ארבעה ימים באוקטובר: כך הושג הסכם ז'נווה
תיעוד המשא ומתן בירדן, שלב אחרי שלב, כפי שהגיע לידי ynet: המשברים וההסכמות, קרב הצעקות בין בורג לעבד רבו, שיחת השכנוע של נחמה רונן, ההתערבות השוויצרית ברגע האחרון ו"תרגיל המזוודות" הישראלי. האם המסמך הלא-רשמי יהפוך לחלק מההיסטוריה של המזרח התיכון? יוזמיו מתכוננים לקמפיין ארוך, שתחילתו בטקס בז'נווה ב-4 בנובמבר – יום השנה לרצח רבין
"הסכם ז'נווה" יוצא לאור, לאחר שפורסם לראשונה ב-ynet - מסמך עקרונות להסדר קבע, שעליו חתומים פוליטיקאים ישראלים ופלסטינים. בעוד מספר שבועות, ב-4 בנובמבר ככל הנראה (יום השנה ה-8 לרצח יצחק רבין), יתקיים טקס חתימה חגיגי בז'נווה, בנוכחות הספונסרים השוויצרים והיפאנים וכן אישים כמו נשיא ארה"ב לשעבר קלינטון, ואולי גם ראש הממשלה הבריטי בלייר.
האם המסמך הזה ייקבר בדברי הימים של המזרח התיכון - או יהפוך לאבן דרך משמעותית? הרבה מאוד תלוי בקמפיין הבינלאומי שמתוכנן סביבו, בתגובה הציבורית הישראלית והפלסטינית – וביחס מצד ממשלת ישראל, שהגיבה להסכם בזעם.
ynet מביא כאן לראשונה את הסיפור אודות השיחות בירדן, בראשי פרקים שנכתבו בחדרי חדרים. המלחמה על כל סעיף, הפשרות וההסכמות. כך זה התרחש במלון "מובנפיק", בארבעה ימים באוקטובר 2003.
יום חמישי: ערב היכרות
9 באוקטובר. הישראלים מגיעים למלון "מובנפיק", בצידו הירדני של ים המלח, בסביבות השעה שמונה בערב. הפלסטינים כבר חיכו להם. היו שם בין היתר יאסר עבד רבו, נביל קסיס, סמיר רנטיסי, הישאם עבד א-ראזק ועבד אל-קאדר חוסייני (בנו של פייסל חוסייני המנוח). יום למחרת מגיעים גם מוחמד חוראני (מהנהגת הצעירים של הפתח בחברון) וכדורה פארס (מאנשיו הבכירים של מרואן ברגותי).
הצד הישראלי כלל את ח"כ עמרם מצנע מלווה ביועצתו ענת רוט, ד"ר יוסי ביילין, מלווה ביועציו דניאל לוי ואורי זכי, ח"כ אברהם בורג, תת-אלוף גיורא ענבר, הדיפלומט הוותיק דוד (דייב) קמחי, פרופ' אריה ארנון, נחמה רונן מהליכוד, ד"ר רון פונדק, פרופ' מנחם קליין, ח"כ חיים אורון, הסופר עמוס עוז, האלוף במיל' שלמה ברום, שאול אריאלי, לשעבר ראש מנהלת השלום אצל ראש הממשלה אהוד ברק וכן אבי שקד, איש עסקים.
המלון הקצה למשתתפים חדר דיונים לא פורמלי בקומת הלובי. הצדדים קיימו מפגש ראשוני, כדי לייצר תחושה של אינטימיות. כל אחד מהמשתתפים סיפר בשפה האנגלית מיהו ומהיכן בא.
האווירה היתה אופטימית. הנוכחים שוחחו על פרסום הסיפור לראשונה ב-ynet באותו בוקר. עבד רבו ציין כי קיבל להפתעתו "המון חיזוקים" מהרחוב הפלסטיני, בעקבות הפרסום. לדבריו, "אנשים הבינו מה הולכים לעשות, והבינו את גודל המהלך – שיכול להביא למצב חדש". בצוות הישראלי חששו תחילה כי הפרסום יזיק, והתעודדו מאוד מהתגובות שהביאו עימם הפלסטינים.
ערב ההיכרות הסתיים מעט לפני חצות. הצוותים התפזרו לחדרים. עבד רבו, מצנע וביילין המשיכו בשיחות אינטימיות אל תוך הלילה.
יום שישי: מחלוקת על אזור ירושלים
10 באוקטובר. הדיונים החלו סביב השעה תשע בבוקר בקומת הקרקע של המלון, שהוקצתה כולה למשא ומתן. שומר מנע כניסת סקרנים לאזור.
יש לציין כי חלק ניכר מההסכמות הושגו עוד בטרם ההתכנסות, ומה שנותר היה רק "הצ'ופצ'יק של הקומקום", כפי שהגדיר זאת אחד המשתתפים.
