פרוייקט מיוחד: 7 החלטות אבודות
מחנות הפליטים בשטחים היו מתחסלים, הנגב היה משגשג, רבבות ישראלים היו מאיישים את מקצועות הבנייה והסיעוד, ומצוקת המים היתה נעלמת; אלא שהקריאה לפתרון בעיית הפליטים זכתה להתעלמות, רעיון תעלת הימים נגנז, ההצעה לאסור יבוא עובדים זרים נדחתה, ומפעל ההתפלה הארצי נתקל בהתנגדות; 7 החלטות אבודות, שאילו התקבלו ויושמו היו משנות את פני המציאות הכלכלית והחברתית בישראל של שנות ה-2000; פרויקט מיוחד
| החלטה מס' 1: פארק איילון |  | החלטה מס' 2: הפליטים הפלסטינים | | החלטה מס' 3: הדולר כמטבע חוקי | | החלטה מס' 4: תעלת הימים |
| ||||||
| החלטה מס' 5: קניית מניות | | החלטה מס' 6: עובדים זרים | | החלטה מס' 7: התפלת מים | | |
בחיי כל מדינה, במיוחד בשלבי הקמתה וביסוסה, מזדקרות כמה החלטות גדולות שלא התקבלו - נקרא להן החלטות אבודות" - ושיכלו לחולל מציאות אחרת. הן יוצרות כעין היסטוריה כלכלית חלופית, אלטרנטיבית, של המדינה. אינני מתיימר לספר כאן את מלוא סיפורן, רק לאזכר ולתאר את מה שיכול היה לקרות, ולא קרה, אילו בחרו ממשלות ישראל בצומתי ההכרעות הגדולות (מאז מלחמת ששת הימים) ללכת בכיוון אחר מזה שנבחר.
המחיר האמיתי של החלטה שמתקבלת הוא אי-ביצוע החלטה שאינה מתקבלת במקומה. משום שמשאבינו נדירים, צריך לבחור בין החלופות. אין גם וגם", יש רק או-או". או שנייצר יותר תותחים, או שיותר גרביים.
או שנהפוך את אפיק נחל איילון הרדום לעורק תחבורה מוטורית ראשי בגוש דן, או שנהפוך אותו לנהר מים זורמים עם שדרות ופארקים לגדותיו. או שנפתח את שוק העבודה שלנו לעובדים זרים, או שנסגור אותו.
בהמולת הרעשים של היומיום קשה לעלות על הדעת כיצד היו נראים חיינו אילו הוצאו אל הפועל דווקא אותן החלטות אבודות ונגנזו דווקא אלה שעם תוצאותיהן אנחנו מתמודדים היום. מציאות כפולה הרי קיימת רק בסרטים.
הנה הן אפוא שבע ההחלטות האבודות שנזרקו לסל האשפה של ההיסטוריה, על-פי בחירתי האישית. אפשר להוסיף עליהן עוד. על אי-מימוש אחדות מהן יש מקום לבקש סליחה וכפרה.
במחצית שנות ה-60 הוחל במדידה מדעית של הרגלי הנסיעה בארץ. נערך סקר "מוצא וייעוד" מקיף והוסקו מסקנות: תל-אביב זקוקה לתחנה מרכזית חדשה, ירושלים לכביש חדש לשפלה, וגוש דן לעורק תחבורה מרכזי. נבחנו שתי חלופות: כביש מעטפת סביב ערי המרכז עם שלוחות פנימה או אוטוסטרדה שתחצה את המרכז בליבתו. נחל קטן שזרם לאיטו בוואדי ארוך ועמוק מראשון-לציון ועד הרצליה סיפק את התוואי.
זה היה נחל איילון ועל שמו נחנכו כעבור 25 שנה נתיבי איילון.
