אני™

הסיפור התפרסם לראשונה בגליון 3 של "חלומות באספמיה ". ניתן למצוא אותו גם בחוברת המיוחדת שהופקה לרגל פרס גפן ובה חמשת הסיפורים המועמדים.

אני זוכר במדויק את הרגע בו כל זה התחיל.

הרגע היה כל כך תמים, כל כך מלא אהבה (ולא מעט תשוקה), שלא עלה בדעתי לחשוד בדבר.

אבל אני חושב שאפילו אז ידעתי שלמאיה יש מניע נוסף.

כי כשהיא התיישבה על ברכיי, הזמן נעצר בחריקה. אולי זה היה משהו בהתנהגות שלה או בדיבור שלה. בכל מקרה, לא יכולתי לאתר את הבעיה במדויק. והתעלמתי. והכדור התחיל להתגלגל...

* * *

היינו בביתי, מאיה ואני. זה היה בשבוע האחרון של אפריל, שבוע לפני יום ההולדת השלושים ושלושה שלי.

סיימנו את ארוחת הערב. התמתחתי על הספה והדלקתי את הטלוויזיה לצפות בחדשות. מאיה השתיקה את הטלוויזיה, התיישבה בחיקי, חייכה אלי ו - והזמן עצר פתאום.

העצבים שלי התפוצצו. הרגשתי כל מילימטר של אצבעותיה על צווארי; הרגשתי את חלוקת משקלה על רגלי; ריחה השתלט עלי; ראיתי כל קמט, כל נמש, כל פגם בעורה; והליבידו שלי נסק השמיימה.

"יש לי מתנת יום הולדת בשבילך", היא המתה, מעבירה את אצבעותיה בשערי.

"באמת?"

"משהו מדהים".

"זה לא קצת מוקדם?"

"אל תדאג. את המתנה תקבל בשבוע הבא. אבל", היא העבירה את אצבעותיה בשערי, "אני צריכה ממך קצת שיתוף פעולה".

"אין בעיה. תגידי לי מה זה, ואני אעשה מה שאני יכול".

היא חייכה ונישקה אותי. "לא נראה לי".

"בחייך", הנחתי את ידי על ברכה ואצבעותיי התחילו לזחול כלפי מעלה. "ספרי לי".

"אני אתן לך רמז", והיא נשכה את שפתה ככל שהתקרבתי.

"בסדר", חייכתי.

"תהית פעם איך היית אם הורים אחרים היו מגדלים אותך, או מי היית או מה היית אם דברים היו יוצאים קצת אחרת בחיים?"

"בוודאי".

"נו, אז אתה עומד לגלות".

"מה? איך?"

"תפנה לי את הבוקר של יום ההולדת שלך, ותראה", והיא נישקה אותי כדי להשתיק אותי. זה עבד.

* * *

ביום שלישי בבוקר מאיה לקחה אותי, מכל המקומות, לאיכילוב.

היא הריצה אותי אל קומה תת-קרקעית כלשהי. לא הצלחתי לקלוט בדיוק איזו מחלקה זאת; כל מה שראיתי היה שלט מאולתר ובו נכתב: 'אני™'.

"מה זה?" שאלתי.

"בתי חולים", היא אמרה, ודחפה אותי הלאה על פני כמה דלתות ואל תוך מסדרון אחר. "מי יודע?"

הגענו אל דלפק קבלה כלשהו. "שלום", פנתה מאיה אל פקידת הקבלה, בחיוך המקצועי שלה, החיוך שהפך אותה לכה מוצלחת בעבודתה. "אנחנו שמואל לברון. יש לנו תור בעשר".

"אה, כן. דוקטור נבון יכול לקבל אתכם עכשיו. דלת שניה מימין".

"את לוקחת אותי לרופא?" שאלתי.

"דלת שניה", מאיה לפתה את זרועי וגררה אותי אל תוך משרדו של הרופא, "מימין".

האיש בפנים לבש חלוק רופאים לבן, אבל הוא נראה ילד בן עשרים.

