הגז בידינו? לא כל כך מהר

בדרמטיות רבה כינס ראש המממשלה ישיבה בדרג הכי בכיר כדי להכריע ממי תקנה ישראל גז טבעי: ממצרים או מפלשתין. אחרי דין ודברים נפל הפור: הספק המשני של הגז הטבעי לישראל תהיה מצרים, החליט שרון. מדובר בהחלטה היסטורית ובכסף גדול, פירשנו המומחים.

קודם-כל הבהרה בעניין ההיקף הכספי. ישראל מעוניינת לקנות - באמצעות חברת החשמל - גז טבעי בשווי של 120 מיליון דולר עד 150 מיליון דולר לשנה. בהדרגה אמור הגז להחליף את הסולר כמקור להפקת חשמל. 150 מיליון דולר, עם כל הכבוד, הם כ-0.25% מהיקף סחר החוץ של ישראל. חוזים בסכומים כספיים גדולים לאין שיעור נחתמים בין חברות עיסקיות בלי שום רעש, צלצולים והכרעות אסטרטגיות.

גם מבחינתו של הזוכה בחוזה לאספקת הגז טבעי לישראל מדובר בכסף קטן. מפדיון חודשי של 10 מיליון דולר בשנה יישארו נטו בידי השותפים-הבעלים לשדות הגז הטבעי כ-4 מיליון דולר. אפילו בשביל הרשות הפלשתינית הענייה הסכום הזה חסר משמעות כלכלית דרמטית. בשביל מצרים, על אחת כמה וכמה.

ובשביל בריטיש-גז, שהכנסותיה עשויות להגיע השנה ל-4.4 מיליארד דולר ורווחיה נטו למיליארד דולר, מכירת הגז הטבעי לישראל משדה המצוי ב-60% בבעלותה תמורת כמה עשרות מיליוני דולרים אינה עיסקה חשובה שכדאי להרעיש עולמות ופוליטיקאים למענה. תהיה, טוב. לא תהיה, לא נורא.

ולעצם ההחלטה: האם יזרום גז מצרי לישראל? סלחו לי על הספקנות, אבל זקנתי וגם ראיתי סיפורי גז כה רבים, שקשה לי להשתכנע.

אין טובים ואין רעים במשא ומתן בין ישראל למצרים על אספקת הגז. זהו סיפור של חיזור נסוג: כשהחתן אומר כן, הכלה אומרת לא. כשהכלה אומרת כן, החתן אומר לא.

זכרונותי מוליכים אותי לוועידות הפיסגה הכלכליות המזרח-תיכוניות הגדולות. ערי ההולדת של המזרח התיכון החדש. קזבלנקה 1994, עמאן 1995, קהיר 1996, דוחה 1997. בכולן מופיעה משלחת ישראלית (כל פעם בראשות שר אנרגיה אחר) הבודקת אפשרויות לקניית גז טבעי ממדינות האזור. באחדות מהן אפילו נחתמים, בראשי תיבות, הסכמים כלשהם. דבר לא יוצא מהם. בפיסגת עמאן, למשל, נחתם

זכרון-דברים לאספקת גז נוזלי מקטאר לישראל; שמה של חברת האנרגיה המתחייבת לבצע את הפרויקט היה אנרון. אותה אנרון שכעבור 6 שנים תקרוס בפשיטת הרגל הכי גדולה בהיסטוריה הכלכלית של ארה"ב.

האמת הנזילה היא, שמשרד האוצר בירושלים לא ראה שום נחיצות ביבוא גז לישראל, עד שלא נתגלו שדות הגז מול חופיה של ישראל עצמה. סוגיית זיהום הסביבה על-ידי תחנות הכוח המופעלות על סולר ופחם לא ממש הטרידה את הפקידים, כל עוד הנפט היה זול כפי שהיה. בפנקסי המצהיבים מצאתי תרשומת של שיחות שעשיתי בקהיר ב-1996 עם בכירים בתעשיית האנרגיה המצרית, שלא הסתירו את זעמם על גרירת הרגליים הישראלית ועל הרתיעה של ישראל מלסכם את המשא והמתן המסחרי לאספקת הגז הטבעי. האם הישראלים חושבים אותנו למטומטמים, השתוממו אז באוזני הפקידים המצרים (הבכיר בהם נשאר בתפקידו עד היום), כשהם מספרים לנו שהם הולכים לייבא גז מסוף העולם - ואנחנו מוכנים למכור להם אותו בזול ומייד?

במרוצת השנים התמונה התהפכה עוד פעמים אחדות לכאן ולשם. בעיירת הסקי דאבוס, באלפים של שווייץ, ישבתי על הבר של מלון מטופח בסוף ינואר 2001 עם איש עסקים ישראלי וחברו המצרי וביררנו את סוגיית הגז. הישראלי טען בתוקף כי מבחינת מצרים שום דבר לא השתנה ויש הבטחה נשיאותית לספק גז לישראל בנפרד מכל התפתחות מדינית. המצרי שתק והתבונן כמרותק בסערת השלגים שהתחוללה בחוץ. מעטה לובן כיסה את העיירה. כשהישראלי קם לסיים את שיחת הטלפון הסלולרית, אמר לי המצרי: נשמח לחתום על הסכם לאספקת גז עם ישראל אחרי שתיגמר האינתיפאדה. וזה הרי יקרה תוך כמה שבועות, לא?