מעטים יודעים שבעת הדיונים היכן להעביר את הכבישים החדשים עלתה גם אלטרנטיבה אחרת. לא רק להשאיר את נחל איילון על כנו, אלא לנקוט יוזמה לתיקון מחסורי הטבע. להרחיב את איילון, להעמיקו, לחברו לירקון ולים וליצור מערכת מים חדשה לגוש דן, באחד המקומות הצפופים והצרים של ישראל.
שימור הסביבה היה בימים הרחוקים ההם רק בחיתוליו. טרם התגבשו הירוקים לקבוצת לחץ אקולוגית ופוליטית. תוכנית נתיבי איילון נראתה כהגשמת החלום הישראלי לכביש מהיר רב-נתיבים - כמו במערב. בשל מחסור מתמיד בתקציבים סלילתו אף נעשתה קטעים-קטעים, בתחבולות ובהתחכמויות, ולא נסתיימה עד היום.
תושבי המטרופולין של תל-אביב כבר לא יכולים לתאר לעצמם חיים בלי נתיבי איילון. הבה נדמיין לעצמנו מה היה קורה אילו הפור נפל אחרת וההחלטה האבודה להפוך את איילון לנהר מים ולא לנהר אספלט היתה גוברת.
* רמת הזיהום במרכז העירוני הגדול של ישראל היתה יורדת ומי האיילון היו מטהרים את האוויר. את רעם מאות אלפי המכוניות היה מחליף השקט של המים.
* בפארק איילון הירוק לגדות הנהר היתה מתפתחת תרבות של בילוי משפחתי, מנוחה, הצגות, ספורט, מופעי תרבות פתוחים, שווקים אמנותיים.
* בהעדר האוטוסטרדה המרכזית, היתה חייבת להיבנות חלופה: כביש מעטפת סביב גוש דן ומערכת הסעה ציבורית חדשה בתוכו. רכבת תחתית ורכבת קלה כבר היו רצות על מסילותיהן.
* ערים אחרות היו דורשות אף הן להרחיק ממרכזן את תנועת המכוניות לטובת האנשים. במקום מנהרות הכרמל היה נסלל כביש עוקף-חיפה והיתה מופעלת רכבת קלה בתוך העיר. כבישים בין-עירוניים לא היו עוד חוצים את נצרת, עפולה וטבריה.
ההחלטה לא לשמר את נחל איילון ולעשותו למפלצת של בטון, מחלפים וגשרים סימנה את דרכו של הפיתוח התשתיתי והתחבורתי בישראל לדורות הבאים. זהו פיתוח שהכביש האגרסיבי במרכזו, והכול נגזר ממנו וכפוף לו. ההחלטה האבודה שנדחתה - להציל את האיילון ולמלאו מים טובים - יכלה לשנות מן היסוד את מערך התשתיות בישראל.
בתחילת 1969 חיברו שני פרופסורים צעירים לכלכלה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, מיכאל ברונו ויורם בן-פורת, מסמך שכותרתו: בעיית הפליטים וכלכלת השטחים המוחזקים - עקרונות מדיניות". וכך נכתב, בין השאר, במסמך הארוך: על ממשלת ישראל לראות את כלכלת השטחים המוחזקים תוך הכרה בקשרי הגומלין בין מצבם הכלכלי של תושבי השטחים, והפליטים בתוכם, לבין הצד הפוליטי והביטחוני.
לפיכך רצוי לפעול לריקון הדרגתי של מחנות הפליטים על-ידי מתן תמריצים כלכליים ליציאה מהמחנות - והעיקרי בהם מתן דיור במחיר סמלי באזורים עירוניים ובקרבת מקומות התעסוקה החדשים שייווצרו. פעולות הבנייה לדיור ביחד עם פתרון בעיית המגורים של תושבי מחנות הפליטים יהוו מנוף רב-עוצמה להגברת הפעילות הכלכלית והתעסוקה בשטחים.
