תיאום כוונות

שלושה שבועות חלפו מיום שחזרתי מן החופשה. ספרתי את הימים עד לחופשה הבאה. היה זה כבר השבוע הראשון לחודש כסלו, ואנו מתחילים להבין שגם נרות חנוכה נדליק כאן. אותו שבוע, בשעת צהריים של יום מעונן אחד, הגיע אלינו לפלוגה רכב אזרחי מגויס. שלושה קצינים צעירים יצאו ממנו. לבושים היו במדים חדשים מגוהצים עם אות המלחמה על החזה, ודרגות נוצצות על הכתפיים. חנן, המ"פ שלנו, הסתובב תמיד בבגדי עבודה. אף פעם לא ראינו אותו עם דרגות על הכתף. גם לנו חילק פעם חנן את אות המלחמה. אסף אותנו ערב אחד, כף ידו היתה מלאה אותות ששלחו לו מן השלישות, והוא פרשֹ אותה ואמר: קחו לכם. לקחנו והנחנו בתרמיל באיזה מקום. אף אחד לא ענד את האות. אותו ערב גם הודיע לנו חנן שאמרו לו בשלישות שהעלו את כל אנשי הצוות לדרגת רב-טוראי. הוא סיפר שכאשר שאל: מה פתאום? השיב לו מיכּי הקשל"ח שאי-אפשר לעבור מלחמה כזאת ולהישאר טוראי.

הקצינים שהגיעו ברכב שאלו: מי כאן המ"פ? שלחנו אותם לבקתה. חנן רכן שם על הגנרטור, מנסה להפעיל אותו. הם יצאו איתו לאוהל המפקדים. אחר כמה רגעים שהסתודדו שם עבר חנן מאוהל לאוהל, הרכין את ראשו בפתח ואמר שהקצינים רוצים לדבר איתנו, אנשי הצוות. שלחו אותם מהפיקוד. חודשיים אחרי המלחמה. הם מהקריה. עוסקים בתיעוד המלחמה. אחד שייך לענף היסטוריה, אחד תחקירן והשלישי הגיע מבריאות הנפש. רוצים לשוחח איתנו על מה שעברנו, אמר חנן, כמעט מתחנן, אני מבקש שנשתף איתם פעולה, אין מה לעשות, זאת הנחתה, הוראה של המח"ט, נגמור עם זה וזהו.

החברים הגיבו באדישות. בקושי גררו את עצמם החוצה מן האוהלים. אלפונסו יצא עם הספר הספרדי והאוזניות על אוזניו, ציון יצא, טלית-קטן של צמר עליו והגמרא בידו פתוחה, מסכת בבא-בתרא, פרק חזקת הבתים, הצוות של שתיים-בי"ת יצא עם הקלפים, ממשיכים בהליכה את המשחק, כשהקלפים והמטבעות מונחים על כפות ידיהם הפרושות, סשה יצא מן האוהל כדרכו, עטור שיער מגודל כמעט עד כתפיו ועל לחייו זיפי זקן. על ראשו חבש סשה כובע-גרב צהוב שכרבולת אדומה השתלשלה ממנו. אף פעם הוא לא נפרד מן הכובע הזה.

כשראה את הקצינים המגולחים והמצוחצחים עומדים ליד הטנקים, דרגות הסגן שלהם נוצצות, ובידיהם תיקים, גיחך במרירות. לך תספר להם מה עברת, אמר. הם הגיעו מהקריה. יושבים עם ספרים ליד השולחנות וכותבים, ואנחנו נספר להם על המלחמה. חושבים שמלחמות קורות כמו שמספרים התחקירים, או כמו שכותבים בספרים, אז שיקראו בתחקירים או בספרים. גם אני פעם חשבתי ככה. אולי גם ישאלו אותנו למה עשינו כך ולא כך, ולמה לא תקפנו מן האגף, ולמה לא הזעקנו סיוע אווירי או ארטילרי, כמו שכתוב. הם באים לשאול אותנו? לי יש כמה שאלות לשאול אותם! אולי הם יספרו לנו מה קרה ביום שני בבוקר בנפאח?! מי ירה על מי? למה הסורים עצרו פתאום? למה הם לא המשיכו לגלוש לטבריה? איך עמדו טנקים בימ"ח בלי זיווד? אולי הקצין התחקירן יסביר לי איך יוצאים למלחמה עם טנק שמניע רק עם מטען עזר בלי תיאום כוונות ובלי משקפת? לך תסביר להם מה עשתה הפלוגה של מנחם בצומת ווסֶט ביום ראשון, עומדת לה סתם כך חצי יום בלי קשר ובלי מפות כשמסביב אש תופת. מה הם יכולים להבין? בקושי אני יודע מה עברתי.