"אה", הוא קם כשראה אותנו. "אני דוקטור נבון. אתה בוודאי שמואל לברון", הוא הושיט את ידו.

"כן", לחצתי אותה, "אבל - "

"יפה. תתפשט".

"מה?!"

"ותלבש את זה", הוא נתן לי את החלוק הירוק הזה של חולים שנפתח מאחורה.

"עצור שנייה. אני לא עושה שום דבר עד שתסביר לי מה אתה הולך לעשות לי ו - !"

"אתה לא יודע?" הוא הביט בי, פעור עיניים. "זו קפיצת הדרך הבאה בבינה מל - "

מאיה הרימה את ידה. "אל תספר לו. זו הפתעה".

דוקטור נבון הביט במאיה, ואז הרים את ידיו בחוסר אונים, כאילו אומר 'מה אני יכול לעשות?'

"אבל - "

"שמואל, הוא לא יכול לספר לך שום דבר", ידה הייתה על גבי. "חסיון רופא-מטופל".

"אבל אני המטופל", התעקשתי.

"זה לא משנה", דוקטור נבון קם. "אני לא רופא".

עיניי כמעט קפצו מראשי החוצה. "אז מה לכל - ?"

"אני אתכונן בחדר השני. כשתהיה מוכן, פשוט תיכנס בדלת הזאת". והוא נעלם ברוב טקט.

הבטתי במאיה. "את לא הולכת לתת לי איזה מין ניתוח הגדלה או משהו, נכון? כי זו לא תהיה מתנת יום הולדת בשבילי".

"מצחיק". היא אמרה, והשליכה לעברי את החלוק. "תלבש כבר את החלוק".

* * *

הם הכניסו אותי לחמישה מתקנים גליליים, דמויי CT.

אחרי שעתיים התלבשתי, וחזרנו למכונית.

"עכשיו תספרי לי מה לעזאזל כל זה היה?"

"ייקח להם ארבע או חמש שעות לגמור הכל. אני אחזור לכאן, אאסוף את המתנה שלך, וניפגש אצלך לארוחת ערב. בערב תקבל את המתנה שלך".

"בחייך!"

"סמוך עלי. אתה תאהב את זה". והיא הבזיקה חיוך.

ואני נכנסתי למכונית, ונסעתי משם.

* * *

בעבודה, שחררתי את חפרפרת החיפוש שלי ברשת, לחפש כל דבר שקרוי 'אני™'. היא לא מצאה כלום. אז חיפשתי בעצמי באתר של איכילוב את המחלקה ההיא. לא מצאתי כלום. מוזר ומעניין. אבל לא הייתי מוכן לתת לזה לשגע אותי; לא אתן למאיה לנצח. יכולתי לחכות עד הערב.

* * *

מאיה כבר הייתה בדירה שלי.

"חתן בר-המצווה בכבודו ובעצמו! אתה עומד לצאת למסע", והיא הניעה את ידיה בתנועת נערת הגלגל, "אל תוך עצמך".

* * *

מאיה הובילה אותי אל חדר העבודה שלי. היא התיישבה על הכיסא המסתובב שליד המחשב, ואני התיישבתי על הכורסה הקטנה ליד הדלת. היא סובבה את הכיסא כך שפנתה אלי.

"קודם אני אתן לך קצת היסטוריה. לפני כמה חודשים פנו אלי כמה אנשים שרוצים שחברת היחצ"נות שלי תייצג את החברה שלהם".

"ה'אני' הזה?"

"כן".

"הם פנו אלייך?"

"הם כמעט מוכנים להיחשף לציבור, ואני אייחצן אותם".

"ולכן אין עליהם עדיין שום אזכור בשום מקום".

"כמה מממנים פרטיים שמעו עליהם, הם מקבלים קצת מימון ממשלתי במחקר בינה מלאכותית. אבל רוב הזמן הם משתדלים לשמור על סודיות. הם לא רוצים תחרות.