לטווח ארוך חייב פיתוחם של השטחים ושיקומם של הפליטים להיעשות באמצעות תיעוש בגדה המערבית וברצועת עזה. היוזמה הכוללת בתוכנית זו צריכה להיות ישראלית: "יש לישראל אינטרס בפתרון בעיית הפליטים ואין לדחותו עד למו"מ על השלום".
במהלכה של אותה שנה הוצג תזכיר זה (ואחרים כמותו שחיברה, למשל, קבוצת מדענים ממכון ויצמן ברחובות) לראש הממשלה גולדה מאיר ולשרי הממשלה הבכירים. הם לא התרשמו. עסוקים בפוליטיקה קטנה, הם החליטו שאין צורך להחליט. בכך אימצה ממשלת ישראל, למעשה, את העמדה של משה דיין: לא לפיתוח השטחים ולא לפתרון בעיית הפליטים המתגוררים בהם, כן לגשרים פתוחים עם ירדן וכן לעבודה פלסטינית בישראל.
מה היה קורה אילו אומצה ההצעה של ברונו-בן-פורת? להלן התרחיש הדמיוני:
* 6 ערים פלסטיניות חדשות היו מוקמות בגדה ובעזה, בכל עיר עד 200 אלף תושבים.
* מחנות הפליטים היו מתרוקנים מיושביהם או הופכים לשכונות נאות עם בתים חד-קומתיים.
* הון ערבי ומערבי היה זורם לשטחים, תחילה במסגרת מאמץ השיקום ואחר-כך בגלל כוח העבודה הזול. התיעוש, הבינוי והמודרניזציה של התשתיות היו מקפיצים את רמת החיים בשטחים בלא תלות בישראל ומעקרים את עוקצה המורעל של בעיית הפליטים.
* התוצר לנפש במדינה הפלסטינית שבדרך היה היום 6,000 דולר, ולא 1,500 דולר. ערפאת לא היה בא לעזה. החמאס לא היה מכה שורש במחנות העוני והעזובה.
* ישראל לא היתה מתמכרת לעבודה הפלסטינית אלא מפתחת עם השטחים יחסי כלכלה נורמליים. היתה מוקמת מזמן גדר הפרדה - תחילה למניעת הברחות ומעשים פליליים ואחר-כך לביטחון הדדי בין ישראל לשטחים.
ההחלטה האבודה לגשת מיד לפתרון בעיית הפליטים בשטחים היתה מסוגלת לחולל מציאות כלכלית, מדינית ולאומית שונה בתכלית מהעכשווית, והרבה יותר טובה.
בקיץ 1983 מתחיל פרופ' יקיר פלסנר, איש אמנו של שר האוצר יורם ארידור, לחשוב על רעיון מקורי: דולריזציה. הימים ימי אינפלציה משתוללת - מעל ל-10% בחודש - ופיחות בשקל, הרודף אחריה ומזין אותה במעגל מכושף.
הציבור עובר בהמוניו לפקדונות צמודי דולר כמכשיר הגנה עממי מפני שחיקת ערך הכסף. בסתיו אותה השנה קורסות מניות הבנקים, והממשלה, על מנת להרגיע את השווקים, הופכת אותן לאגרות חוב נקובות בדולרים. מחירי הדירות, המכוניות, הציוד הביתי, הנסיעות, החוזים לתקופה של חודש ויותר מבוטאים או צמודים לשער הדולר. מדוע, תוהה פלסנר, לא לצעוד את הקילומטר האחרון ולהעביר את כל המשק הישראלי לדולר?
הדולריזציה יכולה להיעשות בכמה דרכים, כך מתברר לאנשים העוסקים בחשאיות בנושא: או הצמדת השקל לדולר בשער חליפין חדש וקבוע, או הנהגת הדולר כמטבע מקביל לשקל, או ביטול מלא של השקל ואימוץ הדולר. נפתחות שיחות עם האמריקנים, נכתבים ניירות עבודה. מתנגדי הרעיון מדליפים את דבר קיומו לעיתון יומי קטן ול"ידיעות אחרונות" הגדול. הממשלה, בראשות יצחק שמיר, מתכנסת לישיבה בהולה ודוחה על הסף את הדולריזציה.
