מאגי מארן: היופי שבעליבות האנושית

אחת ההוכחות לגדולתה של יצירת אמנות היא יכולתה לשרוד את גבולות הזמן בו נוצרה, לגעת ולהטביע חותם במי שנחשף לה. יצירת המחול של הכוריאוגרפית הצרפתיה מאגי מארן, may B, מצליחה לעשות בדיוק את זה.

22 שנה לאחר שהועלתה בבכורה בתיאטרון העירוני של אנז'ה שבצרפת, וכ-10 שנים לאחר שנחשפה לראשונה לפני הקהל הישראלי בירושלים, מגיעה may B לתל אביב ומוכיחה כי היא רעננה ורלוונטית כביום שבו נוצרה.

מאגי מארן היא מאותם יוצרים שאינם מסתפקים בלהנעים את זמנו של הקהל, היא רוצה לגרום לאנשים לחשוב בהתבוננות ביצירתה זו, המבוססת על כתביו של סמואל בקט בהחלט מעוררת מחשבה.

הקסם ביצירה של מארן נעוץ בפשטות מרכיביה. בתנועות קטנות, יומיומיות לכאורה, ומבנים צורניים, יוצרת קבוצת הרקדנים בחלל הנקי מנוכחות אביזרים או תפאורה. 10 רקדנים מדדים על הבמה ששרויה כמעט בחשכה. העיניים צריכות להסתגל לתאורה המנימליסטית ולגלות את קרעי האנשים הדוממים, מאופרים באפור לבן ולבושים בסחבות או תכריכים. כשהם מתחילים לנוע מתגלה שבכל אחת מהן מוטל מום אחר והן גוררות עצמן תוססות ומתסיסות את החלל.

דמויות נוהמות

בתוך אי השקט והתנועה הלא קוהרנטית לכאורה נוצר מעגל של דמויות נוהמות, גונחות, נושפות, מפליטות ומפטירות קולות של אנשים שאינם מרוצים. לעתים נשמעים קקפוניה מוזיקלית. הדמויות שם, אבל ברור שאינן רוצות להיות שם, לא יחד. ברור שנוכחות הקבוצה כפויה על הפרטים וזה בין היתר מה שיוצר את תחושת המרמור.

קשה שלא לחשוב על יצירתו של חנוך לוין במהלך צפיה ביצירתה של מראן. מראן מעניקה לעליבותו הבזויה של הקיום האנושי פרשנות מהפנטת שמזכירה את זו של לוין. אצל לוין כמו אצל מראן בני האדם שמוצגים על במה נבנים לגרסה מאובקת של אנשים חיים-מתים הן באווירה שהם משרים והן בהתנהלות הפיזית שלהם. שני היוצרים מצליחים לעורר חמלה, למרות הפטתיות שהם מניחים לעיכול על שולחנו של הצופה. עד כדי כך שלעיתים אינך יודע אם אתה מחבב את הדמויות שלהם או מרחם עליהן.

may B בפירוש אינה יצירה לכולם, היא איטית ולכן דורשת אורך רוח ונכונות לא רק לספוג אלא גם לפרק את האינפורמציה האודיו-ויזואלית בכדי להפוך אותה לחוויה בעלת משמעות. מראן מצליחה להפוך את הכיעור ליופי, נותנת לפגמים מקום של כבוד ומצליחה לגרום לקהל לגלות בתוך המונוטוניות את הניואנסים המשתנים. היא נעה בין מורכבות רעיונית לפשטות במרכיבי היצירה ומעמידה את הקהל מול פאר היצירה האנושית על כל קטנוניותה ותחלואיה. כשאחד מרקדני הלהקה ספק קובע ספק שואל בסוף היצירה: "נגמר. זה נגמר. זה ככל הנראה נגמר" הוא בעצם אומר זה מה יש וזה אל-זמני.