"אז המחקר שלהם הוא... אתה יודע איך, אם יש לך מספיק כסף, אתה יכול ש'יטענו' או 'יעתיקו' את המוח שלך למחשב-על, נכון?"

הנהנתי.

"טוב, זה באמת יקר, וזה דורש את המחשבים המהירים ביותר והרבה זיכרון. אבל האנשים ב'אני' אמרו, בואו נשנה את הדרך בה אנחנו מסתכלים על דברים. אם אנחנו יכולים לשים את המוח האנושי במחשב, זה כבר לא מוח, זו משוואה. אז בואו נוציא את כל המחשבות והזיכרונות וכל האני-לא-יודעת-מה - את כל המשתנים - ונרשת את כל המספרים הקטנים ההם למספר אחד, גדול. ונעשה את זה בדרך כזאת שכל מספר גדול מייצג בדיוק את התודעה שלך ברגע מסוים. טוב?

"אז כל מצב מסוים כזה של התודעה מקבל מספר אחד, יחודי. וכל מספר יחודי מייצג מצב-תודעה מסוים שכולל את כל הזיכרונות והמחשבות היחודיים באותו רגע. עד כאן בסדר?"

הנהנתי.

"אז עכשיו המשוואה מטפלת רק בשני מספרים במקום במיליארד. למה שניים? כי אחד מהם הוא מצב-התודעה הנוכחי שלך, והשני הוא כל מה שנכנס לתוכך: ראיה, שמיעה, ריח, דברים כאלה. זה הופך את חישוב הרגע הבא של המוח שלך להרבה פחות עבודה בשביל המחשב, ולהרבה יותר מהיר".

"אז הם עשו שהמוח האנושי במחשב יהיה מהיר יותר, זה מה שאת אומרת?"

"אבל זה לא זה", היא התקרבה אלי והיו כוכבים בעיניה, "זה לא הקסם!" היא נשענה שוב לאחור. "הנקודה היא שברגע שהם עשו את זה, הם הפרידו את המוח שלך מהחוויות שלך. המשוואה יושבת על ההארד-דיסק שלך. המוח יושב על ההארד-דיסק שלך! ומתי שאתה רוצה, אתה יכול להזין כל מצב-תודעה שאתה רוצה!"

חשתי ששערותיי מזדקרות על כל גופי, אבל הרעיון עדיין לא נתפש לגמרי.

"אתה יכול להזין", המשיכה מאיה, "כל מספר שבא לך. וכל מספר שונה נותן לך זיכרונות שונים, גיל שונה, היסטוריה שונה, מחשבות שונות, חוויות שונות. אתה יכול לחקור אותך ככה.

"שאלת את עצמך פעם איך היית אילו היית נולד בנסיבות אחרות, אילו היית בוחר בחירות שונות בחיים? זו ההזדמנות שלך לגלות".

העולם החל להסתחרר סביבי. "אני לא בטוח שכדאי למישהו לדעת כל כך הרבה - "

"זה לא הכל, שמואל", היא המשיכה הלאה. "הם הוכיחו מתמטית - הם הוכיחו את זה - שלכל מספר אפשר להגיע בדיוק ממספר קודם אחד. פירוש הדבר שלעולם לא תוכל להגיע לאותו מצב תודעה יחיד ומיוחד משתי 'היסטוריות' שונות או משני 'מצבים' שונים. ואתה לא יכול - לעולם - להגיע לאותו מצב-תודעה שוב. אפילו אם אתה מרגיש 'כבר הייתי כאן קודם' או 'הרגשתי בדיוק את הרגש הזה בעבר' - לא הרגשת. זה תמיד קצת שונה!

"וזה מוביל אותך לעוד דבר נהדר! תחשוב על זה: למרות שכל מצב תודעה שיש לך יכול להוביל למיליונים או למיליארדים של מצבי תודעה שונים - כל מצב תודעה התחיל במצב תודעה אפשרי אחד ויחיד! כל מספר יחודי הגיע בדיוק ממספר יחודי אחר קודם. כך שאם אתה יודע מספר אחד - את המספר שמתאר אותך כפי שאתה עכשיו - אתה יכול להסיק, באמצעות מתמטיקה טהורה, את המספר שבא לפניו, ואת זה שבא לפניו, ולפניו, ולפניו. המחשב יכול לשחזר לאחור את החיים שלך!

