"ערפאת הוא נכס לישראל"

בנו של אחד מאדריכלי אוסלו, פרופ' יאיר הירשפלד, משרת כצנחן בחברון. תפקידו העיקרי - להגן על המתנחלים. יום אחד התקשר נסער לאביו. "אבא", הוא אמר, "כמה מתנחלים החלו לדבר איתי, לא סיפרתי להם מי אני, ותוך כדי השיחה הם אמרו לי ש'צריך להיכנס לבתים של פושעי אוסלו ולרצוח אותם'. החלטתי שאני צריך לעזוב אותם מיד ולצאת ולהגן עליך".

הירשפלד האב מיהר להרגיע את בנו. במלאת עשר שנים להסכמי אוסלו, הוא כבר להתרגל לנאצות, לקללות ולאיומים. למצב הסכסוך קצת פחות.

בדיוק לפני עשר שנים, ב-13 בספטמבר 93', צפה הירשפלד בהתרגשות, יחד עם עמיתו למשא ומתן החשאי, ד"ר רון פונדק, בלחיצת היד בין יצחק רבין ליאסר ערפאת בחתימה על ההסכם על מדשאת הבית הלבן. כיום מביטים השניים בעיניים כלות כיצד שני הצדדים לא מסוגלים לפתור את הסכסוך בדרך שהם התוו באוסלו.

אדריכלי ההסכם עדיין משוכנעים שאוסלו חי, שהרעיון חי ובועט, שדרכם ניצחה ושערפאת הוא למרות הכל - עדיין הפרטנר. שרי הקבינט, שלא יכלו לבקש לעצמם עיתוי סמלי מזה כשהחליטו בסוף השבוע על סילוק היו"ר, חושבים אחרת. חלק ניכר מהציבור הישראלי, על פי הסקרים, מסכים איתם.

הירשפלד ופונדק תולים כעת תקוות בראש הממשלה הפלסטיני המיועד, אבו עלא, ומשוכנעים שהוא עוד יפתיע, אפילו את ערפאת, אם רק ישראל תאפשר לו.

"הוא איש מאוד רציני", אומר פונדק, "מפוכח ומתון, הוא מאמין באמת שהשלום הוא צורך לשני העמים. צריך להבין שהוא לא יס-מן של אף אחד, גם לא של ערפאת".

הירשפלד: "אבו עלא הרבה יותר נחוש מאבו מאזן, הרבה יותר פייטר ממנו. אבו מאזן מרים ידיים הרבה יותר מהר ומתייאש. אבו מאזן ניהל את המאבק בערפאת בפומבי, אבו עלא, לעומתו, יעשה את זה בחדר סגור, ובאופן יעיל יותר".

השניים צברו "שעות אבו עלא" רבות בימים הראשונים של מסלול אוסלו, כשאיש עדיין לא העלה בדעתו שהשיחות הבלתי פורמליות בבית בעיירה המרוחקת כמאה ק"מ מאוסלו יובילו להסכם ההכרה ההדדי בין ישראל לאש"ף, להסכמה על כינון אוטונומיה פלסטינית בגדה וברצועה, ולהקמת הרשות הפלסטינית מאוחר יותר (לפירוט הסכמי אוסלו לחצו כאן).

תזכורת: כשיוסי פגש את טרייה

ההתחלה היתה דומה לעוד אחד מאינספור מגעים בלתי פורמלים שהסכסוך הישראלי-ערבי ידע עם השנים. לפני הבחירות לכנסת ב-92' הגיע לארץ הדיפלומט הנורווגי טרייה לארסן, שבפגישה עם ח"כ יוסי ביילין, אז באופוזיציה, הציע לו להעמיד לרשותו את קשריו הטובים ב"גולה הפלסטינית" כדי לפתוח במגעים.

ביילין סירב. באותה תקופה, אש"ף עדיין היה שם מוקצה, לפחות על פי החוק. עם זאת, אמר ללארסן, "יש לי חבר". החבר היה יאיר הירשפלד, פרופסור למזרח התיכון באוניברסיטת חיפה שניהל מגעים עם פלסטינים כבר מתחילת שנות השמונים. ביילין הציע להירשפלד לנסוע ולבדוק אם משהו יכול לצאת מיוזמתו של לארסן.