חנן חזר והפציר בנו: חבר'ה בואו נגמור עם זה. אחרי עוד כמה הפצרות של חנן נאספנו כולנו ליד הטנק שלו. הקצינים עמדו בשלשה מולנו, ידיהם על מותניהם. החלפנו בינינו הערות מרירות. חנן התאמץ להשתיק אותנו, אבל מזווית פיו ראינו שבליבו הוא איתנו. הקצין שעמד באמצע הסביר שהם רוצים שכל חייל יספר על יום אחד שעבר עליו במלחמה. עשרים וארבע שעות. כל מה שקרה באותו יום. אין מה לחשוש. אין צורך להזדהות. אין צורך למסור פרטים אישיים. הכול חסוי. התחקירן ביקש שעד שניכנס לשיחה אישית בבקתה כל אחד ירשום בינתים על טופס כמה פגזים הוא ירה, מאיזה סוג, לאיזה טווח, מה היתה הפקודה לכל ירי, בכמה כלים כבדים הוא פגע לדעתו, ובכמה כלים רכים, כמה הוא השמיד בפגז הראשון וכמה בשני. כמה כדורי מקלע ירינו בממוצע בכל צרור. מה היו הפקודות בקשר, מה היתה המהירות הממוצעת של הטנק. האם השתמשנו בתחבושת האישית והאם היא הצליחה לעצור את הדם, ועוד שאלות. הוא חילק לנו עפרונות ועטים ואת הטפסים של התחקיר. הטפסים היו דקים ומרשרשים ומלאים שורות שורות והרבה משבצות של טבלאות וביניהם נייר פחם שמעתיק מעותק לעותק את מה שעברנו. חמישה עותקים.

אחר-כך דיבר הקצין שבא מבריאות הנפש. הוא דיבר לאט לאט, בקול רגוע כשהוא מפסיק בין מלה למלה ובוחן אותנו, כנראה כך לימדו אותו בקורס. הקצין מבריאות הנפש הציג את עצמו בשמו הפרטי ואמר שהם לא ממהרים, יש להם זמן ויש להם סבלנות כמה שנרצה. חשוב להם מאוד לשמוע כל פרט שעבר עלינו, דברים גדולים ודברים קטנים, מה עשינו בכל רגע ואיך ירינו ומה ירינו ואיך הגיבו הנפגעים ומי פינה אותם ואם פחדנו ומה עשינו שלא נפחד, ואפילו מה התפללנו ומה חשבנו, גם חלומות שלנו הם מוכנים לשמוע.

– אל תדאג חביבי! אנחנו נורמלים לגמרי, קרא אליו זדה.

– תלוי מה זה נורמלים, לחש סשה.

התחקירן ביקש ששלושה שלושה ייכנסו לבקתה. כל אחד והסיפור שלו. הגיע תורנו להיכנס לבקתה. שלושה בני ישיבה נכנסנו. יחד איתי נכנסו אלחנן ושלמה. אלחנן היה במלחמה הנהג של חנן המ"פ, אז עוד היה חנן מ"מ, שלמה היה התותחן של וגמן, הסמג"ד, ואני התותחן של גידי בטנק-סמל.

התחקירן ישב במרכז השולחן בבקתה, המון ניירות וטפסים היו מונחים לפניו בערבוביה. פניו נראו מתוחות. לימינו ישב הקצין מבריאות הנפש. לפניו היתה מונחת כוס של מים. הוא ישב נינוח, משעין את הראש על כף ידו ומתבונן בנכנס. שום נייר לא היה לפניו. הקצין מענף היסטוריה ישב משמאל עם מחברת מסודרת, מדי פעם רשם לו הערות.

חנן ישב לו בצד, ליד הגנרטור, מנסה להשתיק אותו במכת יד.

ישבתי מול השולחן.

התחקירן, בלי להרים את ראשו מן הניירות, שאל: על איזה יום אתה מתכוון לספר לנו, חייל?

על יום שני, השבתי. מעלות השחר של יום שני ועד יום שלישי בבוקר.