"שמואל", היא הביטה בי כאילו זה היה הדבר הגדול ביותר אי פעם. "אתה יכול להיכנס אל תוך העבר שלך! או שאתה יכול פשוט להמציא מספר, ולגלות שמואל שונה שהיו לו חיים שונים, ולהיכנס אל תוך העבר שלו. למעשה, מפני שהם יודעים מה אתה רואה בעיניים ובאוזניים שלך, אתה יכול לראות ולשמוע מה הוא רואה, ממש על מסך המחשב שלך!

"אתה תופס את זה? אתה תופס כמה שזה גדול?"

"אני - אני לא יודע, מאיה. זה... זה יותר מדי... אני לא יודע".

"זה בסדר", היא הניחה את ידה על ברכי ולחצה. "אני יודעת שזה הרבה לפעם ראשונה. בוא נערוך הדגמה, בסדר?"

חשבתי לרגע, ואז לחשתי, מסוקרן למרות פחדי, "בסדר".

היא הפעילה את הצג, התוכנית כבר רצה. היא ביקשה מספר.

"רואה, הענין הוא, שבמקום לכתוב מספרים, הם נתנו למחשב להבין דברים בבסיס ארבעים ומשהו או חמישים ומשהו. מה שאומר שאנחנו יכולים להשתמש בכל אות או מספר או כל דבר על המקלדת. כך שאתה יכול פשוט להקליד מילה, ומילה היא גם מספר. חוץ מזה, הם עשו משהו שקרוי 'טרנספורמציה', כך שלמצב התודעה הראשוני, מצב התודעה שהיה לך כשבדקו אותך, תוכל לבחור איזו מילה שאתה רוצה. בחרתי אותה בשבילך".

והיא הקלידה, 'אני_אידיוט' והביטה בי.

"מצחיק", אמרתי.

"מוכן?"

נשמתי נשימה עמוקה. "כן".

היא לחצה על 'ENTER'.

בן דמותי הופיע פתאום על המסך. לא היה רקע, אבל נראה שהוא שוכב. עיניו נפקחו, ונראה שהוא מתיישב. "היי", אמרה מאיה.

"מאיה?" הוא אמר, עיניו מצטמצמות, מצחו מתקמט. "לאן נעלם הבית-חולים? למה את נראית ככה? מה - "

מאיה לחצה על מקש והתמונה קפאה.

"F1 זה הקפאה", אמרה לי. "רואה שם?" היא הצביע אל המצלמה האישית שלי, שישבה מעל המסך. "הוא יכול לראות ולשמוע אותי דרך המצלמה שלך, ואתה יכול לדבר עם הגרסאות השונות שלך אם אתה רוצה, כמו שאני עשיתי כרגע. עכשיו, תראה. אם אני לוחצת על זה, כאן, אז המספר של מצב התודעה הנוכחי שלך מופיע בתחתית המסך. אני יכולה 'לשמור' את המספר, ממש כמו שאני יכולה לשמור משחק ולחזור אליו כשבא לי. אבל זה לא מעניין כרגע.

"עכשיו, אם אני אלחץ F2, נוכל לחזור בזמן כמה שנרצה. בוא נבחר חמש דקות". היא הקלידה את זה. התמונה השתנתה מיד. נראיתי שוכב שוב. "הוא עדיין בהקפאה. אני לא רוצה לראות את הפנים שלך עכשיו. אני רוצה לראות מה אתה רואה". היא לחצה F3 והתמונה השתנתה שוב. לאחר מכן לחצה F1 - 'שחרר הקפאה' - והתמונה התעוררה לחיים. זה היה כמו להיות שוב בתוך ה-CT.

"אלוהים אדירים!" לחשתי.

