יאסר ערפאת: 1929 - 2004
מי היה יאסר ערפאת? עיון בתולדות חייו מעלה אדם רב ניגודים, שהיה איש טרור ומנהיג לאומי שתמך בפתרון של שלום. מייסד הפתח וסמל "המהפכה הפלסטינית", שגורש מירדן, סולק מלבנון והגיע מטוניס לשטחי הרשות - סיים את דרכו נצור במוקטעה ומובהל לבית חולים בפאריז, בשיאו של עימות אלים וממושך עם ישראל. מה יקרה כעת, אחרי מות הסמל הפלסטיני הדומיננטי ביותר?
הוא היה אדם שנוי במחלוקת כל חייו, שהפך לסמל של התנועה הפלסטינית. הוא דגל חלק נכבד מחייו בטרור והיה אחראי לרצח חפים מפשע בכל רחבי העולם. יאסר ערפאת עבר את כל השלבים האפשריים במהלך חייו. ממנהיג סטודנטים, למנהיג ארגון טרור, טרוריסט בינלאומי, מנהיג מדיני החותם על הסכם שלום - ושב לתמוך בטרור נגד אזרחים. הוא נע ונד ממצרים לירדן, ללבנון, לטוניס ולשטחים. את דימדומי חייו בילה כלוא בחדר קטן במוקטעה ברמאללה, מכנה עצמו "נשיא" ומנותק למעשה מהעולם.
- התוכנית: ערפאת ייקבר במוקטעה
- הבכי שהסגיר את מות הראיס
- ערפאת מת; ההודעה צפויה בבוקר
- מי ייכנס לנעליו של הראיס?
מותו של יאסר ערפאת מהווה סופו של עידן עבור המזרח התיכון ועבור התנועה הלאומית הפלסטינית. איש לא יוכל למלא את מקומו של "אבי האומה" הפלסטינית, שלא טרח להשאיר אחריו יורש ברור ונהנה להפריד ולמשול, גם ובמיוחד בעת זקנתו. הוא מינה ופיטר בכירים וראשי ממשלה בהתאם לגחמותיו. אבל הפלסטינים, בכל הארגונים והפלגים, ידעו היטב מי היה זה שהעלה אותם על המפה. איש לא התנגד לערפאת בגלוי, גם כשלא הסכימו עם מדיניותו.
בישראל אהבו לשנוא כל השנים את "האיש עם השיערות על הפנים", שהיה נדבך מרכזי ביחסינו כלפי הפלסטינים. אבל גם כאן יודעים שמשהו השתנה עם לכתו. אבל האם זה שינוי לחיוב - או לשלילה? האם המורשת שהותיר ערפאת היא מורשת של טרור ואלימות - או של פיתרון מדיני?
גרסאות סותרות על מקום הלידה
יאסר ערפאת נולד כמוחמד עבד אלראוף ערפאת אלקדווה אלחוסייני ב-24 באוגוסט 1929, בקהיר שבמצרים, אף שהוא עצמו טוען שנולד בירושלים. אחרים גורסים שנולד בעזה.
ערפאת נולד למשפחת סוחרים מבוססת ומרובת ילדים. אמו, שהשתייכה למשפחת המופתי האנטי ציוני של ירושלים, חאג' אמין אלחוסייני, נפטרה כאשר היה בן ארבע. אז עבר לגור בבית דודו בירושלים.
ערפאת למד הנדסה אזרחית באוניברסיטת קהיר. הוא למד בין השאר קורס בהיסטוריה יהודית שבו התוודע לכְתבים ציוניים כמו זה של תאודור הרצל. ב-1946 החל לרכוש כלי נשק ולהבריח אותם לתוך ישראל (פלסטינה דאז).