בסביבות השעה 12 התחלקו הצדדים לשני צוותים: צוות אחד הופקד על המפות וסימוני הגבול, ובו לקחו חלק מצנע, רון פונדק ושאול אריאלי. בצד השני ישבו סמיח קראקרה (סגנו של נביל קסיס) ויאסר עבד רבו. אחר כך נכנס לתמונה חוראני, שהחליף את עבד רבו אחרי ארוחת הצהריים, וכן מומחה פלסטיני למפות בשם בשאר ג'ומה.
הצוות השני היה צוות הניסוח, אותו הוביל יוסי ביילין עם יאסר עבד רבו. בצד הישראלי היו גם חיים אורון ועמוס עוז. הצוותים החלו לעבוד עד ארוחת הצהריים. כבר בפתיחה נתגלו נקודות מחלוקת – אולם לדברי הנוכחים, התחושה היתה כי ניתן להתגבר עליהן.
הישראלים התכנסו כדי לשמוע עידכון על התקדמות שני הצוותים. לאחר מכן חזרו לשיחות. נחמה רונן הצטרפה יחד עם שלמה ברום לצוות המפות.
אחת הנקודות הבעייתיות היתה הישובים באזור ירושלים, ובראשם גבעת זאב, בית צפפה והר-חומה. הפלסטינים דרשו לפנותם, יחד עם יתר ההתנחלויות. הישראלים לא היו מוכנים לוותר. לפני ארוחת הערב ישבה נחמה רונן לשיחת מסדרון עם חוראני. "הציבור הישראלי לא יקבל ויתור על גבעת זאב", טענה בפניו. חוראני הינהן בהסכמה.
בשבע בערב ישבו מצנע וביילין עם קסיס ועבד רבו, וסיכמו את ההתקדמות עד כה. סוכם שאחרי ארוחת הערב יתפצלו שוב לקבוצות קטנות. מצנע הפך לראש צוות המפות דה-פקטו, וביילין - ראש צוות הניסוח.
נושא הישובים באזור ירושלים נותר פתוח, ובצוות הישראלי החליטו שלא לוותר. ההכרעה היתה אסטרטגית - לשמור על גבעת זאב כחלק מחגורת ההתיישבות סביב ירושלים.
בעשר וחצי התכנסו שוב הישראלים והפלסטינים לדיון על הבעיות סביב ירושלים. בעניין גבעת זאב, אמר אחד הפלסטינים: "זה חונק לנו את ההתפשטות הטבעית של רמאללה וגם של ירושלים. זה פשוט תקוע באמצע".
עד שתיים וחצי בלילה לא הושג פתרון, והטונים הצורמים הלכו ועלו. הדבר הגיע אף לקרב צעקות בין בורג לעבד רבו, בשעת לילה מאוחרת. עבד רבו דרש מהישראלים ויתורים נוספים. "אני לא יכול להתפשר מעבר למה שכבר התפשרתי, הקרבתי את העבר למען העתיד", זעק בורג. כששמע כי הפלסטינים רוצים לפתוח מחדש את נושא זכות השיבה, נאנק: "אני לא יכול לקבל הסכם עם זכות שיבה!"
באין הסכמה, התפזרו הצדדים. התחושה, אמר אחד המשתתפים, היתה שהם מנסים את כל ה"שטיקים" הישנים.
יום שבת: מסע דילוגים שוויצרי
11 באוקטובר. הבוקר החל בתחושה קשה. הדיפלומט ואיש משרד החוץ הוותיק דייב קמחי נזעק כדי לעודד את הנושאים ונותנים להתקדם.
"שני הצדדים התקדמו הרבה. הגענו לשלב הסיום", אמר קמחי לנוכחים. "יש עדיין כמה בעיות שנותר לפתור. כל צד ויתר על כמה דברים, דברים כואבים ורגישים, מתוך הכרה של החשיבות להגיע להסכם. אנחנו במאה המטרים האחרונים, שהם הכי קשים בכל משא ומתן".
הפלסטינים ירדו מפתיחת נושא זכות השיבה מחדש, אבל למרות ההקלה בצד הישראלי, המשיכו הצדדים להתבצר בעמדותיהם בתחומים אחרים. כמו, שוב, גבעת זאב. הטונים שוב רמים. "האווירה היתה מגעילה", תיאר זאת אחד הנוכחים בצוות הישראלי. מתחילים לדבר על פיצוץ אפשרי של השיחות.
אלא שאז, בצהריים, נכנסים השוויצרים לתמונה. שגריר שוויץ בישראל ושני אישים שליוו את השיחות מזה כשנה מצטרפים לנוכחים ומציעים "החלקה" של הניסוחים. בשלב מסוים, זה היה נראה כמו "מסע דילוגים" שוויצרי של מטרים ספורים, בין החדר שבו התכנסו הישראלים לחדר הפלסטיני.
