מדינה דו-לאומית? אין דבר כזה

הקשיים הניצבים בפני חידוש תהליך השלום, כמו גם עיקשות ההתנגדות הפלסטינית להשלמה עם ישראל כמדינה יהודית, מביאים לאחרונה כמה ישראלים לשוב ולהעלות את רעיון המדינה הדו-לאומית כפתרון אלטרנטיבי לתפיסת "שתי מדינות לשני עמים", שהנחתה זה שנים את השמאל הישראלי.

זוהי תרופת אליל בדוקה. אך לפני שניגש לניתוח העניין גופו, ראוי להקדים כמה מלים לרקע האידיאולוגי של המעלים רעיונות כאלה.

בעיקרו של דבר, אלה מתחלקים לשני סוגים; הסוג הראשון הם שיירי השמאל האנטי-ציוני הישן: יוצאי המפלגה הקומוניסטית, חברי "מצפן" ותאים טרוצקיסטיים או מאואיסטיים. מבחינתם, אין בהעלאת רעיון המדינה הדו-לאומית משום חידוש, שכן הם חלקו מאז ומתמיד על זכות ההגדרה העצמית היהודית, ראו בציונות שלוחה של האימפריאליזם המערבי והתנגדו לעצם קיומה של מדינת ישראל. הפתטי בעמדתם הוא, שאחרי שחזון אחוות העמים הקומוניסטי הידרדר לזוועה הסטאליניסטית וברית המועצות עצמה התפרקה, כל שנותר להם מן האידאולוגיה הישנה היא ההתנגדות לקיומה של מדינה יהודית. עליהם ניתן לומר מה שאמר קארל מארכס על הבורבונים, מלכי צרפת לשעבר: הם לא למדו מאומה ולא שכחו מאומה.

לעומתם, אחרים מהדוגלים ברעיון המדינה הדו-לאומית באים דווקא מרקע אחר, מתוככי השמאל הציוני. מה שקרה להם הוא שהם פשוט נשברו לנוכח עיקשותם וסרבנותם, וגם נכונות ההקרבה, של הפלסטינים, והגיעו למסקנה כי מול נחישות כזאת אין לציונות סיכוי, ולכן מוטב לוותר עליה. כואב לראות את תהליך השבירה של אחדים מבני קבוצה זו, שכן הם נמנים, ללא ספק, עם מלח הארץ. אך שבירה כזו מתרחשת לעיתים קרובות באומות העומדות בפני סכנות או אתגרים קשים.

אך מעבר לכך, העניין הוא שהפתרון המוצע אין לו יד ורגל. ייאמר בפשטות: אין מקום בעולם שבו סכסוך בין שתי תנועות לאומיות נפתר על-ידי דחיסת שתי התנועות הלאומיות, האוחזות זו בגרונה של זו, לקלחת משותפת של מדינה דו-לאומית. טענתם העיקרית של המעלים עתה את הרעיון הוא, כי חזון "שתי מדינות לשני עמים" אינו עובד. נכון – הקשיים עצומים. אך היכן עבד רעיון המדינה הדו-לאומית? מצדדי הרעיון לא הביאו דוגמה, כי פשוט אין, להצלחת הפתרון המוצע על ידם. קל ואלגנטי להציע רעיונות הנשמעים יפים ואפילו פוליטיקלי-קורקט, אך אי אפשר להתייחס אליהם ברצינות, כאשר אין אף דוגמה היסטורית אחת שהצליחה.

במזרח אירופה התפרקו, מרגע שנעלם הדיכוי הקומוניסטי, כל הניסיונות ליצור מסגרות דו-לאומיות או רב-לאומיות כפתרון לסכסוכים לאומיים: כך התפרקה ברית המועצות, כך התפרקה (בדם ואש) יוגוסלביה, כך התפרקה (בגירושי-קטיפה) צ'כוסלובקיה. אפילו בקפריסין שכנתנו לא עלה רעיון המדינה הדו-לאומית יפה. קנדה ובלגיה – שתי מדינות דו-לאומיות ותיקות – עומדות בפני קשיים גדולים, ועוד לא נאמרה בהן המילה האחרונה, ושם לא נרצחו ונהרגו אנשים יותר מ-150 שנה.

הסיבה לקשיים היא פשוטה – וממנה מתעלמים אלה הדוגלים במדינה דו-לאומית. הרי אם תוקם המדינה הדו-לאומית (נניח לרגע שניתן יהיה להסכים על שמה), הבעיות רק יתחילו:

• איך אפשר לנהל מדינה כאשר מחצית האוכלוסייה תראה, למשל, את ה-15 במאי כיום חג, והמחצית השנייה כ"נכבה", יום אבל-לאומי: את מה יחגגו בדיוק?
• מה ילמדו, למשל, בבית הספר הממלכתי המשותף על הרצל: מייסד תנועה לאומית, או קולוניאליסט מערבי? מה ילמדו על המופתי: גיבור לאומי, או משתף פעולה עם הנאצים? או אולי ילמדו דבר אחד בבתי הספר היהודיים ודבר אחר בבתי הספר הערביים?
• האם מותר יהיה לקרוא רחובות על שם חובבי-ציון, הרצל, ביאליק, בן גוריון או (רחמנא ליצלן) ז'בוטינסקי? האם ייקראו רחובות על שם עז א-דין אל קסאם וחאג' אמין אל-חוסייני? הישונה שמה של שדרות הציונות בחיפה לשם "נייטרלי"? או שמא, לשם איזון, ייקרא רחוב מקביל בשם "שדרות החמאס"?
• מה יילמד על השואה? פשע נורא או "המצאה" יהודית?
•  איך ילמדו את תולדות מלחמת 1948? מה ייאמר בבתי הספר על מתאבדים: רוצחים או גיבורי מלחמת השחרור?
•  אם יקומו ארגונים, יהודים או ערבים, המאיימים לפעול באלימות, איזו משטרה בדיוק תטפל בהם?
•  אם יהיה צבא למדינה, איך בדיוק הוא ייקרא? או אולי יהיו לה שני צבאות, צה"ל ו"חיל השחרור הפלסטיני"?
  

ככל שממשיכים בדוגמאות אלה, מתברר יותר ויותר כי הסיסמה של "מדינה דו-לאומית" היא פתרון ריק מתוכן, וגרוע מזה: מתכון למלחמת אזרחים פנימית, אולי עקובה מדם יותר מכל מלחמות ישראל וישמעאל. לכן לא מקרה הוא כי תומכי הרעיון של מדינה דו-לאומית מעדיפים להפריח סיסמאות ונמנעים מלעסוק בתוכן המעשי של הצעתם. יש מקום לבקר את מדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית, מובן גם מדוע יש מי שרוחו נשברת. זה רק אנושי. רק אל ילעיטו אותנו בסיסמאות שהטעייה מכוונת ובורות משמשות בהן בערבוביה.