יום אחד תהיה ז'נווה אחרת

שרון שולט בתוקף בחירה דמוקרטית שעל הרבה פחות ממנה הקריב סוקרטס את חייו. אבל הוא אינו יכול להאשים את אנשי ביילין אחרי כמעט שלוש שנים של אי-עשייה. הוא לא פתח צוהר, לא הוריד התנחלות אחת, חי אטום בתוך בועה וחשב שדי לעצום עיניים. מצד אחר, מופז כן עושה. בשמו מתעללים באנשים תמימים,הורסים בתים, הורגים חפים מפשע כדי לעצור כמה מחבלים. נכון שאשה עם עגלת ילדים נעצרה כדי למנוע מאתנו פיגוע תופת, אך אנשים זקנים המועמדים בשורה במשך שעות על אבנים חדות, או מכות ועינויים ומסורבות נסיעה ללדת בבית חולים אינם פתרון.

לוואקום המרושע הזה נפלו "הבנות ז'נווה". ישראלים ופלסטינים, האחראים לאמונתם בלבד, חותמים על עוד מסמך שיש בו תקווה אבל אין לו סיכוי, כי אינו מייצג את רוח שני העמים – את צערם, שנאתם וסבלם – לעת הזאת.

ב-1988, ברמאללה, ישבנו אמיל חביבי, דליה רביקוביץ', החתום מטה, נתן זך, דן קידר, סמיח אל-קאסם, סיהם דאוד, אורי ברנשטיין ואחרים, וחתמנו על הצהרת שלום שפורסמה בעולם. אפילו הרחקנו לכת והצענו את ירושלים כעיר אחת בלתי-מחולקת, שהיא בו-זמנית בירת ישראל ובירת פלסטין. ערפאת אישר והסכים לפתרון בעיית זכות השיבה בערך כמו זה שהגו אנשי ז'נווה; טקסט טוב שאינו אומר דבר. אחר-כך היה אוסלו, ואחר-כך באו המתאבדים המתפוצצים ובאה הענישה האיומה.

מתחילת הסכסוך היהודי-ערבי, ב-1920, הערבים לא היו יכולים ועדיין אינם יכולים לקבל פתרון של שתי מדינות. אני מאמין לקיצוני הימין ולקיצוני השמאל יותר מאשר לחותמים על מסמך ז'נווה. מהצד הימני תקום פה דרום אפריקה ואלוהים ישוב ויציל אותנו מכל רע כאשר עשה תמיד. ומהצד השני תקום מדינת כל אזרחיה שתחסל בסופו של דבר את המדינה היהודית.

היום כמו ב-1988 אין ממשלה פלסטינית ואין ממשלה ישראלית המסוגלות לקבל תוכנית שלום שמבוססת על עקרונות ז'נווה. אילו היה שרון מנהיג שרוחו לא נאטמה, היה יושב לשיחות לא עם אבו זה או אבו אחר אלא אם אדם אחד שהוא מנהיג מסוכן, בלי קישוטי כאפייה ואקדח, חד-שכל ואויב חכם כמרואן ברגותי. אתו היה יכול להגיע להסכם-ביניים לכמה שנים טובות של שקט, אמנם מתוח, אך שקט. את השלום גם אלוהים לא היה יכול להביא עכשיו.

הזמן יחלוף. יהיה שקט. לא יהיה שלום. כל צד יחלום שיום אחד תהיה ז'נווה אחרת, ואף על-פי שאינה מגעת, יום אחד בוא תבוא. כמו המשיח, יום אחד אחרי שלא יזדקקו לה.