ב-10 בספטמבר 1992, פחות מחודשיים לאחר הקמת הממשלה בראשות יצחק רבין, נפגש לארסן שוב עם ביילין. כעת היה ביילין סגן שר החוץ. לארסן הביא איתו לפגישה בחשאי את סגן שר החוץ הנורבגי. הנורבגים הציעו להגיש את כל העזרה שתידרש לתהליך, שנראה אז עדיין שולי לחלוטין.

אל הירשפלד הצטרף רון פונדק, ובברכת ביילין, שעדיין שמר את הקלפים צמוד לחזה ולא סיפר דבר לשר החוץ שמעון פרס או לראש הממשלה יצחק רבין, התקיים סבב המפגשים הראשון בנורבגיה, בין ה-20 ל-22 בינואר 93'. מהצד הפלסטיני הגיע אחמד קריע, הוא אבו עלא, דמות אלמונית למדי באותם הימים, ששימש כאיש הכספים של אש"ף.

הפגישות התקיימו בבניין מבודד בלב יערות. "זו לא היתה טירה כפי שמשום מה נכתב במשך השנים", אומר הירשפלד. "זה היה בסך הכל בית שנערכו בו קודם לכן סמינרים".

הממשלה הנורבגית סגרה אזורים גדולים מסביב לבית כדי למנוע ממטיילים להגיע למקום. הישראלים והפלסטינים גרו בסמוך, והאווירה היתה בלתי פורמלית לחלוטין: הם אכלו ושתו יחד, טיילו, ושוחחו על עניינים שונים. הישראלים חשו בנוח במחיצתו של אבו עלא. "שיהיה ברור, לא היו לנו שיחות נפש איתו, דיברנו בעיקר על הסכסוך", אומר הירשפלד.

השיחות נפתחו בדיבורים על שיתוף פעולה כלכלי, ומהר מאוד עברו לדיאלוג על הצהרת עקרונות משותפת. בספרו "לגעת בשלום" מספר ביילין מדוע בשלב זה עדיין לא עדכן איש במתרחש: "ידעתי שאם אספר לפרס, הוא יהיה מחויב לעדכן את רבין, וחששתי שרבין יעצור את המהלך".

"כשהתחלנו את המהלך", אומר פונדק, "לא הנחנו שהוא יהפוך לערוץ העיקרי, אלא שיהיה כלי עזר בלבד".

באיזה שלב חשתם ב'משק כנפי ההיסטוריה'?

פונדק: "האמת, שבעצם כבר בפגישה הראשונה שלנו עם אבו עלא וצוותו, חשתי שהעניין רציני. העמדות שהוא הציג היו שונות מהעמדות שהציגה המשלחת הפלסטינית בוושינגטון, במסלול הדו צדדי שהתנהל באותו זמן במקביל עם הפלסטינים. היה לנו ברור שהם מתכוונים להתקדם באומץ".

הירשפלד: "הוא הציע לנו דברים שחידדו את אוזנינו. למשל, הוא הציע את רעיון עזה תחילה, שגם רבין ופרס תמכו בו, וגם ללכת על תוכנית מרשל – רעיון שהיה אהוב על פרס".

אז מי הוליך את מי, אתם את ביילין, הוא את פרס, או שמא כולכם את רבין?

פונדק: "אנחנו לא גררנו אף אחד. אם ביילין היה אומר לעצור, או פרס היה אומר לעצור, היינו עוצרים. זה פעל כך: אנחנו מדווחים לביילין כשזה רציני, וכשביילין חושב שזה רציני, הוא מדווח לפרס, וכשפרס חושב שזה רציני, הוא מדווח לרבין".

חששתם כיצד רבין יגיב כשייוודע לו על המהלך?

פונדק: "לא חששתי מהתגובה שלו. האמנתי שזה מהלך שיתאים מאוד לרבין. בנינו את זה לפי הצפי איך רבין היה רוצה לראות את זה".

אבל רבין הגיב תחילה בביטול...

פונדק: "במהלך השנים הגענו להבנה שרבין היה מעורב ברעיון בצורה עמוקה מכפי שהבנו באותם הימים. התברר לנו שעוד לפני אוסלו רבין שלח סנסורים שונים לאש"ף, שהוא כבר היה עם יד על הדופק. הוא הבין באותה תקופה שצריך לגלגל מהלך מול אש"ף, הוא רק לא היה בטוח שזה יכול להתממש. הוא אמר לפרס - בוא תתגלגל עם זה.

