

"ספר הגולגלות" של רוברט סילברברג, אחד מסופרי המד"ב המוערכים והנערצים בעולם, עומד להפוך לסרט בבימויו של וויליאם פרידקין ("מגרש השדים"). גבע קרא עוז, מעריץ מושבע, תוהה איך לא חשבו על זה קודם, ובראיון מיוחד ל-ynet שואל את האינטלקטואל היהודי על בדידות (יש הרבה), על כתיבה (רוצה לנוח), על קולנוע (לא משהו) וגם, נו, טוב, גם על הארי פוטר

גבע קרא עוזפורסם: 04.09.03 , 11:24

איך זה מרגיש כשמישהו גונב לך את החלום? איך התחושה, כשהפנטזיה שלך נשדדת על ידי אחר? כשמישהו בא ועושה את מה שאתה תמיד רצית? ובכן, זה מרגיש רע. התחושה היא של אפסות, של בינוניות, של קטנות, עצלות ונרפות. לעזאזל! אילו רק הייתי מעט יותר... משהו... הייתי קם ועושה זאת בעצמי.

תבינו, הרעיון לעשות סרט מ"ספר הגולגלות" של רוברט סילברברג מתרוצץ בראשי מאז היום הראשון שבו קראתי אותו, אי שם בגיל 15. הסצינות עוצבו כבר בראשי, הקאסט הדימיוני הושלם, הלוקיישנים כבר נבחרו - עכשיו נותר רק העניין הפעוט הזה שאין לי שום מושג כיצד לעשות סרט (ושאין לי מספיק כסף אפילו עבור תקציב הפופקורן לשחקנים),שמנע ממני מלהגשים את החלום. וכך, התעכבו חלומותי במשך כמה וכמה שנים, עד שידו של מוג לב אחד מחברת "פארמונט" הגיחה מאי שם, ללא אזהרה, וקטפה את החלום מעל לראשי. וויליאם פרידקין, איש שיודע משהו על אימה ופחד ("מגרש השדים"), קיבל את מנדט הבימוי. ג'ף דייויס יפיק. ואני? מה איתי? אין מקום לאיזה נער תסריט?

אם ליבכם נשבר בכם, הירגעו. חלומות מנופצים אינן עניין כה נדיר במחוזותי. מזה זמן רב כבר למדתי כי הדרך הטובה ביותר להתגבר על לב שבור, היא לשבור אותו מחדש. ואין דרך טובה יותר לרסק את הלב שהתנפץ לו בשל חלום שבור, מאשר להתבונן היטב בחייו של אדם שכל חלומותיו התגשמו - ולמצות את תחושת ההחמצה עד תום.

לרוברט סילברברג היו שני חלומות שניקוו במוחו מילדות: הראשון - להיות סופר מדע בידיוני ולהתפרנס מכך, והשני - לזכות בהערכת המבקרים ועמיתיו למקצוע. את חלומות הילדות האלה, שניבטו אי שם בתחילת שנות החמישים אצל הילד היהודי, הבודד, שימיו בניו-יורק עברו עליו בבהייה בחוברות מד"ב זולות, הוא הגשים בצורה המלאה ביותר האפשרית.

"ספר הגולגלות" שכתב סילברברג, ונחרט בזכרוני כספר ההתבגרות המושלם, עוסק במסעם של ארבעה חברים צעירים אחר החלום הגדול מכולם: חיי הנצח. כדרכם של מסעות, המבלים בו מגלים שהמסע עצמו חשוב אפילו יותר מהמטרה. סילברברג, אדם שיצא בעצמו למסע לא פשוט והגיע ליעדו - יכול עכשיו להתבונן על הדרך שעבר, ולסכם אותה בסיפוק אדיר.