"בסדר", היא הקפיאה את התמונה. "אני רואה שאתה מתחיל לתפוס את זה. עכשיו, זה היה בסביבות עשר וחצי הבוקר, נכון? בוא נחזור עוד בזמן. בוא נגיד לפני עשרים וארבע שעות? עדיין הייתי אצלך, נכון?"

לא יכולתי לומר דבר.

"בסדר", היא הקישה על כמה מקשים, מסבירה כל דבר שעשתה, והזינה את הנתונים: 24 שעות לאחור בזמן. נשמתי עוד נשימה עמוקה.

פתאום ראיתי את מיטתי. רגליי היו בקצה קו הראייה. שמיכות. תנועה. אור רך. מאיה יצאה מהמיטה. התמונה עקבה אחריה.

נשימתי נעצרה. מאיה לצדי הגיבה באותה צורה. שנינו זכרנו את אותו הרגע.

"אתה זוכר, מחר בשמונה אני אוספת אותך", אמרה המאיה שעל המסך. ולמרות שזכרתי כל פרט על המסך, לא יכולתי להתנתק.

"כן", שמעתי את קולי מהמחשב. המאיה שעל המסך החלה ללבוש את בגדיה.

לאחר דקה מאיה לחצה על 'הקפאה'. "המממ... על זה אתה מסתכל כשאני מתלבשת?"

"מאיה..."

"אתה מבין עכשיו, שמואל? אתה מבין כמה שזה מדהים? אתה יכול לחזור בזמן ולהיזכר איך זה היה כשהיית בן עשרים. כשהיית בן ארבע עשרה. אתה יכול לראות הכל כמו שראית אז, כמו ששמעת אז. זאת", והיא הביטה היישר אל תוך עיניי, "מתנת יום ההולדת שלי בשבילך. האלבום המושלם".

חיבקתי אותה בכל כוחי וכמעט בכיתי. "תודה".

"עכשיו", היא קמה. "אני הולכת לחדר השני, כדי לתת לך קצת זמן לבד עם הצעצוע החדש שלך. בסדר?"

"כן".

כשהיא הגיעה אל הדלת, היא הביטה לאחור וקרצה, "אל תשחק יותר מדי עם השמוליק שלך".

"מצחיק".

* * *

לא יכולתי לזוז.

הכרת התודה שלי נעלמה ברגע שמאיה עזבה את החדר. פניתי והבטתי במסך, בשאלה המופיעה עליו (כמה זמן לאחור, בשנים, חודשים, ימים, שעות, דקות ושניות). הבטתי בסמן הקטן המהבהב, וחוסר האפשריות של השאלה הכה בי.

זמן חלף. והתחלתי לחשוב על איך לדבר הזה יש זיכרון טוב יותר משלי. וחשבתי שיש כמה דברים שאסור לאדם לדעת, כמו שהמוח שלו נמצא במחשב לפניו.

לא רציתי את המתנה הזאת. לא רציתי לגשת אליה. לא רציתי לגעת בה.

אבל לא יכולתי סתם לעזוב אותה.

לפחות לשם מראית העין; מאיה בוודאי הוציאה על זה הון! הייתי חייב להקליד משהו!

הסתכלתי בשעון. תשע בערב. אין צורך לשנות את השעה.

נאבק בכל חושיי, הקלדתי מספר שרירותי: 5 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות. מי יודע מה עשיתי אז.

עצמתי את עיניי, לחצתי על ENTER, ופקחתי אותן.

"תודה, אמא". הקול שלי. בסלון שלי. הטלוויזיה הייתה דלוקה אבל מושתקת. איזושהי תוכנית חדשות. בפינת מסך המחשב יכולתי לראות חלק מהטלפון. דיברתי בטלפון.

"ובאמת המון המון מזל טוב". קולה של אמי, כמו שהוא נשמע בטלפון.

"תודה, אמא", הקול שלי. "תני לי את אבא". נשימתי נעצרה. נשימתי האמיתית. אבא נפטר לפני שנתיים וחצי!

