מחלה ושמה אהבה ממבט ראשון
התאהבות ממבט ראשון היא סוג של מחלה, שכל אחד היה רוצה לחלות בה. למרבה הצער, הסטטיסטיקות מלמדות, שבדרך כלל אחרי כמה ימים, שבועות או חודשים החגיגה נגמרת. הפסיכולוג רפי יעקובי: ברוב המקרים התאהבות ממבט ראשון הופכת לאהבה נכזבת. נדיר שזה קורה לשני אנשים יחד. בדרך כלל מדובר במסלול חד-סטרי
שבריר הרגע הזה, שקובע את הרייטינג מכאן ועד לסדרת ההמשך, עובד (בשינויים קלים אלה או אחרים) ככה: היא נכנסת לחדר, הוא עומד ליד החלון. ריח הבושם שלה, אולי קול נקישת עקביה, גורם לו לסוב לעברה. ואז עיניהם נפגשות, רטט מצמרר חולף בגוום (החטוב, אלא מה), עיניהם מתערפלות, וחיוך (אווילי למדי, יש להודות) מתפשט על פניהם ההולכות ומתכסות בגוון ארגמני עמוק.
על השניות הללו, שכולן קסם ורדרד, נוצות בלי מסמר אחד לרפואה, מבוססת העלילה, שלעולם תניח שהוא יאמר לה חמש דקות לאחר מכן משהו כמו "בלעדייך הייתי חצי בנאדם", או "איפה היית עד היום". כשהמצלמה נפרדת מהם לפריים הבא, הם כבר מרחפים בקלילות לעבר השקיעה.
אם לא להיות ציניים, הח"מ מאמינה גדולה באהבה ממבט ראשון. אחרי הכל, בזכותה אני כאן. כשאבא שלי התאהב במי שהפכה לימים להיות אשתו ואמא שלי, הוא היה בן 11. היא היתה הילדה החדשה שבאה לכיתה, הוא עמד ליד הגדר וראה אותה נכנסת מהוססת לבית-הספר. במיתולוגיה המשפחתית שלנו סופר שבאותו רגע הוא החליט שהיא תהיה אשתו והתביית על המטרה. לקח לו אמנם כמה שנים טובות לשכנע אותה שגם היא רוצה, אבל הוא הצליח.
התאהבות ממבט ראשון היא סוג של מחלה, שכל אחד היה רוצה לחלות בה לפחות פעם בחייו. היא שיגעון סוער ולכאורה לא רציונלי, ריגוש במגה-דציבלים, שמופיע תמיד בליווי שלל סימפטומים גופניים שבכל הזדמנות אחרת היו מעוררים בנו דאגה קלה, כמו דופק מואץ, פה יבש, נדודי שינה, כאבי בטן, איבוד תיאבון וצורך בלתי נשלט להתיש את סביבתנו בדיבור בלתי פוסק על הדמות הנערצת שהפציעה לחיינו.
נא לא לבלבל. זו לא אהבה. זו התאהבות. שתיים-שלוש דרגות מעל ההידלקות של סטוץ. במשך כמה ימים, שבועות או חודשים אנחנו מרחפים כמו מוכי ירח, כל האנרגיות שלנו מופנות לעבר האהוב, שהוא כמובן נהדר, מקסים, נדיר ומושלם (ולא משנה בכלל שרק אנחנו רואים בו את התכונות הנעלות האלה). בדרך-כלל זה נגמר בבכי. אבל למי אכפת?
בחירה של שנייה אחת
ריקי, למשל, למרות שזה נגמר רע, לא היתה מוותרת על השיגעון הנפלא הזה. במקרה שלה זה התחיל בקורס להסבת אקדמאים. "הוא הגיע יומיים אחרי שהקורס נפתח, עמד בפתח הדלת ושאל: 'אני במקום הנכון?' ואז המבטים שלנו הצטלבו. אני לא יכולה להסביר את זה, אבל באותה שנייה ידעתי שנהיה יחד.
"ידעתי שאסור לי לפספס אותו. קמתי, הצגתי את עצמי, מילמלתי כמה מילים על הקורס ואמרתי שיש לידי מקום פנוי והוא יכול להצטרף. מרוב התרגשות היתה לי בחילה. הייתי אז בת 35, לא ילדה. לא חשבתי שדבר כזה יקרה לי בחיים".
האיש שבו התאהבה ריקי היה גרוש ואב לשניים, מבוגר ממנה ב-13 שנים. "התנהגנו בצורה קצת ילדותית", היא משחזרת. "בהתחלה שתקנו רוב הזמן, כל אחד פחד ממה שהשני יחשוב עליו. עברו שבועיים עד שהעזנו להתחיל לדבר. ברגע שהתחלנו, היה ברור שזהו, שאנחנו ביחד".
