אין חוק נגד טיפשות
רק בישראל יכול יוסי ביילין, ממציא שיטת הפל-קל שהתמוטט וקבר תחתיו מאות אנשים חפים מפשע, לחזור לזירה באמצעות הרעיון לבנות שוב את אותו בניין באותו פל-קל. זה גם לא בלתי חוקי
במדינה דמוקרטית אין חוק נגד טיפשות. לאשה מוכה מותר על-פי החוק לחזור שוב ושוב אל הבעל המכה, ולהיות מאושרת כאשר הוא מבטיח לה בפעם העשירית שיותר הוא לא יכה אותה. ומותר גם ליוסי ביילין לרוץ אל מי שכבר רימה אותו וכבר הפר את כל הבטחותיו, כדי לקבל ממנו עוד הבטחה ועוד מכות. זה לא בלתי חוקי, רק בלתי הגיוני.
אין גם חוק נגד חתרנות. על-פי החוק מותר לאזרח לחבל במדיניות החוץ של ממשלתו. מותר לאזרחים של מדינה חופשית לשחק בנדמה לי, לנסוע בעולם כאילו היו שרי חוץ, לנהל מו"מ עם שליחי מדינות ואינטרסים זרים, ואפילו לשרת את התעמולה הבינלאומית נגד המדינה שלהם. זה מותר אבל זה לא יקרה בשום מדינה דמוקרטית. אי אפשר לדמיין שאיזשהו איש ציבור אמריקני או בריטי ינהל באופן פרטי מו"מ מדיני עם שליחיו של סדאם חוסיין. גם גדול המתנגדים למדיניות בוש או בלייר לא יעלה בדעתו לעשות דבר כזה. רק בישראל זה יכול לקרות. אבל גם זה לא בלתי חוקי. רק בלתי נסבל.
ממציא הפל-קל חוזר
גם אין חוק שמחייב אדם לקבל רשיון לעסק בפוליטיקה. רופא, או מהנדס, או נהג משאית, צריכים ללמוד את המקצוע ולעבור מבחנים כדי להבטיח לציבור שהבניינים לא יפלו והחולים לא יורעלו. בפוליטיקה יכול לעסוק כל אחד. זו הדמוקרטיה. עקרונית אין צורך בשום תעודה ושום מבחן, ואסור שיהיה. המנגנון שמבטיח לאזרחיה של מדינה דמוקרטית מינימום של הגנה מפני שגיאות של פוליטיקאים, הוא מבחן הקלפי והביצוע: עשית טוב יבחרו בך שוב, עשית רע תלך הביתה.
ולכן בכל מדינה דמוקרטית מלבד ישראל, פוליטיקאי שכבר נכשל במחדל ענק, מחפש לו מקצוע אחר. ואם הוא מנסה לשוב לפעילות, התקשורת תהיה הראשונה ללעוג לו. פה ושם יש מחדלטור עקשן במיוחד, שכמה שנים אחרי מחדלו הגדול בכל זאת רץ שוב לפוליטיקה. איש כזה יודע שלפני הכל הוא צריך לעמול קשה מאוד כדי לשכנע את הציבור שהוא למד את לקחי ההתמוטטות, השתנה, ופנה לדרך חדשה לגמרי. רק בישראל יכול יוסי ביילין, ממציא שיטת הפל-קל שהתמוטט וקבר תחתיו מאות אנשים חפים מפשע, לחזור לזירה באמצעות הרעיון לבנות שוב את אותו בניין באותו פל-קל. גם זה לא בלתי חוקי. רק מגוחך, כמעט מביש.
איך זה קורה לנו? האם אנחנו הטיפשה שבאומות? התשובה היא לא. אנחנו לא כל-כך טיפשים, אלא לוקים בהפרעת "חייב להאמין". "אם שתיים ועוד שתיים הן ארבע", אומר לעצמו בעל העסק הבעייתי, "הרי התוצאה היא שאני פושט רגל. לכן אני חייב להאמין ששתיים ועוד שתיים הן לפחות אחת עשרה". הלוקה בהפרעת "חייב להאמין" הוא דווקא זריז מחשבה. הוא עושה חשבון מהר מכולם, הלוך וחזור, ויודע במהירות הבזק לא רק מהי תוצאת החישוב, אלא גם מהי המסקנה העולה מזה. ואם המסקנה לא טובה בעיניו, הוא דוחה את העובדות ואת כל החישוב. בהיגיון רב הוא יכול להראות לך מדוע הוא חייב להאמין שהעובדות הן אחרות. אבל לעובדות בכלל לא אכפת מה אתה חייב להאמין. שתיים ועוד שתיים הן ארבע, גם אם המסקנה היא שצריך לקפוץ מהגג.
חייבים להאמין
אנחנו חייבים להאמין שככל שיפחת השלטון שלנו על הפלסטינים כן תפחת השנאה ויירד המתח. אנחנו חייבים להאמין שמו"מ עם מנהיגות פלסטינית מוביל להפרדה בשלום בינינו לבינם. אנחנו חייבים, כי אם לא נאמין בזה מה נעשה? ואם כל העובדות וכל החישובים מראים שזו אמונת הבל, אין לנו ברירה אלא לדחות את העובדות.
ולהלן רשימה חלקית של עובדות דחויות: לפני אוסלו מצבנו היה הרבה יותר טוב. ישראל היתה במצב של כיבוש מלא - משלנו בכל הערים הפלסטיניות כולל עזה, שכם, ג'נין ורפיח. בניין המוקטעה ברמאללה היה בית הממשל הישראלי. דגל ישראל התנופף עליו ודגל פלסטין היה בלתי חוקי - ומצבנו הביטחוני היה טוב לאין ערוך. גם מצבנו הכלכלי. מעמדנו הבינלאומי היה הרבה יותר טוב, יחסינו עם ערביי ישראל היו הרבה יותר טובים, אמונתם של ישראלים בעתיד מדינתם היתה איתנה יותר, ואת יחסה של התקשורת העולמית אלינו אי אפשר בכלל להשוות: הוא נעשה גרוע פי מאה מאז שהתחלנו להפסיק את הכיבוש ולנהל תהליך מדיני.
כל מה ש"חייב" להשתפר בעקבות תהליך מדיני, נעשה הרבה יותר רע. אלה העובדות. מו"מ מדיני עם המנהיגות הפלסטינית לא מוביל לא לשלום, לא להפרדה, ולא לשיפור בשום תחום. ככל שהוא מתקדם מצבנו נעשה רע יותר, וכלל לא אכפת להם, לעובדות ולמצבנו, אם אנחנו מאמינים בהם או "חייבים להאמין" בהיפוכם.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