"רק רגע", שוב הקול של אמא. לאחר מכן שמעתי רשרוש קלוש. יכולתי לשמוע אותי נושף. החלפתי עוד ערוץ. אה! לאן נעלמה התוכנית הזאת? לא ראיתי אותה מאז!

איך התוכנה הזו יכולה לתת כזה פירוט? האם אני באמת זוכר כל כך הרבה? אה - אבל התמונות האלה לא נשלפו מהזיכרון שלי, הן נשלפו ממני, מתוכי. אני מי ומה שאני עכשיו, כי כל שניה בחיי הובילה אותי לכאן. כך שאילו היו תמונות אחרות בטלוויזיה, אני מניח שפירוש הדבר שהייתי יוצא קצת שונה - אולי לא בצורה מורגשת, אבל לפחות עם מספר אחר.

"שמואל?" הקול של אבא שלי. אלוהים! אלוהים! אלוהים!

"כן", הקול שלי השיב לו, בזמן שהעברתי עוד ערוץ.

"יום הולדת שמח". ולרגע, קפאתי. איך הוא ידע שזה יום ההולדת שלי? הוא מת, זה היה לפני שנ - אה, כן. זה היה לפני חמש שנים בדיוק. זה יום ההולדת שלי היום; זה היה יום ההולדת שלי אז.

"תודה, אבא".

זה היה כאילו שהוא מאחל לי יום הולדת שמח מהקבר.

שתיקה ארוכה.

"תודה, אבא".

"כן, בטח, מזל טוב".

"בסדר. עוד משהו?"

"לא. להתראות".

"בסדר. להתראות, אבא".

לחצתי על F1, והבטתי במסך הקפוא.

ואו.

בסדר.

מה עכשיו? עוד כששאלתי את עצמי את השאלה, אצבעותיי כבר הקלידו: 15 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות. לפני 15 שנים - יום ההולדת השמונה עשר שלי. ידי ריחפה מעל למקש ה-ENTER. עמוד השדרה שלי דגדג.

אני צריך לעצור - לא, אני צריך - אני יודע מה אני צריך לעשות - אני צריך - אני צריך ללכת לאיזה מקום שאני מכיר טוב, אני צריך למצוא קרקע בטוחה - אני צריך - אני צריך - אני - לחצתי על ENTER. כמעט מיד, הקפאתי את התמונה. נזקקתי לזמן כדי לעכל את מה שהיא לא תהיה.

לילה. בחוץ. כוכבים. והפנים ההם לפניי, אוי, אלוהים, אני לא מאמין, לא ראיתי אותה מאז... מאז... מאז יום ההולדת השמונה עשר שלי. אוי, אלוהים. זה כבר קרה? אנחנו אחרי או לפני? ותסתכלו על הפנים האלה - הפנים שהתאהבתי בהם. ממש כפי שהם חרוטים בזיכרון שלי. ברורים כפי שראיתי אותם אז.

לחצתי שוב על F1, והתמונה התעוררה לחיים.

"זה יום ההולדת שלי", אמר הקול החורקני והמגושם בן השמונה עשרה שלי. נוגע בכתפה. "את לא רוצה להיות אתי ביום ההולדת שלי?"

באמת הייתי כל כך טיפש?

"שמואל, באמת לא רציתי לראות אותך היום. היו לי דברים אחרים לעשות. אתה זה שרצה לראות אותי".

"אבל את כאן. בואי ננצל את זה". באמת דיברתי אז בקלישאות? על המסך, הנחתי את ידי על לחיה, מנסה להתקרב לקראת נשיקה.

היא נטלה את ידי והחזירה אותה למקומה. "לא רציתי לעשות את זה היום, אבל עכשיו..."

"לא רצית מה?"

היא השפילה את מבטה, ואז הביטה ישר אל תוך עיניי. אל תוך עיניי היום. "אני לא רוצה לראות אותך יותר". דמותה על המסך ממש התנודדה, הפכה גלית במין דרך שיכורה, ואז, אחרי דממה ממושכת, "מה? למה?"