תחת הלחץ האירופי, מתחילים הצדדים להתרכך. בשתיים וחצי מגיע שר החוץ הירדני, מרואן מועשר, מי שכיהן כשגריר בישראל ומכיר היטב את הנפשות הפועלות, כדי לעודד.
"אני מאמין ביכולת להגיע להסכם", אומר מועשר לנוכחים, "ההסכם חשוב מאוד לכל מדינות ערב. אני מבקש מכם לא לעצור עכשיו".
ביילין משיב: "אני מקווה שיהיה לנו אומץ להתגבר על הפערים הקיימים, אחרי שהלכנו דרך ארוכה והסכמנו כבר על הדברים המהותיים". חוראני מביע הסכמה: "ההסכם הזה יכול להיות נקודת מפנה". שר החוץ הירדני עוזב. התחושה היא שהשיחות ניצלו.
אבל ההתקדמות, בייחוד בצוות המפות, קשה. ב-8 מתקיימת ארוחת ערב, והישראלים מדברים על כך שייתכן שישובו לארץ ללא הסכם.
אחרי ארוחת הערב התכנס שוב צוות המפות לדיונים מרתוניים. יתר המשתתפים ישבו במסדרון וניהלו שיחת חולין. חוראני, איש הפתח, היה אופטימי. "אל תדאגו, בסוף נחתום", הרגיע את בני שיחו הישראלים וסיפר להם על בני משפחתו בשטחים.
לקראת חצות מתחוור שהולכים לסופו של המשא ומתן. בנושא גבעת זאב הסכימו הפלסטינים לוותר, על הר חומה ובית צפפה ויתרו הישראלים. נותרו נקודות אחרונות של חילוקי דעות - אולם אז אחז את הצוותים החשש מרגע החתימה. ניסו לדחות את הקץ.
לבסוף, הגיש הצד הישראלי בלילה הצעה סופית למפות. הצד הפלסטיני הלך לקיים דיון פנימי. בסביבות שלוש וחצי לפנות בוקר הם הודיעו: "לא מקבלים את ההצעה". הדיון הסתיים בארבע וחצי לפנות בוקר ללא הסכמה ובתחושה קשה.
יום ראשון: "תרגיל המזוודות" עבד
12 באוקטובר. תשע בבוקר: צוות המפות מתכנס שוב לדיון אחרון. בצוות הישראלי שררה פסימיות. "היתה תחושה שאין לזה סוף", סיפר אחד הנוכחים. הישראלים הבהירו לבסוף לפלסטינים כי אין בכוונתם למשוך עוד זמן - הם חוזרים לארץ בצהריים.
"תרגיל המזוודות" הוותיק עבד. בתוך שעתיים סוכמו כל הנקודות שנותרו. אריאלי וג'ומה ישבו לשרטט מפות סופיות, כפי שסוכם. ההסכם נסגר.
הכל נרגע באחת. שני הצדדים החלו לחייך. שתו קפה והתכוננו לטקס בחדר המליאה, שנערך בצהריים. "התחושה היתה של רגע היסטורי", סיפר אחד הנוכחים.
סביב לשולחן הגדול ישבו מצנע, ביילין, עבד רבו, חוראני, קסיס, עבד א-ראזק, רונן, אורון, בורג ועמוס עוז. כולם ביקשו לשאת דברים.
חוראני אמר לנוכחים: "היום שונה מאתמול. מה שהיה עד היום, לא יהיה דומה למה שיהיה מהיום".
בורג: "ברגע זה, אני מרגיש גאווה גדולה שאני מכיר את יוסי ביילין. מהיום אני חייב לו את עתיד מדינתי ועמי. אני מעריץ את המוכנות שלו לעמוד תמיד מול אלה שלא מאמינים".
עמוס עוז ניסה להרגיע את הנוכחים והזהיר: "הקרב מתחיל בעצם היום".
נחמה רונן (שכל הנוכחים ציינו בדבריהם את ההערכה הרבה לכך שהגיעה, כנציגה היחידה מהליכוד): "נעשתה כאן עבודה אדירה, ולמרות שיכול להיות שאני אשלם בקריירה הפוליטית שלי, אני שלמה עם זה. אני מאמינה שזה הדבר הנכון לנו. גם מצביעי הליכוד רוצים שלום ויודעים שיצטרכו לשלם מחיר עבור השלום הזה".
עבד רבו: "זה רגע מאוד חשוב לכולנו".
מצנע: "אני קורא לכולם לקום מחר בבוקר, לגייס את אותו אומץ שהיה לנו לבוא לכאן - ולדחוף את ההסכם קדימה".
בסוף הצטלמו כולם לתמונה משותפת. הסכם שוויץ, או מסמכי ז'נווה, היו לעובדה מוגמרת – אבל בינתיים, רק על הנייר.
לפנייה לכתב/ת 