בר סמכא מוחלט

סילברברג, היום בן 68, נחשב לאחד מסופרי המד"ב הגדולים בכל הזמנים, בוודאי בדור השני שלאחר הענקים כמו אייזיק אסימוב או רוברט היינלין. ספריו נמכרו במיליוני עותקים והוא מעולם לא נאלץ לעבוד בשום משרה שאיננה כרוכה בכתיבה. בתוקף עבודתו כעורך הוא נחשב לבר סמכא מוחלט שרבים עולים אליו לרגל, לעצה או מילה טובה. הוא חי בסן פרנסיסקו על המים עם אשתו השניה, ומבלה את ימיו כפנסיונר: מטייל בעולם, גולש באינטרנט ("ההמצאה הכי גדולה שראיתי בימי חיי ושאיש מהסופרים לא הצליח לחזות אותה"), מקדיש זמן למשפחתו ולחיות הבית - וכמובן לקריאה.

ומה הוא קורא אתם תוהים? ובכן, את ספרי הארי פוטר, שהזניקו את עולם הפנטזיה למעמד חסר תקדים, הוא לא קרא. בכלל, ספרות המד"ב הנוכחית אינה מעניינת אותו במיוחד והוא מעדיף לקרוא מחדש את הקלאסיקות ולמצוא בהן משמעות חדשה. ומה בדבר כתיבה? ובכן, נכון לעכשיו נמאס לו. בראיון מיוחד ל-ynet אומר סילברברג, כי הוא החליט לפרוש מעסקי הכתיבה.

"כרגע אינני עובד על אף פרוייקט", אומר סילברברג, "במשך כמעט 50 שנה עבדתי קשה מאוד - ואני רוצה לקחת חופשה מהכתיבה נכון לעכשיו. כרגע אני לא יודע כמה זמן תימשך החופשה - שנה, שנתיים, או לתמיד. בכל מקרה, כתבתי יותר מדע-בידיוני מכל אדם אחר שאני מכיר - ואולי די בכך".

"הרעיונות פשוט מגיעים כשאני זקוק להם"

סילברברג אינו מתרברב לשווא. נתונים מסודרים ומוסכמים על היקף יצירתו קשה למדי למצוא ולפיכך נסתמך על אלה שמופיעים במרחבי הרשת: 80 ספרים ארוכים ממש, 186 ספרים קצרים יותר, 449 סיפורים קצרים ו-91 ספרים לא בידיוניים. חוץ מזה, יש לו 28 פסבדונים בהם השתמש לכתיבת מאות סיפורי מתח ופורנו שעזרו לו להתפרנס במהלך השנים הקשות יותר, בעיקר בתקופת לימודי הספרות שלו באוניברסיטת קולומביה. ולא לשכוח: הוא גם ערך אוספי מד"ב רבים וחשובים, שאחד מהם "מבחר הסיפורת הבדיונית", יצא בארץ ב"עם-עובד" ואזל מזמן.

איך עושים את זה אתם תוהים? ובכן - לסילברברג תשובה פשוטה. יושבים וכותבים. "בכל פעם שעבדתי על משהו, עבדתי עליו כל יום - מיום שני עד שישי - ואז נחתי יומיים וחזרתי לעבודה. אם אי פעם אמשיך לכתוב - אעבוד באותה שיטה", הוא מסביר. נשמע פשוט לא? רק שהשיטה של סילברברג לא מסבירה מהיכן הוא שואב את אלפי הדמויות, את העלילות הנפתלות, את העולמות המעוצבים עד לפרטי פרטים.

"אני אף פעם לא שואל את עצמי מהיכן מגיעים הרעיונות", הוא אומר, "ולפיכך - גם איני יכול לענות על השאלה. הרעיונות פשוט מגיעים כשאני זקוק להם, זה הכל. זה לא עניין שיש לי רצון להתעמק בו - אני פשוט מודה על כך שזה קורה לעתים כה קרובות". שיטת העבודה של סילברברג אגב ייחודית למדי - תחילה הוא נוהג לשרבב כותרת על דף מזדמן, ולאחר מכן, כאשר הוא מתיישב ליד מכונת הכתיבה או המחשב - להרחיב את המשפט לעמוד שלם - ואז להחליט אם מדובר בסיפור קצר או ברומן - ולבסוף פשוט לשבת ולכתוב.