בעודי צופה, היום, הרמתי את ידיי אל ראשי. ידעתי מה מגיע. דמעות כבר נקוו בעיניי.

היא הביטה ברגליה. "אני... פגשתי מישהו אחר, שמואל".

"מה?"

"אני לא רוצה לראות אותך יותר, בסדר? אתה רצית את זה היום. אתה רצית".

"מה, את לא אוהבת אותי יותר? פגשת מישהו אחר? מה? למה? אולי נוכל - "

"אני לא רוצה לדבר על זה".

"אבל - "

"אני לא רוצה לראות אותך יותר, שמואל. אני לא רוצה לראות אותך, בסדר?"

והיא קמה והסתלקה בריצה.

ואני הקפאתי את התמונה.

הייתי צריך קפה. הייתי צריך סמים. הייתי צריך טיפול. זה היה... זה היה שברון הלב הגדול ביותר שהיה לי עד אותו גיל. ו...

נשמתי נשימה עמוקה והעליתי את התפריט, יותר כדי להיפטר מדמותה של שרה הבורחת מאשר מכל סיבה אחרת. אבל בשניה שהתפריט הופיע, ידיי כבר היו על המקלדת, מקישות.

התוכנה הזאת היא סם. היא דופקת את המוח, היא ממכרת, ו - ותהיתי כמה אחורנית היא תרשה לי ללכת.

בוא נלך ממש אחורה. בוא נבחן את הגבולות של הדבר הזה. האם הוא יוכל להראות דברים כפי שהיו כשהייתי בן חמש, כשהמוח שלי היה פחות מפותח, כשדברים היו שונים?

הקלדתי: 28 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 6 שעות (או שאמצא את עצמי ישן), 0 דקות, 0 שניות. לחצתי ENTER והמסך התעורר לחיים, מראה משהו אחר.

"בוא עוד פעם!" הקול שלי כפי שבוודאי היה אז. "עוד פעם!"

השטיח האדום - הבית - ואו, זה היה ממש כמו שזכרתי אותו - כל כך גדול, כל כך מרופט, כל כך ביתי, כל כך... כל כך כמו ההורים שלי! זו היתה ההגדרה שלי לבית.

המסך התמלא בשני עמודים עצומים במכנסיים - המכנסיים האהובים על אבא. ואני רצתי ביניהם, צחקקתי, והבטתי למעלה.

וכאן, בהווה, מביט במסך, הפנים שלו העתיקו את נשימתי.

הקפאתי את התמונה.

כן! כך תמיד ראיתי את אבא שלי. אפילו כשגדלתי. אפילו כשהייתי גבוה ממנו. אפילו כשהגיל התחיל לשנות את פניו ואת גופו. מה שראיתי אז לא היה איש בן שלושים ושלוש, מבוגר כמוני היום. מה שראיתי אז היה ענק בשבילי, איש עצום ואדיר ממדים, שפניו היו כל כך... מבוגרים, בדרך שרק ילדים מבינים, בדרך שרק ילדים רואים. התוכנה הזאת הראתה דברים כפי שראיתי אז, לא בהכרח כפי שהם היו. דרך העיניים שלי.

שאשחרר את התמונה? לא. אני אוכל לחזור לזה בכל פעם שארצה. העליתי את התפריט. תהיתי כמה אחורה אוכל ללכת עם זה. האם לתוכנית הזאת יש איזשהם גבולות?

הקלדתי: 32 שנים, 11 חודשים, 15 ימים, 14 שעות, 0 שניות; ואז לחצתי ENTER.

המסך לא היה ממוקד. שני כתמים ענקיים של חום מעלי, רקע צהוב, הרבה צבעים. משהו ענקי וחום נכנס לשדה הראייה, ואז משהו קטן יותר וורוד פגש בו ובלע אותו.

"תראו!" קול. קול גברי מוכר. "הוא מחזיק את האצבע שלי".

תרועות מכל הכיוונים. הסטתי את מבטי מהמסך - זה היה מבלבל מדי - והקשבתי. לאט, בזה אחר זה, זיהיתי את הקולות...