הביחד שלהם החזיק מעמד שנה. "בהתחלה הקשר הזה מילא אותי, אבל לאט לאט אתה מגלה מי באמת האדם שהתאהבת בו, מתעורר מהפנטזיה. פתאום אתה מגלה שהוא בעצם לא כל-כך מוצא חן בעיניך. שאתה לא אוהב בו כל מיני דברים. אנחנו לא הצלחנו לעבור מהתאהבות לאהבה. זה פשוט לא היה זה".
ולמרות זאת, גם היום, שלוש שנים אחרי, היא מסמיקה כשהיא מדברת עליהם. "אפילו עכשיו, כשאני נזכרת בתחילת הסיפור, זה עושה לי משהו בלב, היא אומרת. בעיקר משום שאני יודעת שזה לא יקרה לי יותר. המחיר של ההתפכחות היה גבוה מדי".
הטייס האוטומטי שלנו
לתופעה הזו, שגורמת לנו להתנהג באופן שהיה גורם לנו להסמיק מבושה בכל סיטואציה אחרת, יש המון הסברים: מהטייס האוטומטי (תגובה אינסטינקטיבית למאפיינים פיזיולוגיים ואישיותיים מסוימים של אדם), דרך שחרור פראי של ההורמון "פרומון", שעושה לנו סחרור מטאבולי ("כמו להיות תחת סם", "כמו טריפ", מתארים מאוהבים את תחושותיהם הפיזיות), ועד למוסיקת המקרה, שהפגיש שני אנשים זרים בזמן הנכון ובמקום הנכון. וזה רק קצה קצהו של המזלג.
הפסיכולוג רפי יעקובי, מחברם של הספרים "להיות זוג", "בית-ספר לידידות" ו"שינוי ידידותי", לא מתפעם מהרייטינג הגבוה של ההתאהבות ממבט ראשון. "יש תילי תילים של תיאוריות שמסבירות למה זה קורה", הוא אומר. "יש אומרים שזה לקוח מאיזה שלב מוקדם באבולוציה שלנו, שבו הכימיקלים תפעלו אותנו.
"המוח שלנו הוא איבר מאוד מורכב, שיש בו חלקים מפותחים וחלקים שלא. החלק שמתפעל אותנו כשאנחנו מתאהבים ממבט ראשון הוא לא מהמפותחים שבחבורה. יש לנו בראש תכנות, אנחנו מבויתים על איזו דמות (אמא, אבא), ציור של משהו רצוי, שגורם לנו להידלק על אנשים מסוימים. זה סוג של מנגנון אוטומטי, שלא מבוסס על אבחנה באדם אחר. התאהבות היא תהליך אגוצנטרי לחלוטין".
- אז מה, הם לא יתחתנו בסוף?
"ברוב המקרים התאהבות ממבט ראשון הופכת לאהבה נכזבת. למה? ראשית, רק לעתים רחוקות זה קורה לשני אנשים באותו רגע, באותה שנייה. ברוב המקרים זה מסלול חד-סטרי ולא הדדי. הוא נדלק עליה, אבל היא דלוקה על מישהו אחר, שדלוק על מישהי אחרת וכן הלאה. ההסתברות שזה יקרה לשני אנשים באותה שנייה היא נמוכה מאוד.
"גם התסריט הפחות שכיח, שבו שניהם מתאהבים זה בזו באותו רגע, לא בהכרח עושה סיפור אהבה. יש כמה ימים, שבועות או חודשים של ירח-דבש, ואז החגיגה נגמרת. במקרים נדירים מתפתחת מתוך הריגוש הזה מערכת יחסים. רק מעט אנשים מנצלים את 'טווח ההתאהבות', את השבועות או החודשים של הסחרור, להיכרות אמיתית, ללמידה של האדם השני".
- אז למה התרבות שלנו מעודדת את התופעה?
"בגלל הרייטינג. כי התאהבות זה כמו לשחק ברופא-חולה. זה קל ונעים. לעומת זאת, כדי להיות באמת רופא - אתה צריך ללמוד, להתמחות. זה עסק רציני שצריך להשקיע בו. ולמי יש כוח? בהתאהבות אתה לא משקיע מאמץ, זה קורה וזהו. זה ממכר ומושך, כי זה קל. צריך להבין, כשאנחנו מרוממים את ההתאהבות ולא עוסקים במה שקורה אחר-כך, זה משאיר אותנו בפעוטון. מה שחשוב הוא מה שקורה אחרי שהמצלמה מפסיקה לצלם".