מה היה קורה אילו הצביעו רוב השרים בעדה?
* ארה"ב היתה מתנה את תמיכתה בדולריזציה באיזון תקציבי, וכדי להשיג זאת ממשלת ישראל היתה נאלצת לחתוך בסובסידיות ובבירוקרטיה. האינפלציה הגדולה היתה מסתיימת מוקדם יותר והמחירים היו מתייצבים.
* הישראלים היו מתרגלים במהירות רבה לדולר ואוהבים אותו. המרכיב העיקרי של אי-הוודאות המאפיינת את חיי הכלכלה בישראל, החשש מפיחות השקל מול הדולר, היה נעלם, כי השקל היה נעלם. בתנאי היציבות הכספית יכול היה המשק הישראלי לצמוח הרבה יותר מהר. רמת החיים בארץ היתה מתקרבת לזו של מדינת קולורדו, למשל.
* ארה"ב וישראל היו יוצרות את איחוד המטבע הראשון הפעיל בעולם, לפני האירו. בנק ישראל היה מתכווץ בגודלו ובחשיבותו ומתקבל כחבר בפדרל ריזרב, מערכת הבנקים המרכזיים המדינתיים של ארה"ב.
* ישראל היתה הופכת בהדרגה למרכז פיננסי אזורי - במיוחד לאחר הסכמי אוסלו והסרת החרם ערבי.
היה בכוחה של ההחלטה האבודה על הדולריזציה, מלווה בקיום כל התנאים ההכרחיים להצלחתה, לשנות לטובה את
מסלול ההתקדמות של הכלכלה הישראלית ואת מצב הכיס של כל אחד מאיתנו.
הרעיון של תעלת הימים" בין הים התיכון, ים סוף וים המלח עתיק כמו הציונות לפחות. ממשלות רבות השתעשעו בו, שרי אוצר ואנרגיה אחדים בדקו אותו לעומק. כדאיותו הכלכלית לא הוכחה ולא הופרכה. התעלה לא נועדה להתחרות בתעלת סואץ בהובלת אוניות משא, אלא רק לשמש כמפל מים שייצור אנרגיה חשמלית נקייה. גם התוכנית למסילת רכבת לאילת, עם שלוחות לערי שדה בנגב, נבחנה פעמים רבות ונדחתה מנימוקים של רווחיות.
אף ממשלה לא ראתה לנגד עיניה את התמונה הדינמית הכוללת ולא נשבתה בקסמו של חזון הנגב. דגם מקוצץ של שני הפרויקטים, תעלת הימים ואילת אקספרס, נכלל בספר התוכניות שהביאה עימה משלחת ישראל לוועידת הפסגה הכלכלית המזרח-תיכונית הראשונה בקזבלנקה. גם ממנו לא נולד דבר.
מה היה קורה אילו, למרות החישובים הכספיים השליליים של עלות-תועלת, היתה ממשלת ישראל מחליטה ב-1990 לכרות את התעלה ולבנות את המסילה?
* פני הנגב היו משתנים ללא הכר, גיאוגרפית, כלכלית ותחבורתית. מאמץ ההקמה בן עשר השנים והשקעות
הענק הכרוכות בו היו מביאים לדרום שגשוג ומסיטים את מרכז הכובד של המדינה מגוש דן לפריפריה. מחירי הדירות בבאר-שבע לא היו נמוכים מאלה שבכפר-סבא.
* חמישית מהחשמל היה מיוצר ב"מפלי התעלה". לאורך התעלה והמסילה היו נבנים מרכזים של תעשייה, חינוך, תיירות ומסחר. הדרום לא היה עוד אזור חברתי מוכה אבטלה.
* לא רק אילת היתה מתקרבת לתל-אביב, גם תל-אביב היתה מתקרבת לאילת, לנתיבות, לירוחם.