אמא שלי משוויצה בי לאמא שלה. סבא שלי נותן לאבא שלי עצות מה אני אמור לאכול, איך אני אמור לישון.

יכולתי להקשיב לזה שעות. יכולתי ללמוד כל כך הרבה. על עצמי. על ההורים שלי. על העבר...

לשניה זה היה כמו ליפול, ללא שליטה, בחוסר אונים.

לחצתי F1.

כמה אחורנית זה הולך?

הזנתי את המספרים: 33 שנים, 3 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות.

לפני שנולדתי. כשאמא שלי הייתה בחודש השישי להריון אתי. כשהייתי בתוך הבטן שלה.

היססתי לשניה, ולחצתי ENTER.

המסך התמלא בפרצים של צהוב וכתום חסרי צורה. ברקע הלמות קבועה, מהירה ומתמשכת. וחלש יותר: מוזיקה. ו... צלילים עמומים. קולות! אנשים מדברים! עמומים, אבל יכולתי עדיין לזהות אותם. הגברתי את העוצמה והקשבתי בתשומת לב.

"--ולא אחרת," שיר מהעבר, שמעתי אותו פעם… "מים סוף עד ים כנרת - " 'זהו זה'! התוכנית 'זהו זה' שירדה מהמסך קצת אחרי שנולדתי. יכולתי לשמוע אותה כעת, דרך הרחם, דרך בטנה של אמי, יותר מ-33 שנה אל תוך העבר - יכולתי לשמוע מה קרה אז.

אוי אלוהים. אוי אלוהים!

הקפאתי את התמונה.

כמה אחורנית זה מגיע?

הקלדתי את המספרים - מעולם לא הקלדתי מספרים כל כך לאט: 34 שנים, 0 חודשים, 0 ימים, 0 שעות, 0 דקות, 0 שניות.

לפני שהזרע של אבי פגש את הביצית של אמי. שלושה חודשים לפני שנהריתי.

היססתי, ואז לחצתי ENTER.

המסך הפך להתפוצצות פרועה של צבעים מופשטים ושל צלילים, חריקות וקולות מעורפלים. מדי פעם, לצליל היתה משמעות, מילה פה, מעט מוזיקה שם. זה היה מהפנט. זה היה תוהו ובוהו. זה היה בלתי אפשרי.

בהיתי במסך זמן מה, עד שהבנתי מה אני רואה.

במוקדם או במאוחר, ככל שהלכת לאחור, היית חייב להגיע לאיזשהו 'רגע ראשון', איזשהו מצב-תודעה שלא היה לו מצב-תודעה קודם. רק שהמחשב לא ידע את זה. כל מספר נגרם על ידי מספר אחר. כך שאם תלך מספיק לאחור, תקבל תוהו ובוהו וג'יבריש.

הממ... טוב לדעת שלתוכנית הזו יש איזשהם גבולות.

ובכל זאת, היה משהו בצורות, משהו בצלילים. משהו מהפנט... זה נגע בי במקום שלא יכולתי לזהות.

לחצתי F1 ובהיתי בתמונה הקפואה, כתם חסר צורה של מיליון גוונים שונים של אדום. וזה היה יפה יותר מכל ציור של כל צייר שאי פעם ראיתי.

בח-י-י!

לחצתי על Esc ויצאתי מהתוכנה. תמיד אפשר להמשיך מחר. תמיד אפשר מחר.

ישבתי שם סתם במשך חצי שעה, ואז קמתי, יצאתי אל הסלון, נישקתי את מאיה והודיתי לה על המתנה. המתנה שקנתה רק בשבילי.

(להמשך הסיפור לחץ כאן).

בשלוש השנים האחרונות פרסם גיא חסון 16 סיפורים במגזינים אלקטרוניים ושני ספרים אלקטרוניים באנגלית. בימים אלה יוצא לאור ספרו "הצד האפל" בהוצאת "ביתן".

תרגמה מאנגלית: ורד טוכטרמן