כדי לעקוף את דעת הקהל העוינת במצרים, הקימו המצרים חברה בשם הצינור הישראלי-מצרי, שהבעלות עליה היא בידי יוסי מימן שלנו, חברת הנפט הלאומית של מצרים וביזנסמנים מצריים פרטיים, בראשם חוסיין סאלם, ידידם ומכרם של ישראלים רבים. הצינור יקנה את הגז מהספקים המצרים והצינור ימכור אותו לחברת החשמל, כך שכלפי דעת הקהל המצרית אפשר יהיה להציג את כל העניין כעסקה מסחרית פרטית לגמרי.

לפני שנתיים וחצי, הצינור ניגש למכרז של ממשלת ישראל לבחירת ספקי הגז הטבעי לחברת החשמל וזכה בה, יחד עם ים-תטיס שקודחת מול חופי ישראל ובריטיש-גז שרוצה לקדוח מול חופי עזה. שלוש החברות התיישרו למחיר הגז הנמוך שסחטה מהם בהצלחה חברת החשמל: חצי מהמחיר של הגז באירופה ובארה"ב, אומר לי בגאווה יעקב רזון, מנכ"ל חברת החשמל. ים-תטיס (שבעל השליטה בה הוא יצחק תשובה) תתחיל, לפי רזון, להזרים את הגז לטורבינות בסוף השנה. באשר למצרים ולפלשתינים, עוד חזון למועד. בכל מקרה, לא לפני עוד שנה וחצי.

בכירים בשגרירות המצרית בישראל אומרים, בצטטם מכתב שהועבר מקהיר לתל-אביב (או ליתר דיוק להרצליה פיתוח, מקום מושבה היפהפה של חברת מרחב ויוסי מימן בעליה) כי ההחלטה לחתום על חוזה לאספקת גז טבעי לישראל נשארה כפי שהיתה - בלתי-הפיכה. כך גם התרשמו ראשי חברת החשמל כשפגשו באחרונה על אדמת ישראל את חוסיין סאלם בכבודו ובעצמו, יור חברת צינור הנפט. כשאני ביקשתי הבהרה לביטוי בלתי-הפיכה נאמר לי על ידי גורמים מצריים שאין פירושו בלתי-תלוי בלוח הזמנים. האם התכוונו לפוליטקה? סתמו ולא פירשו.

בשיחות פרטיות חוזרים בכירי האנרגיה ממצרים ומדגישים שהסכם מכירת הנפט המצרי לישראל, לאחר החזרת סיני, מעולם לא הופר על-ידינו. לא מדויק, אומרים בחברת החשמל, היתה תקופה של כשנתיים שבה הנפט לא זרם כמובטח. ישראל לא תרגשה מכך במיוחד משום שנפט אפשר לקנות היום בכל מקום, מכל מיכלית משייטת. לא כן גז טבעי: פה הביטחון של האספקה צריך להיות מאה ועשרים אחוז, אומר רזון.

שר התשתיות יוסף פריצקי צידד באופציה הפלשתינית, אבל הוא מוכן לתת צ'אנס למצרית. התרשמתי שקיבל את הדין, אך לא את ההיגיון של הדין. בעומק לבו פריצקי ספקן; קשה לו לראות את המצרים חותמים על הסכם כלכלי כה גדול עם ישראל בניגוד לרצון הפלשתיני ובלא שנסתיימה האינתיפדה. לאחר שייחתם החוזה, אין לו ספק שמצרים תמלא בו כל תו ותג. המצרים מהססים עד קבלת ההחלטה, אומר פריצקי, אבל כשהם חותמים על הסכם, הם עומדים בו במלואו. הם אמינים לחלוטין. פריצקי גם שואל מה עדיף לישראל: שהפלשתינים ימכרו את הגז שתפיק בעבורם בריטיש גז לחברת החשמל הישראלית, תוך פיקוח מלא על הכנסות והשימוש בהן, או למדינה ערבית אחרת - בלא שום פיקוח?

שאלה טובה. רק מה? לא נראה שיש מדינה באיזור הצריכה והרוצה בכלל לקנות גז משדות הנפט מול עזה, זולת ישראל. ירדן, למשל, כבר סגרה עם מצרים על עיסקת גז עוקפת-פלשתין. העתודות של הגז הטבעי הפלשתיני-בריטי לא ברורות. החברה תצטרך להשקיע בהנחת צינור הולכה ימי לגז שלה; פרויקט יקר למדי. ואם תחזור במלואה מלחמת הטרור, האם מישהו רואה את הממשל הפלשתיני )ערפאת, אבו מאזן, מוחמד ראשיד( עושה עסקי-גז עם ישראל?

אני לא רואה. באמת שלא.