ילדים לא אוכלים בירוק

- "למה אצלי הם לא אוכלים את זה? אנחנו עושות את זה אותו דבר."

- "וויס איש? ככה זה." אמרה וחייכה בתענוג, הסבתא שלי לאמא שלי.

אני לא יודע אם זה ככה בכל בית, אבל יותר ויותר אני שומע על בתים שבהם זה נכון. התהליך פשוט: סבתא מכינה משהו, הילדים מתלקקים. סבתא מלמדת את אמא (שכבר חושבת שהיא יודעת, בעצם), אמא מבשלת בבית והילדים לא מוכנים לגעת. אמא מתרגזת, נעלבת, נפגעת עד עמקי נשמתה והולכת לישון מאוכזבת.

למה זה קורה, בעצם? יש כמה טעמים משוערים. האחד, שזה עניין של כמויות. השני, שזה עניין של 'דווקא', והשלישי, שזה עניין של מיקום והקשר.

שיטת הסטופר

אני לא חושב שזה עניין של כמויות. זאת אומרת, יש לזה תפקיד, זה ברור, אבל זה לא רק זה. כבר שמעתי על לא מעט שניסו ללמוד בדיוק איך אימא שלהם מכינה את התבשיל האהוב עליהם. יום קודם הם קנו שעון עצר של מאיות הדקה ומאזניים אלקטרוניים משוכללים. בבוא שעת השי"ן הם לקחו את אמא שלהם ביד והעמידו אותה ליד הכירה. הלבישוה סינור, הציבו על השיש את המאזניים, לקחו פנקס ועט והורו לה "בשלי!" (הם יותר התחננו בנימוס). בכל פעם שאמא לקחה משהו כדי להוסיף לסיר, היא היתה חייבת קודם כל לתת להם לשקול אותו, אחר כך הם לקחו זמנים כדי לראות כמה כל דבר התבשל ובסוף הם ספרו את מספר הפעמים שהיא בחשה הכל בסיר.

מה אני אגיד לכם, עזר להם כמו כוסות רוח למת. תמיד היה חסר משהו, או שהיה יותר מדי מלח. המשעשע ביותר הוא שהתבשיל הצליח, הילדים מרוצים, ורק האמא יושבת בצד בפנים מכורכמים, מסובבת את הכף בתוך הצלחת שלה בתנועת בחינה-בדיקה וממלמלת "משהו חסר כאן. זה לא טוב."

עשית לזה משהו?

אמא שלי שיערה כמובן תמיד שהכל היה בגלל שאנחנו עשינו לה 'דווקא'. "למה דווקא את שלי אתם לא אוכלים?" או "דווקא אתמול עשיתי להם מרק והם התלוננו שבפברואר לא אוכלים מרק. אבל אצלך דווקא הם אוכלים... אצלך הם יעשו לי דווקא".

אני לא חושב שזה העניין. זה גם לא עניין של "לא להעליב את סבתא". אחד מידידי עשה פעם ניסוי והביא מנה שלו שילדיו אוהבים לאמא שלו. בשקט בשקט הם יצקו את העסק לכלי שלה, נתנו לה להגיש את זה לשולחן, והפלא ופלא, הנוער לא נגע בתקרובת. למה? ככה.

וזה נכון גם הפוך: כשאמא שלי נותנת שאריות ארוזות (בצורה שערורייתית, אבל זה כבר לשבוע אחר), הרי אז מתרחש דבר מופלא.

"מה זה?" שואל הדרדס שלי.

"קציצות / קלופס / רולדה / לשון / סלט תפוחי אדמה / מרק של סבתא", אני עונה, וחשרת הסופה כבר בעיני.

"איכסה קציצות / קלופס / רולדה / לשון / סלט תפוחי אדמה / מרק. אני לא אוכל את זה".

"סליחה? קודם כל לא אומרים איכס על אוכל וחוץ מזה הלוא אצלה טרפת את זה ביום שישי, אז עכשיו זה לא מתאים לך? מה ההבדל?"

"לא. זה גם לא נראה טעים. עשית לזה משהו!"