* בלית ברירה, בשל הכרח סביבתי, היו ממשלות ישראל מוצאות פתרון לבעיית האוכלוסייה הבדואית בנגב.
* שיתוף הפעולה הכלכלי עם ירדן היה ניצב על בסיס איתן. הפלסטינים, גם הם שותפים בפרויקט התעלה והרכבת, היו מפיקים ממנו תועלת בלתי-רגילה, הן בשלב הבנייה והן בשלב ההפעלה.
אלמלא נגנזה ההחלטה האבודה הזו, היו באים לחגיגות הפתיחה של תעלת הימים ושל קו הרכבת לאילת, דרך ערי הנגב ועם שלוחה לעזה ורפיח, מכובדים מכל העולם. ייתכן שהאירוע היה מתקיים ערב ראש השנה תש"ס והאינתיפאדה השנייה לא היתה פורצת. טרור ופיתוח דוחים זה את זה.
לא מזמן - לפני שמונה שנים בלבד - המליצה ועדת מומחים, שהשתתפו בה מנכ"ל האוצר דאז דוד ברודט ויו"ר רשות לניירות ערך אריה מינטקביץ', להאיץ את ההפרטה של חברות ממשלתיות באמצעות מהלך בלתי-שגרתי. הם הציעו לחלק לכל תושבי ישראל באשר הם אופציה לקנות בזיל הזול חבילה של מניות בחברות הממשלתיות המועמדות להפרטה:
חברת החשמל, מקורות, בזק, אל על, רשות הנמלים, התעשייה האווירית ועוד. חלוקת האופציות, נימקו את המלצתם חברי הוועדה, תחזיר לבעלותם הישירה של הישראלים את מה ששייך להם ממילא: את נכסי הציבור. שווי האופציות ייקבע בבורסה ומי שלא יהיה מעוניין לממש אותן, יוכל למכור אותן ברווח - אחרי שהחברה עצמה תופרט. והיא תופרט מהר.
שר האוצר, בייגה שוחט, בירך על הדו"ח וההמלצות והן אפילו נדונו בוועדות שרים להפרטה, אך בסופו של דבר נגנזו. שוחט הסביר אחר-כך את הגניזה בכך שלא רצה כי חלוקת האופציות "תיחשב לכלכלת בחירות".
מה היה קורה אילו, למרות פיק הברכיים וההיסוסים של ערב בחירות, היתה ממשלת פרס מכריעה בשלהי 1995 לאשר את ההצעה לבצע הפרטה באמצעות האופציות לכלל התושבים?
* מרבית החברות הממשלתיות הגדולות היו כיום מופרטות, אך לא על-ידי מכירה של גרעין שליטה למשקיע יהודי זר, ממונף וקל-רגליים אלא על-ידי פיזור מניותיהן בין מאות-אלפים של משקי בית בישראל. לא בחסדי ההון הזר.
* האזרחים היו משלמים פחות עבור השירותים המסופקים על-ידי המונופולים הממשלתיים.
* שוק ניירות הערך הישראלי היה עמוק ויעיל. לא רק משחק למקורבים.
* את השליטה בחברות הממשלתיות המופרטות היו חולקות ביניהן קרנות הפנסיה וקופות הגמל; הן היו משגיחות על
ההתייעלות, הפיתוח והרווחיות. המעורבות הפעילה של קרנות הפנסיה בשוק ההון היתה מבטלת את הצורך בתוכנית ההצלה העכשווית לקרנות הפנסיה.
* חבילה משמעותית של האופציות והמניות היתה נותרת בידי העובדים של החברות הממשלתיות ופועלת כתמריץ להשתתף בניהול מעשי. המגזר העסקי היה מתרחב וכושר התחרות שלו מושחז.
