האשה ש"רק" עשתה סרטים
לני רייפנשטאל תיזכר תמיד כמי שניסחה את האסתטיקה הנאצית. היא היתה קולנוענית בחסד, שעבדה עבור השטן הגדול מכולם
"תמיד שואלים אותי אם אני הפילגש של היטלר. ובכן, אלו שמועות זדוניות. אני רק יוצרת סרטים עבורו", כך חזרה ואמרה הבימאית לני רייפנשטאל, בראיונות שהעניקה החל משנות השלושים של המאה העשרים ועד שנת 2000. היא מתה היום (ג') בגיל 101, אחרי שלא הצליחה להחלים מפציעות שנגרמו לה בתאונת מסוק בסודן, לשם נסעה בגיל 97 למשימת צילום. לפילגשים של דיקטטורים שמורה בדרך כלל פינה אנקדוטלית בזכרון ההיסטורי, אבל את רייפנשטאל אנחנו זוכרים, ונמשיך לזכור, כאחת מן המעצבות החשובות ביותר של האסתטיקה התעמולתית הנאצית – וגם כבימאית דוקומנטרית מוכשרת כמו שד.
"נצחון הרצון", סרט על אודות כינוס המפלגה הנאצית בנירנברג, הגיע לאקרנים ב–1935. "אולימפיה", תיעוד של האולימפיאדה בברלין ב–1936, היה הסרט הנצפה ביותר בגרמניה בשנת 1938. שני הסרטים הללו ביססו את מעמדה של רייפנשטאל כבימאית-הבית של המפלגה הנאצית, אבל היא לא היתה היחידה. היא פשוט היתה טובה יותר מאחרים.
ברתה הלן אמאלי רייפנשטאל נולדה ב–1902, ילדה יפהפיה ומוכשרת ששימחה את אורחי הוריה בכשרון השירה והריקוד שלה. הקריירה הראשונה שנועדה לה היתה של רקדנית בלט. בגיל צעיר למדי התאהבה באמנות הקולנוע, ובשנות העשרים של המאה העשרים שיחקה בתפקידים ראשיים במספר "סרטי הרים", ז'אנר מיוחד לקולנוע הגרמני. סרטי הרים היו הקדימון של תרבות הקולנוע הנאצית: הנראטיב שלהם עסק תמיד וללא יוצא מן הכלל בהתמודדות של האדם באיתני הטבע ובנצחונו הלא מעורער של הטבע. בין קטע אחד למשנהו של התמודדות התרחש סיפור אהבה.
היטלר העריץ
ב–1931 כבר היתה בימאית של סרטים כאלה, וגם היתה לאשה הראשונה באירופה שהקימה וניהלה חברת הפקות משלה. ההיסטוריה יודעת לספר שהיטלר היה מעריץ של סרטיה, ולפיכך יזם בעצמו פניה אליה, ליצירת סרט רשמי ראשון על המפלגה הנאצית. גבלס, שר התעמולה של היטלר, היה מעורב יותר בפרטים. הסרט נועד להיות מוקרן בכל בית קולנוע בגרמניה, וגבלס, שהבין היטב את כוחו התעמולתי של המדיום החדש – סרטים מדברים היו אז חידוש מפעים עבור צופים - ראה בסרט הזדמנות להציג בפני הציבור לא רק את עוצמתה הבלתי מעורערת של המפלגה, אלא גם את הפיהרר כמושיע ומשיח חדש. ריפנשטאל הבינה את המשימה, ובשימוש נבון בזוויות צילום, בתאורה ובעיקר בעריכה, בנתה עבור שליטי המפלגה מפגן עוצמה פילמאי מפעים (את המשוכנעים) ומפחיד (את אלה שלא). הסרט שווק ברחבי אירופה, וכשאסתטיקה נאצית טרם היתה מילה גסה, ריפנשטאל קטפה מגוון גדול של פרסים על יצירתה.
לאחר מכן היא הוזמנה לתעד את האולימפיאדה בסרט רשמי של ממשלת גרמניה. "אולימפיה" הוא כבר סרט-מופת תיעודי של אשה שלמדה להפנים ולייצר שוב את האידאל האסתטי של המשטר החדש: גברים ונשים שמראה דמות ארי במופגן, קרובים ככל הניתן לאידאל היופי הניאו-קלאסיציסטי, רצוי על רקע של אבוקה לוהבת לצלילי קרנות יער, כינורות וקצת תופים. במלים אחרות: בחורים מסוקסים חשופי-חזה, ובחורות דדניות ובלונדיניות טבעיות. ספורט? לא כל כך חשוב. הסרט הוא מחווה של הערצה לגוף, לא לספורט – ולכוחו של ההמון היושב ביציעים לבנות אידאל חדש-מחודש של יופי.
גם "אולימפיה" עוטר בפרסים בפסטיבלים ברחבי אירופה. אלא שהקונצנזוס בדבר כישוריה הפילמאיים של ריפנשטאל לא סייע לה אחרי נצחונן של בעלות הברית. עד 1954 לא הורשתה לביים או להפיק, וגם אחרי שזוכתה מן ההאשמות בפשעים בשרותם של הנאצים, התקשתה למצוא עבודה.
בשנות הששים פתחה בקריירה חדשה של צלמת סטילס עבור שבועונים בגרמניה, ובמסגרת עבודתה הגיעה גם לסודאן, שם התאהבה בבני שבט הנובה – אנשים שגובהם מגיע ל–2.40 מטר בלי שום בעיות מיוחדות. היא מצאה בהם לא רק אידאל אסתטי חדש אלא גם חברים, ושני אלבומי צילומים שלה על חייהם של בני הנובה הפכו לרבי מכר עולמיים.
בגיל שמונים למדה לצלול ולצלם מתחת למים, וסרט ששמו "רשמים מתחת למים" הוא יצירתה האחרונה. בשנת 1993 היתה כוכבת של סרט דוקומנטארי, "כוחן של התמונות", ששווק בארצות הברית בשם "חייה המופלאים והאיומים של לני ריפנשטאל", זכה באמי ועורר מחדש את העניין גם בסרטיה מן התקופה הנאצית.
כשהיתה בת 97, ולמרות מלחמת האזרחים המתמשכת בסודאן, התעקשה לשוב לשם ולפגוש את בני הנובה. באותה שנה גם סיימה לכתוב את האוטוביוגרפיה שלה. עד אז ניהלה בעצמה חברת הפקות, הרבתה להרצות בפני סטודנטים לקולנוע ברחבי אירופה, והמשיכה לספר שלא היתה הפילגש של היטלר, היא רק יצרה סרטים עבורו. "רק" יכולה להיות, לפעמים, מילה טעונה מאד. נדמה שרייפנשטאל השכילה להבין את האירוניה הטמונה בה.
לפנייה לכתב/ת 
בגיל מבוגר
צילום: איי פי
עם היטלר
מומלצים