באנו אל רבין ופרס עם טיוטות ראשונות, והיו אז שתי אופציות: לקחת את כל החומר ולהפיל אותו על משלחת המשא ומתן בוושינגטון. אופציה שנייה היתה להפוך את הערוץ למסלול נוסף. רבין ופרס החליטו להפוך בערך במאי את המהלך מבלתי פורמלי חשאי לפורמלי חשאי, ושלחו את מנכ"ל משרד החוץ, אורי סביר, לשיחות".

בסך הכל התקיימו 14 פגישות בנורבגיה, ועוד שלוש במקומות אחרים במערב אירופה. הפגישות הלכו ותכפו, והתקיימו בעיקר בסופי שבוע. כל המשתתפים שמרו על חשאיות. גם במשרד החוץ איש לא ידע על המתרחש. הנסיעות התכופות של סביר יצרו מערכת לחשושים שלמה במשרד - העובדים לא הבינו איך מעז המנכ"ל לצאת לבילויי סוף שבוע לחו"ל על חשבון המשרד.

אולם בשלב מסוים, בחודש יוני, רבין עשה שני צעדים לאחור. ראש הממשלה שלח לשר החוץ פרס מכתב בן שני עמודים, בו הוא מציג את "מגעי אוסלו" כסכנה לתהליך השלום, ומעלה את החשש שאש"ף-טוניס הקיצוני מנסה לטרפד את המשא ומתן בוושינגטון בין ישראל לפלסטינים המתונים.

אנשי הצוות הישראלי היו המומים. ביילין מספר בספרו כי באורח פלא, שינה רבין את עמדתו שוב יומיים לאחר מכן, ב-10 ביוני, ונתן שוב את ברכת הדרך לתהליך.

מאוחר יותר הצטרף גם פרס בעצמו לדיונים. בספרו "המזרח התיכון החדש" הוא מספר על רגעי התרוממות הרוח. "בשעות הקטנות של הלילה, שבו סיימנו את המשא ומתן עם הפלסטינים באוסלו ושתי המשלחות חתמו בראשי תיבות על ההסכם המגובש, מלאו לי שבעים שנה. בישראל עדיין היה לילה, אך בנורבגיה כבר הפציע השחר. עמדנו בחדר, קבוצה קטנה של ישראלים, פלסטינים ונורבגים - שותפים לאחד הסודות הדיפלומטיים השמורים ביותר ער כה, סוד שגילויו הקרוב עתיד לחולל מפנה מהפכני בהיסטוריה של המזרח התיכון. ואז ניגש אלי הנציג הככיר של אש"ף בדיונים, אבו עלא, ובירכני בלבביות. "ההסכם הזה", אמר, "הוא מתנה ליום הולדתך".

הודיתי לו על ברכתו וחשבתי בלבי: איזו מתנת יום הולדת, כה מיוחדת, כה בלתי צפויה, כמעט בלתי אפשרית... באותן השעות הקטנות של הבוקר ידעתי זאת היטב: יחד עם צללי הלילה, שפינו כבר את מקומם לדמדומי השחר, עלינו לגרש את צללי העבר".

האם לאורך הדיונים הפנימיים בצוות הישראלי עסקתם בשאלה האם אפשר לסמוך על ערפאת?

פונדק: "אין ספק, דנו בסוגיה הזו. צריך להבין, הוא פרטנר קשה, מסובך ובעייתי, אבל זה לא קשור. הסכם הוא מעל לאיש. גם היום, עדיף שערפאת יחתום. גם אם מישהו ישר יותר יחתום, כמו אבו מאזן למשל, זה עדיין לא מבטיח כלום, כי חשוב שמי שחותם יזכה לתמיכה בקרב עמו".

ערפאת, כמו ערפאת, גרם לדפיקות לב בצד הישראלי עד הרגעים האחרונים שלפני טקס החתימה על מדשאת הבית הלבן. פרס מספר בספרו שזמן קצר לפני הטקס התדפק על דלתו בבית המלון יועצו של ערפאת, אחמד טיבי, ומסר לו בשמו של ערפאת שתי דרישות: למחוק מההסכם את הפיסקה שבה מוזכר אש"ף כחלק מהמשלחת הירדנית-פלסטינית, ולהוסיף את המלה "אש"ף" ליד כל מקום שבו מוזכר "הצוות הפלסטיני".