דחיית ההחלטה האבודה על חלוקת אופציות לציבור בחברות הממשלתיות סתמה את הגולל על הפרטה עממית שאינה מעשירה מעטים על חשבון רבים. היא גם אחראית לניוונה המתמשך של הבורסה ולהעדר גופים מוסדיים חזקים בזירתה. יכולנו להיות חלוצים בהשבת נכסי ציבור לציבור. במקום זאת עשינו הפרטה מעטה, יקרה וכושלת. גם לקונים וגם למוכרים.
ההתמכרות לעבודה הפלסטינית הפכה ענפים עתירי עבודה במשק הישראלי לתלויים בזיעת אפיהם של הזרים. לכן כשהופעלו הכתרים והסגרים הממושכים על השטחים החל מ-1987, וביתר עוצמה ותכיפות מ-1994, המעסיקים בישראל פתחו במרוץ אחר עובדים זרים זולים. הממשלה עודדה אותם והעדיפה לתת היתר עבודה לסיני ולא לעזתי.
כבר אז הזהירו הכלכלנים והמומחים ליחסי עבודה מפני פתיחת שעריה של ישראל לשטפון העובדים הזרים. לשווא.
כאשר 50 אלף זרים ראשונים קיבלו אשרות כניסה ועבודה, הקימה שר העבודה אורה נמיר קול זעקה גדול והניחה על
שולחן הממשלה הצעת החלטה לאסור כליל, באמצעות חקיקה עם רוב מיוחס, יבוא עובדים נוסף.
ההחלטה נדחתה. גם הצעות אחרות ברוח דומה נגנזו. הזרים המשיכו להציף את שוק העבודה הישראלי.
מה היה קורה אילו התקבלה אותה החלטה האבודה ושעריו של שוק העבודה הישראלי היו ננעלים לכניסת זרים לפני עשר שנים?
* מקצועות שנחשבים כיום בלתי-ישראליים היו תופסים מקום מכובד ברשימת התעסוקות של הישראלים. רבבות נשים
ישראליות, ולא פיליפיניות, היו מועסקות בסיוע לקשישים. רבבות גברים ישראלים, ולא סינים ורומנים, היו מועסקים
במקצועות הבנייה. הסיעוד היה הופך למקצוע מבוקש. פעם גם מלצרות ותדלוק נחשבו לעיסוקים לא-ישראליים.
* שיעור ההשתתפות של בעלי השכלה נמוכה בכוח העבודה היה עולה ומתקרב למקובל במערב. האבטלה במגזר הערבי היתה פוחתת. שיעור העוני היה אף הוא פוחת, כי אין הרבה עניים בקרב אנשים עובדים - אפילו עובדים ששכרם נמוך.
* ישראל היתה חוסכת כ-15 מיליארד דולר שהעבירו בעשור האחרון העובדים הזרים לארצות המוצא שלהם. מצב מאזן
התשלומים היה משתפר. התוצר הלאומי של ישראל היה גדל בעוד 3%-2%.
* השכר של עובדים בענפים עתירי עבודה היה נשחק פחות. המעסיקים בבנייה ובחקלאות - נאלצים לשלם את השכר הישראלי הגלוי (ולא את השכר לעובד הזר ללא היתר) - היו משקיעים במיכון ובייעול. פריון הייצור היה עולה.
* הסתדרות העובדים היתה מתחזקת במקומה הטבעי: בקרב מקבלי השכר הנמוך ולא אצל העובדים במונופולים ציבוריים.
* מנגנון יבוא העובדים המושחת והמשחית לא היה לעובדה קיימת. פחות הון שחור, פחות פשע מאורגן.
אי-הסגירה של שוק העבודה הישראלי לזרים גרמה לעיוותים קשים. התפתחה תרבות של ניצול, של השתמטות מקיום הוראות וחוקים במקום העבודה, של יחס משפיל לעובד. על מערכות השירותים הציבוריים הוטל עומס נוסף של טיפול, חלק מעצם טבעו, בזרים. ולבסוף הגענו עד משטרת ההגירה וציד של האנשים בעלי צבע עור שונה מאיתנו ברחובות ערינו. בושה, טרגדיה ושערוריה כלכלית שניתן היה למונען.
