מאניה-דיפרסיה: פעם למעלה, פעם למטה

לפני 17 שנים, כשהיה בן 29, נשוי ואב לילדים, זה קרה. בעיצומו של תרגיל צבאי, במהלך שירות מילואים, חש סרן (מיל') דני זית שמשהו בהתנהגותו אינו כשורה.

זית: "במסגרת התפקיד שלי הייתי אמור לשנע טנקים מדרום הארץ לצפונה - דבר שעשיתי בלי בעיה בתרגילים צבאיים קודמים. אלא שפתאום, העומס נראה לי מבהיל ובלתי נסבל. אז פשוט ברחתי. חזרתי לקיבוץ, והתחלתי לדבר שטויות. תוך יומיים, כשהוא סהרורי וחסר שקט, אושפז זית בבית החולים הפסיכיאטרי שער מנשה. זה היה הראשון בסדרה של עשרה אשפוזים נוספים שעבר במהלך השנים".

חודש וחצי שהה זית בבית החולים הפסיכיאטרי, שם איזנו אותו באמצעות תרופות. "חזרתי לעצמי וחזרתי הביתה", הוא נזכר. זמן לא רב אחרי ששוחרר מבית החולים, התמלא זית בתחושת עוצמה וכוח. "הרגשתי מלך העולם", הוא אומר. "הייתי חסר שקט, ומיליון מחשבות הסתובבו לי בו זמנית בראש. שיקול הדעת שלי באותם ימים היה מוטעה ומופרך. עשיתי כל מה שבראש שלי - בלי גבולות וללא סייגים, מתוך תחושת אושר עצומה. פיזרתי את ההקצבה הדלה שהעניק לי הקיבוץ על אנשים זרים, והרגשתי כל יכול. דיברתי ברצף, וכמעט שלא ישנתי".

תמצית הסיוט: מקצה לקצה

זית אושפז שוב, ורק אז אבחנו רופאיו שהוא לוקה בהפרעה דו קוטבית, שידועה בשם מאניה-דפרסיה. הוא טופל בתרופות אנטי פסיכוטיות, שגרמו לו, לדבריו, לתחושת דאון, לדיכאון. מתחושה של כוח ועוצמה אין קץ, אתה צולל פתאום למעמקי הייאוש, לבור תחתיות. זה הביטוי הכי נורא של המחלה הנוראה הזו.

החיים של מי שסובל ממאניה-דפרסיה קשים. זית: "בין הקטבים של המחלה, כלומר, בין הדיכאון העמוק שמלווה בחוסר חשק כללי לבין תחושת הכוח המוגזמת - אני משתדל, ולפעמים גם מצליח, לחיות חיים רגילים. אני עובד, פעיל חברתית, ממשיך לעסוק באמנות הפיסול והכתיבה וחי חיים מלאים. זה נמשך ככה, עד שהמחזוריות של פעם בשנה-שנתיים מחזירה לי את ההתקף המאני. ואז, משום מקום וללא טריגר מהסביבה, אני משתנה, מתמלא כוחות בעוצמה שלא תתואר וחש חסר מעצורים. פעם, בעיצומו של התקף כזה, התאהבתי נואשות בבחורה ותכננתי לקנות אותה מהחבר שלה ב-3,000 דולר, שלא היו לי. בתקופות כאלה אני יכול בקלות להרים טלפון ללשכת ראש הממשלה ולחלק עצות ופקודות לפקידה. ואז מאשפזים אותי, נותנים לי תרופות שמנמיכות לי את מצב הרוח, ואני מתאזן עד להתקף הבא".

אצל חנה, 42, ההפרעה הדו קוטבית התחילה בדיכאון. "בלי שמשהו מיוחד הפריע לי בשגרת החיים או איים עלי, הרגשתי שאני הולכת ומתכנסת בעצמי", היא מספרת. "לצד מצב הרוח הקודר והפסימי, איבדתי עניין, ובעבודה כבר לא הצלחתי להתרכז. תוך חודש וחצי התקשתה חנה להתעורר בבקרים והעבירה את ימיה במיטה, ממנה קמה רק לעשיית הצרכים. לא היה אכפת לי מי, אם בכלל, שולח את הילדים שלי לבית הספר. שכבתי במיטה עם תריסים סגורים, כשהראש שלי ריק ממחשבות. הכל כאב לי, וכל תנועה שעשיתי חישבתי מראש. אפילו התלבטתי אם לסלק את הזבוב שישב לי על היד. הראש שלי היה ריק ממחשבות ומרצונות, ואם הצלחתי להתרכז במשהו, זה היה במוות המתקרב שלי. דמיינתי מי יחזיק את הילדים שלי במהלך ההלוויה, מה יגיד בעלי וכו'. אכלתי רק כשאמא שלי ישבה לידי. כמו לתינוקת, היא קילפה לי תפוח והכניסה לי חתיכות קטנות ממנו לפה". רופא המשפחה, שהוזמן לביתה, הפנה את חנה למיון פסיכיאטרי, והרופאים במקום הציעו לה להתאשפז.

