רווחה בנסיגה
אפשר לסבול מתת-תזונה ומחינוך פגום גם בחברה שבה ההכנסה הממוצעת היא 25 אלף דולר בשנה. כלומר, גם אם מצב המשק ישתפר, מצב רוב עובדיו ילך וידרדר
אין צורך ביכולות ניבוי מיוחדות כדי לנחש מה ילד יום בישראל: השנה הבאה תהיה גרועה יותר מהשנה החולפת. ההרעה תבוא לביטוי בתחומים שונים, וביניהם גם בתחום החברתי-כלכלי.
הסיבה להרעה הצפויה בתחום זה פשוטה: חלק ניכר מההתפתחויות בתחום החברתי-כלכלי נובע מהשתלטותה של השקפת עולם ניאו-ליברלית על התנהלותו של המשק הישראלי. הביטוי המרכזי לכך הוא קריסה הולכת ומתמשכת של מדינת הרווחה הישראלית, שגם בשיאה לא דמתה למקבילותיה במדינות מתוקנות. מדינת רווחה מתוקנת אינה רק קצבאות ילדים, שארים, נכים וזקנים; אלא גם, בין היתר, שירותי בריאות, דיור, חינוך ותרבות ברמה סבירה, וחוקים סוציאליים המגנים על העובדים, על שכרם ועל הסדרי הפנסיה שלהם.
אם כן, כל המרכיבים הללו של מדינת הרווחה נמצאים בנסיגה. מדוע? כי "אין כסף", טוענים באוצר. אבל העובדה שאין כסף, לכאורה, אינה מונעת רפורמות במס שנועדו להקטין באופן משמעותי את שיעור המס שמשלמים אלה הנמנים על העשירונים העליונים. כלומר, אין כסף גם משום שהמדינה גובה פחות ופחות מאלה שיש להם יותר ויותר.
פעם היה אולי קשה לתרץ מדיניות מסוג זה. היום קל הרבה יותר. קברניטי המשק ופקידי האוצר טוענים שיש לפעול במסגרת כללי המשחק הגלובלי: "אם נגבה יותר מסים מהעשירים, ואם לא נפרגן להם", הם אומרים, "הם יברחו מהארץ". ככה זה, הם ממשיכים, כאשר לא ניתן לעצור את תנועת ההון ואת תנועת האנשים בגבולות הלאומיים. המקרה של הגברת אריסון משמש דוגמה טרייה לכאורה לתקפות טענתם.
ההשלכות של היגיון זה לגבי מעמדם של העובדים ברור. אם העובדים יתעקשו על דרישותיהם להעלאת שכר, מעסיקיהם ייעשו אחת מהשתיים: או שהם יפטרו אותם ויעסיקו במקומם מהגרי עבודה או שהם יקבעו את מפעליהם בארץ אחרת, שבה ניתן להעסיק עובדים בשכר מזערי.
וכך הולך ומחמיר מצבם של העובדים. מצד אחד, העובדים מביאים הביתה פחות כסף; מצד שני, הם יצטרכו הרבה יותר כסף מבעבר. למה? כי לא רק שממשלות ישראל מנסות מזה שנים לפגוע ביכולת ההתארגנות של העובדים באמצעות חקיקה, במקביל הן מעבירות בהדרגה את האחריות למימון שירותי בריאות, דיור, חינוך ותרבות לידיהן. יש לשים לב, אם כן, שמצבם של העובדים ילך ויהיה רע יותר, בלי קשר למוטיבציה שלהם לעבוד ולתרום. אין מדובר על פרזיטים אלא על אנשים עובדים. יש להתרגל, לפיכך, לתופעה שתלך ותתרחב – תופעת העובדים העניים.
בניגוד לדעתם של רבים, להתפתחויות אלה אין ולא כלום עם המצב המדיני-ביטחוני. כלומר, הן אינן תלויות באירועים כמו חידוש תהליך השלום (שבכל מקרה סיכוייו להניב תוצאות ממשיות קלושים) והגדלת ההשקעות של משקיעים זרים במשק. על-פניו, הצהרות אלה בלתי-סבירות, ומנוגדות לדעתם של המומחים לכלכלה במחוזותינו, שחוזרים ומדגישים את הזיקה בין המצב המדיני-ביטחוני למצב הכלכלי-חברתי.
כבודם של מומחים אלה במקומו מונח, אבל לא השלום ולא המשקיעים הזרים יביאו לביטול השינויים המבניים שבוצעו במשק. הם לא יביאו לכינונה מחדש של מדינת הרווחה המתרסקת. מה שכן, הם יכולים לתרום להגדלה משמעותית בהכנסה הממוצעת לנפש, שכבר היום נושקת לרמות ההכנסה הממוצעת לנפש במספר מדינות במערב אירופה.
אבל כפי שלומדים הסטודנטים במבוא לסטטיסטיקה, ניתן לטבוע בבריכה שעומקה הממוצע הוא 20 סנטימטר. אפשר לסבול מתת-תזונה, לקבל שירות רפואי ירוד וחינוך פגום גם בחברה שבה ההכנסה הממוצעת לנפש עומדת על 25 או 30 אלף דולר בשנה. כלומר, גם אם מצבו של המשק ילך וישתפר, מצבם של רוב עובדיו ילך וידרדר. אין שום סתירה.
ארה"ב - ספינת הדגל של הקפיטליזם הגלובלי - מהווה תזכורת עגומה לאפשרות זו. אבל ארה"ב אינה רק תזכורת עבור רבים מאיתנו – היא גם אידיאל. אז הנה: בשנה הבאה ישראל תלך ותתקרב לאידיאל הנכסף.
שנה טובה של ממש.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