הוו! אתה נרתע לאחור. ישר בלב! רוצח וגם יורש, רוקד על הדם ועל האבן. "עשית לזה משהו" זה הדבר הכי אכזרי שילד (או בן זוגך) יכול להגיד לך ליד השולחן. זה הלוא הבזיון האולטימטיבי שאפשר לבזות בו מישהו. כן, אני מודה שעשיתי את זה לאמא שלי פעם או פעמיים, אבל רק היום אני יודע כמה הרבה יותר טוב הייתי יכול לנצל את נשק יום הדין הזה, ומצד שני כמה חסר רחמים הייתי. נורא.

בקיצור, האם זה מביא אותי למסקנה שהכל זה עניין של הקשר, ומיקום? הייתי רוצה להגיד שכן, אבל לא. זה לא. 

לסבתות רציניות יש עקביות ברורה ומסורת ויד שיטתית, ולכן כל פעם שתבוא לביקור, למנה יהיה בדיוק אותו טעם. להן יש נסיון ובישולים חוזרים אין ספור, אבל גם משהו שהן נותנות בתבשיל שעושה אותו מעניין מחדש בכל פעם, אפילו שהוא זהה בדיוק לקודמו. זאת טביעת האצבעות הטבחית שלהן, שאותה אפשר למצוא גם בבישולים לא מסורתיים שלהן. תקראו לזה אהבה או נשמה, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל אם תתמידו ותעבדו מספיק קשה, יום אחד גם אתם תופתעו. אז תוכלו להפסיק לרגע את הכל, להשען אחורה ולהתנדנד על הכסא ולחייך. זה יהיה באמצע ארוחת ערב לא מפוארת, או סתם איזו ארוחת צהריים, כשמישהו יגיד לכם, ולא בציניות, "וואלה? מרגישים שזה בישול שלך!"

סלט אבוקדו ואננס

עכשיו יש אננסים ענקיים ונפלאים בעשרה שקלים, וקטנים יותר, בחמישה. פה ושם רואים כבר גם אבוקדו, אז זה הזמן לשלב בינהם.

חומרים: 

אבוקדו בינוני, רך

1/2 אננס גדול או אחד קטן

פרי קיץ אחד מכל סוג: אפרסק, אפרשזיף, נקטרינה, שזיף גדול – בקיצור מה שיש.

חופן ענבים

כוס קוביות מלון

מנגו גדול מקולף וחתוך לקוביות

1/3 כוס סומאק מאיכות טובה (בלי תוספות ו"עניינים" בפנים)

הכנה:

1. מקלפים את כל הפירות מלבד האבוקדו וחותכים לקוביות. כדי לקלוף את האננס, מורידים פסים מהקליפה החיצונית, הקשה, פורסים לפרוסות עבות וחותכים לקוביות.

2. קולפים את האבוקדו ומועכים היטב .מערבבים לתוך האבוקדו את הסומאק.

3. מניחים את קוביות הפרי מעל לאבוקדו ומכניסים פנימה בתנועת קיפול, ורצוי עם כף עץ. מקררים מעט ומגישים מהר ככל האפשר.

חטיפי גבינה

חומרים:

200 גרם גבינה מסוג טל העמק, או צ'דר

100 גרם חמאה רכה

כוס קמח

כפית פפריקה מתוקה, זעתר או סומאק

כף בצל יבש או כפית אבקת בצל

שן שום מעוכה

2/3 כפית מלח

הכנה:

1. מוציאים את הגבינה מהמקרר ומניחים לה להתרכך מעט בחוץ. מגררים את הגבינה ומערבבים עם יתר המרכיבים לתערובת חלקה ככל האפשר

2. קורצים כדורים בקוטר שני ס"מ לערך מהבצק ומניחים על תבנית מרופדת בנייר אפיה. רצוי לתת מרחק של שני כדורים לערך בין כדור לכדור. משטחים מעט את הכדורים במזלג.

3. אופים בתנור שחומם מראש ל- 200 מעלות צלזיוס במשך כשמונה דקות או עד שהחטיפים מזהיבים. מניחים להתקרר ומאכסנים בכלי הרמטי.