הקצין רשם משהו בניירות שלפניו, והרים שוב את ראשו אלי בשאלה: יום שני? באיזה תאריך? בכמה בחודש?

מה פירוש באיזה תאריך? תמהתי. יום שני! יום שני שאחרי יום הכיפורים! איזה עוד יום שני יש?

במוצאי כיפור עלינו לטנקים. ביום ראשון נענו לרמה. פנינו לצומת ווסט. לפנות ערב קיבלנו פקודה לנוע מהר לנפאח. אל תוך הטנקים הבוערים. בעלות השחר של יום שני יצאנו משם למחצבה למארב. מה השאלה איזה תאריך?

סליחה, אנחנו חייבים לרשום תאריך, התנצל הקצין. הוא בדק ביומן כיס קטן, ורשם משהו. עכשיו אתה יכול לספר, אמר.

הקצין מבריאות הנפש שאל לשמי וביקש שאדבר לאט ושלא אדלג על שום פרט. גם מה שנראה לי שולי ולא חשוב. הכול חשוב בעיניו.

הקצין מענף היסטוריה לא אמר שום דבר.

התחלתי בלי שום הקדמה ולא פסקתי לרגע. הקצינים ישבו מולי והביטו בי בפנים חתומות ובמבט סתום, מדי פעם היו רושמים להם רשימות. כל הזמן התבוננתי בעיניהם, מנסה לנחש רק דבר אחד: מאמינים או לא מאמינים. לא הצלחתי. הם כאילו נזהרו שלא להביע שום הבעה. רק ישבו ושמעו. סיפרתי:

טנקים סביבנו נפגעו. אחד בי"ת, דל"ת, שלוש אל"ף. אנחנו יודעים מי יושב בכל טנק. כולנו יצאנו יחד. יחד למדנו בישיבות, מתווכחים בחברותא על סוגיה קשה בגמרא, או מתרצים את דברי הרמב"ם, יחד התגייסנו לטירונות במחנה שמונים, עומדים שעות במגרש ומתַרגלים עד חצות הלילה איך מרכיבים חגור בחושך לצעקות של גבריאלי הסמל, יחד כרענו תחת נטל האלונקות בשדות החרושים של רגבים ושל גבעת אולגה, מסייעים זה לזה לחרוק שיניים ולגמור את המסע. יחד הקפנו את המחנה פעם אחר פעם עם נשק בלי רצועה כשהוא מונף אל על, טוּל קראו לזה בטירונות, בטרטורים של מ"כ תורן שעמד והתבונן בנו כשידיו מונחות על מותניו והוא רומז בקצה אצבעו לסיבוב נוסף, יחד עברנו הסבה לטנקים, מישהו במחלקת מחקר במטכ"ל קבע שהמלחמה הבאה תהיה של שריון ולא של חי"ר, אלה מאיתנו שלא הספיקו לצנוח כעסו מאוד, הם התנדבו לצנחנים, לא חלמו שיהיו טנקיסטים. יחד התאמנו אימון צמ"פ בחולות רפידים, יחד נאספנו מחמש התפילות ועשרת הווידויים של יום הכיפורים בישיבה לימ"ח הטנקים במחנה יפתח.

אני יושב לי מול הקצינים מן התחקיר ומנסה לספר באופן מסודר. אני יודע, הסדר מאוד חשוב. אבל מה אעשה? התמונות עולות להן מעצמן ומערבבות אותי. שתקתי רגע ועצמתי עיניים. הנה שמואל עולה. שמואל, בקי ביוֹרֶה דעה בכל סעיף קטן בש"ך ובט"ז, הנהג של שלוש אל"ף, תמיד היה בעל תפילה בישיבה; הנה אני רואה אותו מוציא את הראש מן הטנק כשנתקעה השיירה לפני גשר בנות-יעקב. שמואל אמר לאיציק שהוא שמח שהוא עולה טהור אחרי וידוי ותשובה. המשכתי לספר:

אני יושב בתא תותחן ויודע מי יושב בכל טנק שנפגע. אבל עכשיו אנחנו לא חושבים עליהם. גם לא על עצמנו. עכשיו אנחנו רק מחפשים מטרות ויורים. אנחנו במלחמה. אני אוסף את כל הכוחות ומרכז אותם בכוונת, מתאמץ שאף מחשבה לא תפרוץ לה החוצה. הטנקים הסוריים עומדים על הגבעה ממול. הטנקים הפורצים של הגדוד שלנו נעים למטה, בדרך שבוואדי לכיוון חושנייה הם סמוכים להם מאוד. הפלוגה שלנו בחיפוי ליד הכביש. צריך לזהות היטב, שלא לירות על כוחותינו. בדרך כלל לא קשה לי לזהות את הטנקים הסוריים, הסימנים בולטים. יש להם צריח עגול ותותח שונה. אבל הפעם הכול כל-כך מעורבב, כולם כל-כך קרובים, והשמש מסנוורת.

