הברווזון המכוער של הספרות
והשבוע ב"רק ספרים טובים": הנס כריסטיאן אנדרסן, שכמו גיבוריו העצובים נשאר בסופו של דבר נידח ויוצא דופן: הנאיביות שהפכה אותו לאחד מסופרי הילדים האהובים בעולם, היא שמנעה ממנו את ההכרה הממסדית שכל-כך רצה
"טיול רגלי מתעלת הולמן ועד לקצה המזרחי של האי אמאגר בשנים 1828 ו-1829" – נסו לבנות לעצמכם שם בפנתיאון הנצח של הספרות עם יצירה שקרויה כך, וחשבו לרגע על האיש שיצר אותה. הוא היה בן כפר, עני מרוד מאודנסה שבדנמרק, איש פריפריה שהגיע למרכז מתוך תחושה עזה שעליו להיות שחקן תיאטרון וכך להימלט מן הגורל החברתי שיועד לו כבנו של סמרטוטר, איש שהבין כי שחקן גדול לא יהיה, ועדיין לא הבין כי גם מחזאי גדול לא יהיה: האנס כריסטיאן אנדרסן, הברווזון המכוער של הספרות הדנית, הברבור של אוצר האגדות העולמי.
"בת הים הקטנה". "חייל הבדיל הנאמן". "אצבעונית". "מוכרת הגפרורים הקטנה". "הנסיכה על העדשה" (צריך להיות "הנסיכה על האפונה", אם רוצים להישאר נאמנים למקור). כבוגרים, מותר לנו לעשות עוד משהו אחרי ההתרגשות הראשונית מן הסיפור והתביעה לשמוע אותו שוב ושוב לפני השינה. מותר לנו לשאול מיהו הברווזון המכוער באמת, למה גיבורי הסיפורים של אנדרסן – אנשים וחפצים כאחד – מוכים כולם באותה כמיהה להתקרב ל"נורמליות", ושוב ושוב נדחים מפני איזו הבטחה מעורפלת של אושר בעולם האנושי: את התשובה אפשר למצוא בתחושת הנידחות שאנדרסן סחב על גבו כל חייו הבוגרים, גם כששמו כבר היה ידוע בכל בית בדנמרק והאגדות שלו החלו להתגלגל בעולם.
בגובה העיניים
הקריירה הספרותית שייעד לעצמו היתה של מחבר רומנים רציניים. יש כאלה – רובם לא תורגמו מדנית. יש גם כמה וכמה אוטוביוגרפיות שכתב. החוקרים יודעים לספר שאנדרסן הרבה לטייח את הפרטים היותר-משמעותיים וניסה לבנות לעצמו חיי-אגדה משלו, אבל נכשל. מה שלא יכול היה להסתיר, באוטוביוגרפיות כמו באגדות, היא עצבות עמוקה שמלווה את התחושות של מי שנתפס כחריג, כיוצא דופן, כלא-לגמרי-ראוי.
בת הים הקטנה שואפת יותר מכל לחדשות על עולמם של בני אדם – וגם להיות כמוהם. מוכרת הגפרורים הקטנה מעזה לחלום על נוחות מסויימת. הנסיכה מוכיחה בגופה עד כמה היא מוזרה בעולמם של בני אדם "רגילים", ועד כמה אינה יכולה להיחלץ מזהותה, שאינה דווקא הזהות שביקשה לעצמה. ובאגדה ידועה פחות, עץ זקן מספר סיפורי חג מולד לקהלו, שמורכב מעכברים, זה הקהל התמים, ומחולדות – אלו מבקרי הספרות שאנדרסן תיעב כל ימיו, והם פשוט לא מוכנים לשמוע את הסיפור כי אין בו בשר או גבינה.
כוחו של אנדרסן להתחבב על ילדים כמעט מובן מאליו בעינינו, משום שגדלנו כאוהביו. למי שהיו ילדים בעת שכתב, הוא היווה הפתעה עצומה. לא רק סופר שכותב בלשון המובנת לכל ילד – חידוש מרעיש בזמנו – אלא כזה שמוכן לאמץ את נקודות המבט הילדיות בהסתכלות על העולם. אצל אנדרסן, לכל חפץ יש סיכוי לדבר, לכל עכברון מגיע אושר גדול, הפרחים יודעים לרקוד – וההבחנה החדה, הבוגרת, בין עולם הפנטזיה לעולם הריאליה מטשטשת והולכת ככל שהוא מתקדם בכתיבה של עוד ועוד אגדות. בכלל, כתיבתן של אגדות חדשות – בניגוד לאיסוף וליקוט סיפורי עם – היתה חידוש מרעיש בפני עצמו בימיו.
לא אוהב את העולם הזה?
אבל מה שהפך אותו לאחד הסופרים האהובים ביותר על ילדי כל העולם, הוא בדיוק מה שמנע ממנו את ההכרה הממסדית שביקש לעצמו בחייו: הוא הוגדר כסופר "נאיבי אך קודר". טענו כנגדו שהוא "לא רציני". סורן קירקגור, הפילוסוף הדני הגדול, האשים את אנדרסן בכך ש"הוא לא אוהב את העולם הזה, ויש בליבו טענות כלפיו".
העין הבוגרת של קורא בן ימינו יכולה להבחין מיד בשוני העצום בין אגדה אנדרסנית לאוספי האגדות של האחים גרים, למשל. האחים גרים לא יצרו תלכידים של נקודות מבט. לא היתה בכתיבה שלהם אותה ביקורת חברתית נוקבת כלפי הסדר הקיים שמאפיינת את אנדרסן. עולמן הפנימי של הדמויות, הכמיהות והערגות שלהן, מעולם לא היו מוטיבים מרכזיים של הסיפור. וגם לא היה בהם מעולם אותו סוג של מניפולציה רגשית – במובן החיובי של המושג, כי כל יצירה מילולית גדולה היא גם מניפולטיבית – שמאפשר לילד לבכות מרה על גורלו של ברווז קטן אחד, עד שהגורל משתפר, ושעדיין מאפשר למבוגר להזדהות עם אותו ברווז עצמו.
השאלה שמעניינת אותי כבוגרת אינה דווקא האנלוגיה הצפויה בין הברווזון לבין מעמדו של האמן בעולם, אלא – מיהם הברווזים האחרים, הללו שאינם מוכנים לקבל אל קהלם את ה"אחר". האוניברסליות של הסיפור הזה מלמדת משהו מאד בסיסי על טבע האדם: ככל הנראה, כולנו חשים מתישהו במהלך חיינו לא רצויים, לא מובנים ולא אהובים די הצורך על ידי "האחרים". הכשרון הגדול של אנדרסן בסיפור הזה, ובאחרים שמלווים אותנו כל חיינו, היה באבחון מדוייק של התחושה – ובעירטולה מן הנסיבות הספציפיות שחוללו אותה. לא כולנו יכולים להזיל דמעות למשמע סיפורו של הילד העני מאודנסה. אבל כולנו, ואין זה משנה מהי שפתנו ובאיזו תרבות אנחנו חיים, ניחנו בכושר המדהים להזדהות עם עוף בדיוני קטן ובודד. כשקוראים את אנדרסן כבוגרים, צריך להבין שלא רבים לפניו הצליחו לזהות את התכונה הזאת, ואלה שהצליחו – לא חשבו שסביבה ניתן לטוות יצירה ספרותית ענקית. הוא ידע, וחשב שלא משנה מה יאמרו החולדות.
לפנייה לכתב/ת 
אנדרסן. הברבור של עולם האגדות
מומלצים