חיפש מפלט

סילברברג נולד ב-1935 וגדל כילד יחיד ובודד למדי שמצא מפלט בעולם הבידיוני. בגיל 14 הוא החל לכתוב בפנזין שהקים והחל לשלוח סיפורים קצרים למגזינים מוכרים. "Gorgon Planet" שפורסם ב-1954 נחשב לפרסום המקצועי הראשון שלו והופיע בנובלה הבריטי. שנה לאחר מכן הוא פרסם את הרומן הראשון שלו "Revolt on Alpha C".

ב-1956 סיים סילברברג את לימודיו באוניברסיטת קולומביה בספרות השוואתית ונישא לברברה בראון. הוא המשיך לפרסם סיפורים במגזין המד"ב של סן פרנססיקו ונבחר לאמן המבטיח ביותר של כנס הוגו (בפרס עצמו הוא יזכה בעתיד חמש פעמים ומספר דומה של זכיות נרשם על שמו בפרס הנביולה). פריצת הדרך הגיעה לאחר שהוא עבר לדירה חדשה בניו-יורק, ולמזלו הרב, בדירה מולו התגורר רנדל גארט, סופר מד"ב מוכר ומצליח. הארלן אליסון, סופר מתחיל אחר, גר גם הוא בבניין. גארט קישר את סילברברג לעורכים החשובים והם החלו לכתוב ביחד כשהם משתמשים בשם רוברט רנדל.

סילברברג, שלא הגיע ממשפחה עשירה במיוחד, החליט לעשות כל מאמץ להתפרנס מכתיבה. הוא כתב סיפור כמעט כל יום ומכיוון שכל הסיפורים שכתב נמכרו, הוא נאלץ להשתמש בפסבדונים רבים מחשש שהעורכים לא יסכימו לקנות ממנו את כל מה שכתב. סילברברג לא התבייש בדבר. הוא שירבט סיפורים למגזיני מתח ופורנו - והסכים לכתוב כל מה שהזמינו ממנו עורכיו. בין השנים 1957 ל-1959 הוא כתב 220 סיפורים קצרים ונובלות. אבל ההתמכרות למכירות גרמה לסילברברג לזנוח את האיכות. הפער בין הסטודנט לספרות שהעריץ את ג'ויס ופוקנר לטכנאי המילים אליו הפך, שבר אותו וב-1959 הוא הודיע על פרישה מעולם המד"ב. על הכתיבה הוא לא ויתר לחלוטין, והמשיך לכתוב ספרי היסטוריה, ארכיאולוגיה ומסעות (וגם פורנו בשביל הפרנסה).

"אנשים נורמלים אינם הופכים לסופרי מד"ב"

הפרישה החזיקה מעמד כעשר שנים והסתיימה כשפרדריק פול, מחשובי העורכים בתחום, משך את סילברברג חזרה - ושכנע אותו שהקהל בשל גם ליצירות איכותיות. הימים היו ימי סוף הסיקסטיז, אווירת המלחמה ותום עידן ההיפים כבר היתה באוויר. סילברברג שיחרר בין 1969 ל-1974 שורה של יצירות מופת, שנחשבות עד היום לפיסגת הז'אנר. הספרים שכתב, ובתוכם Tower Of Glass, "כנפי לילה", ו"ספר הגולגלות", הציגו את הצד האפל והקודר של נפשו. משוחרר מהצורך בסוף טוב הוא עיצב עלילות אנושיות, שעסקו בעיקר במתרחש בנפשן של הדמויות - ופחות ב"מדע בידיוני" טכני וקר. הספרים לא זכו להצלחה מיסחרית גדולה במיוחד והקהל התקשה לעכל אותן, אבל המבקרים התרשמו, סילברברג גרף פרסים ונחרט לנצח בתודעתם של הקוראים שהשכילו להבין את היצירות המורכבות, ובמיוחד את הספר שנחשב לטוב מכולם "למות מבפנים".