חנה: "טיפלו בי נהדר, בהמון אורך רוח ותמיכה, וכמובן שבתרופות. תוך חודשיים חזרתי לעצמי ולתפקוד מלא. זמן לא רב לאחר מכן חשה חנה עוצמה וכוח, כמו שלא ידעה מימיה. אני, שידועה כאישה שקולה, מתונה, ביישנית וקצת איטית, התחלתי להתערב בין אנשים, לצאת, לדבר בלי שום בעיה. הרגשתי כל יכולה. לא היו לי גבולות".

שמחת החיים שאחזה בחנה התבטאה גם בקניות מטורפות שערכה ובמחוות כלפי אנשים. "בהתחלה כולם חשבו שאני מפצה את עצמי על הדיכאון שהיה לי. אבל כשהתחלתי להזמין לארוחת שבת, שכללה שש מנות וקינוחים, שכנים שקודם בקושי אמרתי להם שלום במדרגות, אמר לי בעלי שאני בבעיה". עם כל האנרגיות הפעלתניות האלה, חנה סבלה מקושי להירדם. לילה אחד, כששמעה מוזיקה, התחילה לשיר בקולי קולות, ובעלה הציע שיפנו לחדר המיון בבית החולים הפסיכיאטרי שבו היתה מאושפזת.

בשלב הזה הרופאים אבחנו אצלה הפרעה דו קוטבית. חנה: "התרופות מאזנות אותי, אבל אני אישה עצובה. מבור הדיכאון העמוק אמנם נחלצתי, אבל אני לא אדם שמח. לכאורה, אני מתפקדת. אפילו מחייכת. מבצעת את כל המטלות, עובדת. אבל להגיד שאני מאושרת? ממש ממש לא".

הסטטיסטיקה: אחד מכל מאה אנשים

פרופ' צבי זמישלני, מנהל מחלקה במרכז לבריאות הנפש גהה ויו"ר איגוד הפסיכיאטריה בישראל, מסביר מהי מאניה-דפרסיה: "בהפרעה הדו קוטבית הזאת לוקה כאחוז אחד מכלל האוכלוסייה העולמית. זהו מספר זהה ללוקים במחלת נפש אחרת, סכיזופרניה. מאניה-דפרסיה נפוצה באופן שווה בנשים ובגברים. היא מאופיינת במצב רוח הנע בין דיכאון לבין תחושת רוממות. אלה הם שני קוטבי המחלה".

הסיבות למחלה הן בעיקר גנטיות-ביולוגיות, אבל לחוקרים עדיין אין ידע על המנגנון שגורם למחלה. היא יכולה להתחיל כבר בגיל ההתבגרות, ומתבטאת על פי רוב בשניים או בשלושה התקפי דיכאון, שקודמים להתקף המאני. "בשלב הדיכאון", מסביר פרופ' זמישלני, "סובל החולה ממצב רוח ירוד ומהפרעות בוויסות השינה ובאיכותה, וכתוצאה מכך מעייפות ומירידה ברמת האנרגיה והפעילות. לצד אלה חש החולה תחושת חוסר ערך ואשמה, וירידה ביכולת הריכוז והחשיבה. כמו כן הוא מתקשה לקבל החלטות. הדאגנות ותחושת החרדה מתגברות, ולצידן מחשבות על חוסר ערך החיים ועיסוק מתמשך במוות. כדי לאבחן תחושות כאלה כדיכאון, עליהן להימשך ברצף לפחות שבועיים. וגם אז, עד שלא מתבטא הקוטב האחר של המחלה, כלומר המאניה, מאובחן החולה כדכאוני. יש לציין שכ-15% מכלל האנשים בעולם סובלים מדיכאון חד קוטבי".