הנסיך היה צפרדע
אם ניקח את התיאוריה של יעקובי צעד אחד קדימה, וננסה לבדוק למה אנחנו נוטים להתאהב שוב ושוב באותם טיפוסים, התשובה, יתברר, היתה חרוטה בגוף הסרט. זוכרים את האישה שתמיד מתאהבת במי שגורם לה שיברון לב? או את הגבר שתמיד מתאהב בדמות האישה החזקה, שבה הוא יכול להיתלות?
אז זהו, זה הכל בגלל הטייס האוטומטי. הרי התאהבות, כך אנו מניחים, היא לא חוויה רציונלית. היא מנותקת מההיגיון ומהמציאות. היא חלום, פנטזיה, אשליה. אבל לצד השני יכול להיות בתסריט החלום הזה תפקיד קבוע. אם נניח שהוא אמור להיות הנסיך שיגאל אותה, אבל הוא לא כזה, אין בו שמץ נסיכות. מה אז? אחרי כמה שבועות בארמון, היא מגלה את הצפרדע, מרטיבה את הכרית כמה לילות וממשיכה הלאה, לנסיך הבא.
אבל למה היא בכלל חשבה שהוא נסיך? אולי כי לרגע אחד הוא נראה נסיכי, משהו בנימת הקול שלו היה ספוג נסיכות, הריח שלו היה נסיכי, והיא השליכה על המסכן את כל צרכיה ומאווייה והפכה אותו ליציר דמיונה.
זה מה שקרה לאילנה חברתי. היא נעלמה יום אחד אחרי בליינד-דייט מסעיר והתגלתה אחרי שבוע כשהיא מדלגת ברחובות בעליצות כמו רקדן היפר-אקטיבי ובפיה ההארה: מצאתי את אהבת חיי.
השניים, מתברר, לקו במחלה באופן סימולטני. בשיחות הטלפון הספורות שניהלנו בחודשיים הבאים היא חזרה ומנתה עד זרא את תכונותיו המופלאות של האביר. יום אחד היא גם הביאה אותו אלינו, וכמה שלא התאמצנו - לא הצלחנו למצוא בו את הקסם האישי, הנדיבות, ההומור והאצילות שיוחסו לו. מה שכן, נדמה היה לנו שהוא מזכיר קצת, במראה, בהתנהגות ובאורח המחשבה, את בן-זוגה הקודם, גם הוא פרי של התאהבות ספיד.
אחרי חודש היא צילצלה. זה נגמר. "איך יכולתי לחשוב שהוא כזה", אמרה בייאוש והתכוונה לסופרלטיבים שהעתירה עליו. נו, באמת איך? בקלות. כי אילנה לא מודעת לקוד המוצפן של בחירותיה הרומנטיות. מה שנראה לנו, מוקיריה, כל-כך שקוף, עבורה הוא גן נעול.
אבל הקוד המוצפן הזה מפעיל אותנו. לפעמים רק לפעמים, ואז ההתאהבות באדם מסוים נובעת מצרכים זמניים לגמרי, שהיו פעילים בשעת המפגש ולא משקפים בהכרח את תמונת הנפש שלנו. ולפעמים רק השמות משתנים, אבל המוסיקה נשארת.
"באופן גס", אומרת הפסיכולוגית ורדה רזיאל-ז'קונט, "יש שני הסברים ללמה אנחנו מתאהבים. ההסבר הפסיכואנליטי מדבר על 'הטבעה' (שוב אבא ואמא) - מודל האהבה המופנם שלנו, שלא תמיד הוא טוב בשבילנו. הוא יכול להיות גם מאוד הרסני. ההסבר השני - המנוגד - הוא שהרבה פעמים אנחנו מתאהבים כי זה פשוט מתאים לנו באותו זמן.
"למשל, אישה במצוקה, נשואה רע, חיה תחת מגף, פוגשת מישהו שמחייך אליה, משדר משהו חם. היא מתאהבת בו, כי היא 'קולטת' את המסר. הוא המושיע, הגואל שלה. היא לא מכירה אותו כמובן, היא לא יודעת מיהו. אבל היא באה מרעב ומחסך, והוא היה שם. היא בהחלט היתה עשויה להתאהב בכל אחד אחר. ויש גם את המתאהבים הסדרתיים - אנשים שמכורים לריגוש של התאהבות ומשליכים את הפנטזיות שלהם על מי שלא יהיה. לא הפרטנר להתאהבות חשוב, אלא האדרנלין שהסיטואציה מספקת".
קצת עצוב לחשוב שאנחנו בוחרים להתאהב בטיפוסים מסוימים, שמדובר ברפלקס שאנחנו ממחזרים שוב ושוב. זה הרי לא כתוב בהוראות המדריך לתסריטאי המתחיל. אבל, בשורה התחתונה, גם אם זה כך, הייתם מוכנים לוותר?
לפנייה לכתב/ת 