הספר, שאזל מהדפוס וקשה למדי להשיגו, מספר את סיפורו של דייויד זליג, שאיתרע מזלו והוא מסוגל לקרוא את מחשבות האחרים. התמונה הנחשפת בפניו הופכת אותו לבודד, קודר ומנוכר - ומונעת ממנו כל אפשרות לנהל חיים או מערכות יחסים תקינים. בגיל 40 הוא מתחיל לאבד את יכולתו ובוחן מחדש את חייו. זליג הוא אב טיפוס לדמות שמרבה לככב בספריו של סילברברג: היהודי האינטלקטואל הבודד, זה ששכלו ויכולת מחשבתו מקשים עליו להשתלב בחברה הבינונית והצבועה שסביבו. המאבק להשתייך לחברה וכשלונו הוא אולי הנושא שבו עוסקת כמעט כל יצירתו החשובה של סילברברג, שהדימיון בינו לבין זליג לא ניתן להסתרה.

"בניגוד לרובם המוחלט של ספרי המד"ב", מסביר סילברברג, "ב'למות מבפנים' הפיתוח של הדמות הראשית שונה מאוד. הטלפתיה - סיטואציה מד"בית קלאסית - נמצאת אמנם בלב הסיפור, אבל זה רומן שעוסק בעיקר בדמויות ולא בעלילה, ובעיקר בדמותו של זליג. מד"ב כזה אינו פופולרי בקרב הקהל הרחב של קוראי המד"ב בארה"ב, והספר מעולם לא הצליח מסחרית - אבל אני עדיין סבור שזה הדבר הכי טוב שכתבתי".

מבין כל אלפי הדמויות שעיצב סילברברג במשך השנים - הדמות החביבה עליו הוא מספר היא זו של הרש המככבת בשני הספרים "At Winter's End" ו- "The Queen of Springtime". "סקרנותו הבלתי נדלית, האינטליגנציה, החיפוש, ליבו הטוב, חוכמתו העמוקה - כולם מדברים אלי מאוד. מעולם לא הייתי עצוב על מותה של אחת מהדמויות שלי כמו במקרה שלו", הוא אומר, ומבלי משים מתאר לא רק את דמותו שלו כסופר - אלא גם את דמותו של הקורא האידאלי, ואולי גם האדם האידאלי, לפחות בעיניו.

באופן אישי, הדמות האהובה עלי ביותר היא זו של אלי, סטודנט יהודי המככב ב"ספר הגולגלות", אב טיפוס לדמות השונה והחריג ביצירה של סילברברג - שמתגלה כדמות חזקה, עשירה, משתנה - שלוקחת את גורלה בידה. הוא נאבק בבדידות, בזרות ובשונות ומנצח. כמו סילברברג. עם הקביעה כי ספריו מרבים לעסוק בבדידות מסכים סילברברג, ומנמק זאת בילדותו. "אני גדלתי ללא אחים או אחיות והיה לי קושי רב להסתגל לעולם בהיותי ילד", הוא אומר, "אחת הסיבות לכך היא שהוקפצתי כיתה בגיל 6 ותמיד הייתי יותר צעיר מכולם. סביר בהחלט שלניסיון הזה היתה השפעה על הכתיבה שלי".

נושא נוסף שמככב בספריו של סילברברג הוא העיסוק ביהדותו. "אין ספק שיהדותי תרמה להרגשת השונות והזרות שלי", אומר סילברברג, "המשמעות של זה היתה הרגשת זרות כלשהי ביחס לסביבה שלי. ההרגשה הזאת אגב מאוד מועילה לסופר מדע בידיוני. אפשר לקבוע לדעתי שאנשים נורמלים ומקובלים בחברה אינם נוטים להפוך לסופרי מד"ב. הזרות שלי תרמה להבנתי את העולם".

בישראל ביקר סילברברג פעם אחת, לאחר מלחמת ששת הימים. "ביקרתי בכל הארץ", הוא מספר, "חיפה, תל אביב, ירושלים, באר שבע, בית לחם, יריחו, חברון, מצדה - זה היה טיול מרתק והייתי רוצה לשוב לישראל יום אחד ולעשות אותו שוב, אבל במצב הפוליטי הטרגי הנוכחי - אין לי שום תשוקה לסכן את חיי בעבור טיול במקום שכבר הייתי בו, כשיש כל כך הרבה מקומות שטרם ביקרתי בהם".