אני מתאמץ לזהות לפני כל ירי, אבל אי-אפשר להתמהמה. כל רגע קובע לחיים או למוות. אני מוכרח לסמוך על הזיהוי של גידי. הראש שלו מחוץ לצריח כל הזמן, אבל גם הוא בקושי רואה. המשכנו לירות. עשיתי תיאום קרבי. פגעתי בטנק. הוא בוער. מטרה, אני אומר, ועובר לטנק שלידו. יריתי עליו באותו כינון. פגעתי גם בו. התעודדתי. ראינו חיילי חי"ר ומשאיות, ירינו עליהם במקלע. קשה לזהות. משאית אחת בוערת באש. הפגזים הלכו וקרבו אלינו. שני טנקים שלנו שעמדו לצידנו מימין נדלקו. אלי אמר שכנראה טנק סורי איגף אותנו ויורה עלינו מן הצד. גידי מנסה לזהות אותו ולא מצליח. גידי ממשיך לתת פקודות לירות לחזית, לפי התוכנית, לחפות על הפלוגה שנעה למטה. גידי אומר שפגענו בכמה מטרות. השמש בעיניים. אי-אפשר לזהות. אנחנו יותר מדי זמן בעמדה. באימונים למדנו שאסור להישאר הרבה בעמדה אחת. חייבים לרדת ולהחליף עמדה עכשיו. גידי אוסר לרדת מן העמדה. אין טנק אחר שיורה עכשיו. אם אין טנק שיורה, לא יורדים מעמדה, כך אמר, מוכרחים לחפות על הפלוגה שנעה בוואדי.

גידי היה קורא בקשר: תותחן, אש! אש! בלי להזכיר בפקודה לא את הטווח, ולא את סוג הפגז. לאלי הטען הוא אמר: מה שיש לך מוכן, תטען. אלי היה צועק לי: טענתי חלול! מעיך בקנה! ואני הייתי מכוון למה שראיתי בחלון תצפית ויורה. הטווחים עכשיו היו כל-כך קצרים שהמטרות מילאו את הפֶּריטלסקופּ. לא היה צורך לכוון בעינית. אפילו בחלון תצפית אפשר היה לכוון אליהם. פגז אחד התפוצץ סמוך לטנק. גידי קרא לי לזהות טנק שמצודד אלינו מימין. מסכן אותנו. צודדתי לשם במהירות, מנסה לזהות, לא מצליח, השמש בעיניים, העדשה מלאה בוהק לבן, אני מוכרח. אני מתפלל שתכהה השמש. אנא! רק הפעם, רק לרגע. אני מאמץ את העיניים. זיהיתי! אני קורא, יורה חלול! פתאום צעק לי גידי: יורים עלינו. תותחן, טווח קרבי, אש! נהג, אחורה מהר! תותחן, תתפלל! בקושי שמעתי את קולו בסבך הרעשים בקשר. יריתי פגז וצעקתי: תתפלל אתה, גידי! והוא צעק: אבל אני לא יודע!

התפללתי. מקירות ליבי צעקתי: אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָא!

חיים סבתו נולד בשנת 1952 בקהיר ועלה לארץ בשנת 1957. היה ממקימי ישיבת ההסדר במעלה אדומים, בה הוא מלמד עד היום. "תיאום כוונות" (ספרי עליית הגג, ידיעות אחרונות) הוא ספרו השני. קדם לו "אמת מארץ תצמח". ספרו השלישי, "אהבת תורה", הינו קובץ מאמרים על פרשות השבוע. 

הסרט "תיאום כוונות", המבוסס על ספרו של סבתו בבימויו של אייל חלפון, ישודר בערוצים 3 ו-4 במוצאי יום כיפור, 6 באוקטובר, בשעה 22:00.