זוכרים את שר החקלאות רפאל איתן? הוא הטיף למשמעת מים באמבטיה: להתרחץ בזוגות ובשלשות.היה זה הביטוי הקיצוני אך הלא-רציני לתחושה של ישראלים רבים כי המדינה נמצאת על סף מחסור במים. משרד מבקר המדינה פרסם על כך דוחות חמורים. נציבי המים לדורותיהם הזהירו מפני עונת יובש קרבה ובאה. במכוני מחקר תוארו תרחישים של המלחמה על המים במזרח-התיכון.
כל אותה העת היתה קיימת האלטרנטיבה - האופציה האבודה - של השקעה ממשלתית-פרטית בהקמת עשרה מכונים גדולים להתפלת מים, שיסירו, אחת ולתמיד, את אימת המחסור. העלות החד-פעמית של הפרויקט הלאומי הזה, שיכול היה לספק כחמישית מהביקוש הכולל למים שפירים בישראל, נאמדה ב-1% מהתוצר המקומי השנתי של ישראל. המחיר השולי של קוב מים מותפלים נאמד ב-30 סנט.
משרד האוצר התנגד בעקשנות להשקעות בהתפלה, בטענה שקודם-כול חייבים להעלות את מחירי המים לחקלאות. משרד ראש הממשלה התנגד משום שבשלבים שונים של מו"מ ישראלי-ערבי (ובמיוחד ישראלי-סורי) רמזו האמריקנים שיהיו מוכנים, לאחר נסיגה מהגולן, לממן את התפלת מי-הים בישראל.
בסופו של דבר הוחלט, אחרי לבטים רבים, על הקמת 3 מכוני התפלה קטנים. עד כה הוקם רק אחד ומצוקת המים ממשיכה להיות על סדר היום הלאומי.
מי שדחף במלוא כוחו למפעל ההתפלה הארצי, כמו המוביל הארצי, היה שר האוצר יהושע רבינוביץ', הרפורמטור הגדול שישב באוצר בשנים 1975 עד 1977. לו אושרה הצעתו האבודה, רשת מכוני התפלה ארצית יכלה להיות עכשיו לעובדה מוגמרת.
באין מגבלה על השימוש במים מלבד עלות ההתפלה, ישראל היתה מדינה הרבה יותר ירוקה. גינות, פארקים, שדרות, שדות. היה מה ואיפה לנשום.
החקלאות, ניצבת מול הצורך לשלם את מחיר המים המותפלים, היתה מתייעלת. גידולים לא כדאיים היו ננטשים, אחרים היו באים במקומם.
* אחרי ההשקעה הראשונית, הסבסוד התקציבי השוטף של המים יכול היה להיפסק. מאות מיליוני שקלים היו נחסכים.
* פרויקט ההתפלה הלאומי היה מעניק דחף עצום למחקר ופיתוח בתחומי המים בישראל. מאות חברות הזנק חדשות היו
ממציאות, מפתחות ומייצאות את ההיי-טק של המים, ולא רק את ההיי-טק של הביטחון.
* שאלת המים לא היתה עומדת לרועץ בין ישראל לסוריה או בין ישראל ללבנון או בין ישראל לפלסטינים. לכולם היה מספיק, אם ישלמו. עוד סיבה לסכסוך היתה מסולקת.
למדינה היושבת על שפת הים התיכון אין ולא יכולה להיות בעיה לאומית של מחסור במים שפירים. טכנולוגיית ההתפלה אינה פטנט חדש, היא מוכרת ומצליחה זה שנים רבות.
נדרשה רק הכרעה לאומית. אך זו לא הוכרעה, וכך היתה ההתפלה לאחת משבע ההחלטות האבודות של ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