פעם היה פה שמח

העיסוק בנושאים הקשים והכואבים וחוסר ההצלחה המסחרית שברו שוב את סילברברג - והוא חידש ב-1974 את פרישתו מעולם המד"ב. אבל החיידק לא מוגר, והפרישה החזיקה מעמד רק עד 1978, אז הוא שב לפרסם, בעיקר ספרים ארוכים ומורכבים יותר, אם כי פחות דחוסים ורגשיים. ב-1986 הוא התגרש ונישא לסופרת קרן הרבור איתה גם כתב ביחד מספר ספרים. בין ספריו הטובים בתקופה זו נכללים "טום המשוגע", סידרת ספרי מאג'יפור והעיבוד לעלילות גלגמש. בנוסף הוא המשיך לערוך, הרחיב סיפורים קצרים שנכתבו בעבר על ידו ועל ידי אסימוב - ונהנה מהמעמד הנישא אליו הגיע.

ההצלחה המסחרית האדירה של עולם המד"ב בשנים האחרונות, שמשתלט על עולם הקולנוע והספרות, לא ממש מלהיבה את סילברברג. את ספרי "הארי פוטר" למשל, הוא כלל לא טרח לקרוא. "אני שמח באופן עקרוני שהנוער עדיין מוכן לקרוא ספרים ארוכים, אבל כשלעצמי לא קראתי את הספרים כך שאין לי דיעה עליהם".

ביחס לסרטי הקולנוע, אלה נראים לסילברברג אידיוטים, כדבריו. "בעבור רוב האמריקנים היום מד"ב זה משהו שהם מכירים מסרטים מטופשים, שרובם מלאים ברעשי פיצוץ חזקים, דיאלוגים אידיוטים ועלילות מופרכות. כאשר הם כבר מחליטים לקרוא ספרות מד"ב - ורוב צופי הקולנוע כלל לא קוראים דבר - הם כבר מצפים למצוא משהו שיזכיר להם את מה שראו בסרטים שאותם אהבו. לפיכך, המד"ב היום מקובל בעיקר כבידור קל וספרי הטראש זוכים לקהל הרב ביותר. "אני מוצא את זה מעציב מאוד מכיוון שסוג המד"ב שאני כותב נשען על מיעוט קטן מאוד מבין הקוראים - ואני לא רואה שום פתרון לבעיה".

עם זאת, סילברברג אינו מתכחש לרמתם הגבוהה של חלק מהסופרים הצעירים יותר כמו ניל גיימן למשל ומודה ש"גם בעבר המד"ב המתוחכם סבל תמיד משוק קטן בעוד שספרות הזבל פרחה ושגשגה". את ההבדל בינו לבין סופרי הזבל רואה סילברברג בהתעקשות שלו לעצב דמויות שלמות, עגולות, מלאות בניגודים. בעוד סופרים אחרים, גם כאלה שנחשבים לאיכותיים, נוטים לעתים קרובות לספרים שמתמקדים בהתפתחויות טכנולוגיות ובעיצוב עתידני מדוקדק - סילברברג, אולי בשל השכלתו הפורמלית, משתמש בעולם העתידי וההזוי כדי לבחון את נפש האדם. ספריו לפיכך מומלצים לקריאה גם למי שאינם חובבי הז'אנר.

בתוקף מעמדו הרם נאלץ סילברברג לקרוא במשך השנים אלפי יצירות, טובות יותר ופחות. כמי שנמנה על הדור הקלאסי של סופרי המד"ב, הוא אינו יכול שלא לחוש ש"פעם היה טוב יותר", אבל להודות ש"זה תמיד מה שזקנים אומרים".

"אני כבר כמעט בן 70", הוא אומר, "וכשאנשים מגיעים לגיל הזה הם תמיד מרגישים שעידן הזהב נגמר ושהחיים המודרנים נחותים לעומת מה שהכירו כאשר היו צעירים. וכן, בהתאם לכך אני סובר שהמד"ב היה הרבה יותר טוב בעידן של פיליפ ק. דיק, תיאודור סטרג'ן ושאר הסופרים הגדולים שקראתי לפני 50 שנה. אבל חוץ מזה - אני די בטוח שכמו ברוב המקרים שבהם אנשים בגילי מחזיקים בדעות שכאלה - אני טועה".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו