מצודת נמרוד: סודות אפלים במנהרת הסתרים

"בשם אלוהים, את מצודת הגבול השמורה הזו ציווה לבנות העבד הפושע, החוטא, המשתוקק לרחמי אלוהים; עת'מאן, בנו של הסולטן האדיר אלמלכ אלעאדל, הבקיא בתורה ולוחם מלחמת המצווה לשם הקוראן, הפושט על אויביו ומוסר נפשו על קידוש השם, אבו בכר אבן איוב, שאלוהים יאסוף אותו ברחמיו. על הבנייה פקח העבד המשתוקק לרחמי השמיים, אבו בכר בן נצראללה אבן אבי סראקה אלהמדאני, הממלוכ של עת'מאן".

הטקסט הדרמטי הזה חקוק על לוח אבן, אחד מכמה, בחורבתו של מבצר, קלעת א-צוביבה, הניצבת על פסגת גבעה צרה וארוכה, דמויית דבשתו של גמל שאיתרע מזלו להידרס. על שמה של המצודה כבר נכתבו דפים שלמים, והצמידו לה את השם קלעת אלבניאס, עד שבאו מגיירי המפות וקראו אותה בעברית יפה 'מצודת נמרוד'. רק להם הפתרונים מדוע זה הקדישו את המצודה מימי הביניים לנמרוד מעיראק הרחוקה, שכידוע היה מורד בבורא העולם ואף ניסה ליידות חיצים בקונו עד שנענש ביתוש אשר בילע את דעתו.

מיד ליד עד הדעיכה

את מצודת הענק שהפכה לעיי חרבות מוקפים חומה, צריחים ובחנים, בנו הפרנקים כפי הנראה; אלה אשר באו מצרפת, מבראבנט ומארץ הריינוס, וכידוע נתנו את ממלכות הערבים למשיסה. הם בנו את מצודתם כדי שתעמוד כמצבה גדולה לתבונת המלחמה, תשקיף על הדרך העולה לדמשק מזה ולצור וצידון מזה, וכדי שיוכלו החיילים שבתוכה לבזוז את שיירות הסוחרים כאוות נפשם.

או אז באו הערבים ונטלו אותה מן הנוצרים. מאז, אי שם במאה ה-12 ועד כמה מאות שנים מאוחר יותר, עברה המצודה מיד ליד. פעמים נכבשה ופעמים נמסרה כמתת לבוגדים שהסגירוה. בכל אחת מן הפעמים האלה טרח בעליה החדש להוסיף מגדל או בריכה, קמרון או כתובת, לחזק עמודים ואמות סיפים.

וכך ניצבת לה היום היצירה הימי-ביניימית הזו ומציגה את חמודותיה לראווה מעל פסגת גבעת הדבשת המעוכה. על חמודות אלה שזורים סיפורי בגידה, למשל על השיעים החמומים, ששליטי דמשק העניקוה להם, ובלבד שיעזבו בשקט את דמשק ויניחוה ללא מהומות. אלה, משגבר עליהם השעמום במקום, מכרו אותה לאויבם - האציל הצרפתי הלוחם - רנייה ברוס. נפל עליהם רוגזם של שליטי דמשק, כבשו אלה את המצודה וחיסלו את יושביה השיעים.

לימים, משנפתחה רעה בגבם מהשתוללות של גנראל עיראקי זועם, מיהרו להעניק את המצודה לפרנקים הנוצרים, על אף שזמן קצר קודם לכן רק כבשוה מידיהם.

כאילו לא די בכך, המצודה הפכה לכלא לאדוניה. כלומר, כל מי שמונה למפקדה, היה בעצם גולה נכבד במקום ועצור בין חומותיה. מן הסתם מעולם לא התלונן אחד כזה, שעל כן הברירה ניתנה לו להיות כאן נושא תפקיד, או להיפגש עם התליין בדמשק ולא לשאת עוד בשום תפקיד, וגם לא את ראשו.

כדרך שקרה לעוד הרבה במזרח התיכון, מאז המאה ה-16 דעך כוכבה הזוהר של המצודה התוססת הזו. אט אט ניטשה מחייליה, שיירות הסוחרים מן הים התיכון לדמשק ממילא היו עניות יותר וחסרות סיבה אמיתית להיות נשדדות, והמצודה שקעה בתרדמה שאותה הפרו רק רועים ובעירם.

לבד מפרץ אלימות אחד, שבו ישבו קציני תותחנים סוריים ואולי גם רוסיים במקום - עת שהתלקחה מלחמת ששת הימים - שקטה המצודה וכאילו שוועה לרגע שבו יגדרו אותה, יציבו קופה רושמת בשעריה ומטיילים יחטטו בנבכי מבואותיה, במנהרת הסתרים שבחומתה, בבריכותיה ובמגדליה הגדולים. זה אכן התרחש אחרי המלחמה ההיא, ומאז שקט בחומותיה יומם והתנשמות ניעורות בלילה.

איך מגיעים 

במפת הטיולים וסימון השבילים 'חרמון גולן ועמק החולה' (מס' 1). הדרך למצודה, הנטועה למרגלות החרמון, היא בכביש המסתעף בקמ ה-4 מכביש בניאס נווה אטי"ב, ליד חורשת שייח חזורי. עוד בסביבה: חורשת שייח חזורי; נחל חזור; הבניאס; ברכת רם ליד מסעדה.

טריוויה

בימי מלחמת ששת הימים נפוצה שמועה שגם הגיעה אל אוזני, ועד היום איני יודע אם אמת היא אם לאו. וזה דברה: כאשר הסגל הדיפלומטי הרוסי עמד לעזוב את ישראל בשל ניתוק היחסים במלחמה ההיא, לא עזבו הרוסים את משמרתם כאן עד שלא נטלו עמם לברית-המועצות אישה רוסיה שאושפזה בבית החולים בצפת.

סיפרו עליה שהיא היתה המתרגמת של צוות קציני הארטילריה הרוסיים שנפלו בשבי צה"ל בקלעת נמרוד, יחד עם קציני ארטילריה סוריים. ועוד סיפרה השמועה, שאישה צעירה זו כמעט הרסה את המרפאה בצפת בהשתוללתה. האומנם?

והערה לסיום: בימי מלחמות הפרנקים והמוסלמים, גייסו הערבים יחידות מתאבדים שיעים שיצאו למשימותיהם תחת השפעת חשיש. שמם יצא בכל המרחב כ'אנשי החשיש', קרי 'אלחשישיין'. צרפתים רגילים אינם מסוגלים לבטא את האות המזרח-תיכונית ח', ובמקומה ביטאו את המילה 'אסיסיין', שחדרה לאירופה במשמעות 'רוצחים'. איזה יופי!!