לאחר התייעצות עם רבין הוחלט לקבל את הדרישה השנייה, אבל לדחות את הראשונה. ערפאת סירב להסתפק בכך והודיע לישראלים שהוא עוזב מיד את וושינגטון. פרס השיב לטיבי: "יש לי בקשה אחת ממך - תודיעו לי מתי אתם מסתלקים, כי אנחנו נעזוב גם כן".

אלא שערפאת התקפל ברגע האחרון. הוא רק ביקש שהמלה "אש"ף" תודפס בכמה מקומות, ושלא יסתפקו בהוספתה בכתב יד. הבקשה התמלאה, ופרס העיר: "גורלו של הסכם היסטורי מרחיק לכת נשען על ההבדל בין רישום בעיפרון לבין הדפסתו במכונת כתיבה".

ועכשיו, עשר שנים לאחר החתימה עם ה"שותף" ערפאת, בישראל החליטו לסלקו. זה מתסכל אתכם?

פונדק: "לישראל יש נטייה התאבדותית. ערפאת הוא נכס לישראל, ולא נטל".

הירשפלד: "יש פקטור ששמו ערפאת. אם אנו מגרשים אותו, זה לא פועל לטובתנו. אפשר דווקא להשתמש בו לטובתך. היום הבעיה היא איך שמים קץ להרג הנורא, וצריך לשם כך גם לחזק את אבו עלא".

אין בכם שום כעס על ערפאת?

פונדק: "בתקופה האינתיפאדה היה לי הרבה כעס על ערפאת, על כך שלא עצר את האלימות כבר בשבוע הראשון. הוא חשב לצערי שהוא ירכב על הנמר הזה, אבל האלימות לא הובילה לדבר".

הירשפלד: "ערפאת נכשל בכמה דברים: הוא לא בנה את המדינה שבדרך. היה לו נוח שזו תישאר החברה שלו, בלי מוסדות שיוצרים מדינה. הפלסטינים לא בנו שפה של פיוס והליכה לקראת שלום, וגם לא פעלו מספיק להפסקת האלימות".

איך אתם מתמודדים עם הטענות שעלו במשך השנים, כי באוסלו נתתם לפלסטינים רובים, ויש להעמידכם לדין?

הירשפלד: "הימין הקיצוני רצח את רבין, הם הטעו והסיתו. הדרך היחידה היא של חלוקת הארץ לשתי מדינות. אם אתה בונה הסדר כזה, אתה חייב שלצד השני תהיה לגיטימיות להגן על עצמו. הם צריכים יכולת של הגנה עצמית".

אז אוסלו לא שבק חיים?

פונדק: "אוסלו זה לא הסכם שלום, זה הסכם מסגרת שקובע פרמטרים להתקדמות התהליך, כדי להגיע להסכם הקבע כשיש אמון בין הצדדים. בפועל תפיסת אוסלו שרירה וקיימת, המכניזם נשאר אותו מכניזם. למשל, אנחנו מתאכזרים אולי לפלסטינים, אבל לא מבטלים את הסמכות של הרשות בתחומים השונים, כפי שנקבע באוסלו. היום דווקא הימין דבק יותר באוסלו, כי זה הסכם ביניים, בלי להתחייב מה יהיה בהסדר הקבע".

הירשפלד: "אני מודה שמבחינת האמון, אוסלו לא חי, האמון מאוד פגוע. אבל אני רואה שבמשך השנים הימין זז יותר ויותר לעמדות שלי. שרון אמר שהוא נגד הכיבוש. הוא משתמש בשפה שלי. הוא מבטא קו חשיבה שמבטא קו כמו שלי. מבחינתי עדיף שהימין יעשה את ההסדר".

לנוכח המשך הפיגועים וההתנקשויות, אתם עדיין אופטימים?

פונדק: "אין הרבה אהבה בין שני העמים, זה נכון, אבל אנחנו מדברים על אינטרסים. לא תהיה הרבה ברירה בסוף. גם מלחמת העולם נגמרה, והגיעו לפתרונות".

הירשפלד: "אם רבין היה חי הוא היה מגיע להסכם קבע. היתה באמת תחושה של שותפות בינו לבין ערפאת. בדיעבד, לא ציפיתי שהכל יהיה פשוט. אין לי ספק שספטמבר 93' הוא פריצת דרך היסטורית, שמניחה את היסוד להגן על קיומה של המדינה. בלי אוסלו, מצבנו היה גרוע בהרבה".