סוף עידן. ערפאת כפי שצולם לאחרונה במוקטעה (צילום: איי.פי)
הקים את הפתח ושיגר מחבלים
במהלך לימודיו הצטרף לארגון "האחים המוסלמים" ולאגודת הסטודנטים הפלסטינים, ואף שימש כראשה (1952-1956). לדברי ערפאת הוא ביקש להילחם נגד ישראל עם הקמתה ב- 1948, אולם צבאות ערב סירבו לקבלו לשורותיהם.
ב-1956 גוייס לצבא המצרי והשתתף במלחמה נגד ישראל במסגרת מבצע קדש (מלחמת סיני). לאחר המלחמה נסע לכווית, שם החל לעבוד כמהנדס ואף הקים חברה משלו. במהלך שהותו שם הקים את ארגון הפתח. הארגון הפך מאוחר יותר לזרוע הצבאית המובילה של אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) שהוקם ב-1964.
מ-1965 החל הארגון בהנהגת ערפאת ליזום פעולות טרור נגד ישראל. הארגון הנחית מכה לחיילי צה"ל שנכנסו לשטח ירדן ב-1968, במה שנודע כ"מבצע כראמה". ב-1969 מונה ערפאת ליושב ראש אש"ף, ותיכנן להפוך את ירדן ל"בסיס לפעולה" מול ישראל. אולם פעילות אש"ף וארגוני הטרור האחרים בירדן איימה למוטט את משטרו של המלך חוסיין.
גורש מירדן, סולק מלבנון
בספטמבר 1970 ("ספטמבר השחור") הצליח חוסיין, לאחר קרבות קשים (ובסיוע ישראלי מול הסורים, שאיימו להצטרף לפלסטינים), לסלק את ארגוני המחבלים משטח הממלכה ההאשמית. ב-1971 התמנה ערפאת למפקד העליון של הכוחות המהפכניים הפלסטינים.
ב-1973 החל לשמש כראש המחלקה המדינית של אש"ף. כתוצאה מכך החל ערפאת להפנות מאמצים גוברים בכיוון המדיני, והקדיש פחות זמן לפעולות טרור כנגד ישראל.
בנובמבר 1974 היה לנציג הראשון של ארגון לא-ממשלתי (אש"ף) שנאם בעצרת הכללית של האו"ם. באותה השנה קיבל אש"ף מעמד של משקיף בארגון האומות המאוחדות. באוגוסט 1982, בעקבותמלחמת לבנון, נאלץ ערפאת לפנות את מפקדות אש"ף בביירות ולהקים מטה חדש בטוניסיה.
כתוצאה מעזיבת לבנון הוטחה בערפאת ביקורת מצד גורמים פרו-סוריים בתוך אש"ף ומצד סוריה. פילוג נוצר בשורות אש"ף, אך ערפאת הצליח לשמור על מעמדו כמנהיג הארגון. ב-1987 עבר לבגדד שבעיראק. בנובמבר 1988 הכריז ערפאת על מדינה פלסטינית בגדה המערבית ובעזה.
חודש לאחר מכן השתתף ערפאת בעצרת האו"ם שהתכנסה בז'נבה, שוויץ. הכינוס נערך שם בגלל סירובה של ארה"ב לאפשר לו להיכנס לתחומה. בעצרת זו הודיע על נטישת דרך הטרור ועל הליכה בדרך השלום. זה היה הסימן הראשון לבחירתו של ערפאת בדרך מדינית. ב-2 באפריל 1989 נבחר ע"י האסיפה המרכזית של המועצה הלאומית הפלסטינית (הגוף המחוקק באש"ף) לנשיא מדינת פלסטין.
מתמיכה בסדאם למדשאת הבית הלבן
מעמדו של אש"ף נפגע קשות בעקבות תמיכתו של ערפאת בעיראק במלחמת המפרץ ב-1990. באותה שנה הכיר ערפאת, כיושב ראש אש"ף, באופן רשמי בזכות הקיום של מדינת ישראל. הכרה זו איפשרה את קיום המשא-ומתן בין ישראל לאש"ף, שהוביל לחתימת הסכם אוסלו בספטמבר 1993.