השלב המאני הוא תמונת ראי לדיכאון, ונמשך לפחות שבוע ברצף. החולה שרוי במצב רוח מרומם, וערכו העצמי גבוה ובדרך כלל מופרך. זה כולל מחשבות גרנדיוזיות, לצד קבלת החלטות פזיזה ואימפולסיבית, תחושת ביטחון מוגזמת ולעיתים מסוכנת, וחוסר צורך בשינה. בזמן התקף מאני החולה מסוגל, בהחלטה של רגע, לקנות או למכור מפעל ששווה מיליונים.

פרופ' זמישלני: "בזמן ההתקף המאני החולה שרוי בעודף פעילות כללית ומינית. טיפלתי בחולה שהיה אדם סולידי ושקול, אבל בזמן ההתקף שכר לעצמו סוויטה בהילטון והזמין חמש נערות ליווי לבילוי לילי. בבוקר, רענן לחלוטין וללא צורך בשינה, הזמין מונית וביקש מהנהג שיסיע אותו לראות את הזריחה בהר הצופים. כשהנהג ביקש תשלום עבור ההסעה, הציע האיש שיעצרו בפתחו של בנק סמוך. הוא ירד מהמונית מלא ביטחון, נכנס לבנק, ובלי שיהיה ברשותו אקדח צעק לפקידים: 'זה שוד מזוין, אני צריך 100 שקל'. השומרים השתלטו עליו והזמינו משטרה. אלינו הוא הגיע, בצו שופט, כשהוא חסר גבולות וסובל מעודף ביטחון, מדברנות יתר וממעבר מנושא לנושא תוך שניות. להבדיל מהדיכאון, בזמן ההתקף המאני הכל מתרחש בגדול ובהרבה. ולכן לא פעם עלול החולה לעבור על החוק ולהיקלע למצבים של אלימות פיזית או מילולית. בנוסף, לא כל החולים מודעים למחלתם, ולכן נאלצים לאשפז אותם אשפוז כפוי".

המטרה: לייצב את מצב הרוח

פרופ' זמישלני: "הטיפול התרופתי היעיל במאניה-דפרסיה מתמקד במייצבי מצב רוח, שבמחלה זו מדורדר לשני הכיוונים. הטיפול הקלאסי כלל מתן ליתיום. מדובר ביסוד שהתגלה כבר בשנת 1949, אבל הוא יעיל רק בקרב 60% מהחולים. גם אצל החולים שהושפעו לטובה מהליתיום התגלו תופעות לוואי, כמו הפרעות בתפקוד בלוטת התריס, השתנה מרובה, צימאון וסיכון להרעלה כתוצאה מכמות עודפת.

בשנים האחרונות מקובל השימוש בתרופות דפלט וקרבמזפין. ההתוויה המקורית שלהן היא למחלת האפילפסיה, אך הן נמצאו יעילות גם למצבים של מאניה-דפרסיה, והן מופחתות תופעות לוואי. לצידן, בשלב הדכאוני, יטופל החולה בנוגדי דיכאון, ואילו בשלב המאני הוא יטופל בתרופות אנטי פסיכוטיות. גל מאני, ללא איזון תרופתי, נמשך בממוצע ארבעה חודשים. לעומת זאת, גל דכאוני מתמשך על פני תשעה חודשים".

"המחלה קשה, ומאידך מרתקת", אומר פרופ' זמישלני. "מדהים לראות את המעברים שעושה אדם לאורכה של המחלה. מנורמלי ומרובע, למדוכא שרוצה למות, ומשם למצב של היי, אימפולסיביות וחוסר גבולות". לדברי הרופאים, חולה מאוזן יכול לחיות חיים מלאים, מכיוון שהמחלה אינה גורמת נזק למוח. לכן אפשר למצוא חולי מאניה-דפרסיה בעמדות מפתח בתחומים שונים, כל עוד הם מאוזנים באמצעות תרופות. בין המפורסמים שלקו בהפרעה הדו קוטבית היו וירג'יניה וולף, פרנסיס פורד קופולה, אקסל רוז, סולן הביץ' בויז, גרהם גרין, ויויאן לי ועוד. לדברי פרופ' זמישלני ופסיכיאטרים נוספים, מפורסם ישראלי שכנראה לקה במחלה הוא מנחם בגין. בימי המהפך הפוליטי, בשנת 1977, הסתמנו קווים מאניים בהתנהגותו. אחר כך, עם הפרישה מהחיים הציבוריים וההסתגרות, בא הדיכאון הגדול.