במסגרת ההסכם הוחלט על הקמת ממשל עצמי פלסטיני בשטחי יהודה ושומרון ורצועת עזה, לתקופת מעבר של חמש שנים. ב-1994 זכה ערפאת יחד עם
יצחק רבין ז"ל ושמעון פרס בפרס נובל לשלום. באותה השנה החל ערפאת להנהיג את הממשל העצמי הפלסטיני. ב-1996 כוננה המועצה המחוקקת הפלסטינית וערפאת נבחר ליושב ראש הרשות הפלסטינית.
המשא ומתן על עתיד היחסים בין הרשות הפלסטינית וישראל קירטע בעצלתיים, עם עליות ומורדות, והגיע לשיא חדש בפסגת קמפּ דייוויד, שכינס הנשיא האמריקני דאז, ביל קלינטון בהשתתפות ערפאת וראש ממשלת ישראל דאז, אהוד ברק, ביולי 2000. ערפאת סירב לוותר על דרישותיו לריבונות על ירושלים ועל זכות השיבה. הוועידה הסתיימה בכישלון, ובספטמבר אותה שנה פרצה האינתיפאדה השנייה, כששני הצדדים מאשימים זה את זה באחריות לה.
השנים האחרונות: כלוא במוקטעה
בבחירות 2001 עלה לשלטון ראש הממשלה אריאל שרון, שהודיע כי בכל מקרה לא ילחץ את ידו של ערפאת ולא ייפגש עמו. שרון שיגר בתחילה שליחים לערפאת, כמו בנו עמרי, אך עם ההידרדרות הביטחונית וההסלמה באינתיפאדה, המגעים בין הצדדים הפכו נדירים.
בדצמבר 2001 החליטה ממשלת ישראל בראשות אריאל שרון כי "ערפאת אינו רלוונטי עוד". מאז גברו בישראל הקולות הקוראים לגרשו מתחומי הרשות. צה"ל אף הטיל מספר פעמים מצור על לשכתו ברמאללה. אולם למרות זאת, בשטחים, במדינות ערב ובמדינות רבות בעולם הוסיפו לראות בערפאת את מנהיג הפלסטינים. הוא המשיך להתראיין מלשכתו במוקטעה, להאשים את ישראל בטבח מתמשך של הפלסטינים ולדבר בגעגועים על "שותפי וחברי לדרך, יצחק רבין המנוח".
ממשלו של הנשיא ג'ורג' בוש פעל לתווך בין הצדדים בשורה של יוזמות מדיניות, כגון שליחויותיהם של ראש ה-CIA טננט והסנטור מיטשל. בין היתר גובשה תוכנית מדינית להפסקת האלימות שזכתה לכינוי "מפת הדרכים". השיא הגיע בפסגה המתכנסת בעיר הירדנית עקבה, בנוכחות הנשיא בוש, ראש הממשלה שרון וראש הממשלה הפלסטיני אבו מאזן. למרות ההחלטה להביא להפסקת האלימות, פסגת עקבה לא הצליחה להביא לתוצאות. בישראל האשימו את ערפאת בכך שפעל להחליש את ראש הממשלה אבו מאזן, שאכן התפטר והוחלף בהמשך באבו עלא.
בספטמבר 2003 החליט הקבינט המדיני-ביטחוני לגרש את ערפאת בעקבות שני פיגועים קשים בצריפין ובקפה "הלל" בירושלים, אך החלטה זו לא יצאה לפועל, בין היתר בשל לחץ בינלאומי כבד. ערפאת יצא מהמוקטעה ברמאללה לבית חולים בפאריז באוקטובר 2004, לאחר שמצבו הבריאותי הידרדר מאוד. ישראל התירה את יציאתו ממניעים הומניטריים. הוא מת בבית החולים, כעבור מספר ימים, מבלי שיזכה לראות את הקמתה של מדינה פלסטינית.
לפנייה לכתב/ת 
