הילד שתלטן ורודני? אולי הוא מבטא חרדות מוות

הורים רבים מתלוננים כי ילדם מגלה דפוסי התנהגות "רודניים", כו במקרה האמיתי הבא:

הוריו של ד', בן 6, פנו לטיפול בגלל דפוסי התנהגות עקשניים, קשים ורודניים. בפגישת ההיכרות הם תיארו את ד' כגרסה של "דובי לא-לא". הוא מסרב כעיקרון לשתף פעולה עם הוריו, כמעט בכל פעילות: במשחק, בלמידה, באכילה, ברחצה ועוד. ההורים חשו שהם חייבים לפעול בדיוק על פי מערכת הדרישות של הילד כדי להשיג את שיתוף הפעולה שלו. כשהם נעתרו בקלות לדרישותיו, ההיעתרות נהדפה, ולרוב עלה מייד סט מחודש של דרישות, שנועד להתאים אותם לרצונותיו ולגחמותיו החדשים.

כך, למשל, לפני כל רחצה באמבטיה מתקיים מאבק קשה בין האם לילד על עצם הרחצה. האם ידעה בבירור שד' אוהב מאוד להיות באמבטיה, להשתכשך במים, לשחק בצעצועים השונים - אך הוויכוחים הקשים איתו מדי יום התישו אותה.

כדי להבין טוב יותר מה קורה לד', חשוב לראות את הקושי שלו כקושי שלו מול עצמו ומול ההורים, ולא כקושי שלו מול הפעילויות השונות.

לא נורמטיבי

הניסיון לתאר מערכת יחסים "רודנית" שמתקיימת בין ילד להוריו חייב לקחת בחשבון שלא מדובר במערכת יחסים נורמטיבית ברמה ההתפתחותית. לעומת זאת, הילד הרך שמתפתח באופן נורמלי עובר שלב בו הוא דורש מההורים להתנהג על פי רצונותיו, להביא לו צעצוע שנפל, לסדר את הצעצועים על פי רצונו, או לשנות את מבנה ומיקום החפצים בסביבה על פי משאלותיו. בגיל שנתיים-שלוש ניתן לדבר על משהו שהוא תקין ואף רצוי שיתקיים בגיל זה: הילד לומד שהוא יכול להשפיע על הסביבה, לפעול בה, לשנות אותה, ועם זאת - לא להרוס אותה בפעולות השונות שהוא עושה ובדרישותיו.

כלומר, הסביבה ההורית מגיבה, משחקת עם הילד ונענית לגחמותיו, אך נשארת קבועה ויציבה. במשחק כזה בין הילד לסביבה מתרחש חלק מתהליך הבנייה של זהות הילד: הוא מכתיב את זהות הסביבה על פי רצונו, או על פי זהותו שלו, הסביבה משתנה, אך גם נשמרת בזהותה שלה.

זהו הפרדוקס שבגדילה ובצמיחה. יש ילדים שמערכת זו מוקצנת אצלם, והופכת לתבנית הקשר הדומיננטית שלהם עם הוריהם: הם מפעילים דפוסים של רודנות, אינם מסכימים עם דבר, מתנגדים לכל בקשה של ההורים, וגם מנסים להכתיב (בדרך כלל בהצלחה) את חוקי הבית ואת ההתנהגות בו. זוהי מערכת יחסים של אדון ועבד.

ביטוי לחרדת מוות

כשבוחנים לעומק דפוס קשר כזה ניתן לגלות פעמים רבות כי השתלטנות והרודנות באים ממקום של חרדה עמוקה ותהומית, שמקורה בחוויות ינקות שאינן מילוליות. במצבים של נפרדות לא מותאמת מהאם, התינוק חווה חרדת מוות עמוקה. מדובר במקרים שבהם תינוק הופרד מהאם, או חש נפרד ממנה בטרם עת; שהוצא מהרחם בלידה מוקדמת אל אוויר העולם, לפני שהיה מוכן לכך; שחיפש את פטמת אמו זמן ממושך ולא מצא; שאמו היתה עסוקה גם בטיפול בילדיה האחרים, או שהיתה בעצמה נתונה בסערה רגשית לאחר הלידה - ועוד אפשרויות רבות אחרות.

הנפרדות שחש התינוק לפני שהיה מוכן קוגנטיבית ורגשית לשאת ולהכיל אותה, יכולה להביא להצפה קשה בחרדות מוות. התינוק חש כי הוא קטן ומת. לפעמים יש לכך ביטוי גלוי בינקות, אך לפעמים החרדה פחות גלויה בזמן הינקות, וככל שהילד גדל ומרגיש כי הנפרדות מן ההורה קרובה יותר - עולות חרדות המוות. הילד מתחיל לגייס הגנות שונות, כדי לא לחוש את החרדה המבעיתה הזו, מכיוון שמשמעותה היא לחזור להיות קטן, נפרד מאמא, שונה מאמא, וחשוף לחרדות עצומות.

אחד הפתרונות שילד עשוי לאמץ על מנת להתמודד עם חרדת הנפרדות בטרם עת, או עם חרדת המוות, היא לדרוש מהסביבה להיות כמוהו, זהה לו.

כך, ההורים חייבים להפוך להיות הרחבה של הילד, ולהשתנות ולהיות בעלי זהות כמו שלו. כשהילד מכריח את אביו או אמו להתנהג על פי רצונותיו, הוא מונע מהם להיות בעלי זהות שונה משלו. כל רווח בין הילד להוריו אינו אפשרי, והם הופכים להיות דומים לו בזהותם. בדרך זו יש מחיקה גסה של הנפרדות, ומניעה של הצפה בחרדות מוות בלתי נסבלות.

מי ישרוד, ומי יכתיב

יש גישות פסיכולוגיות, שרואות יחסים אלו כמאבק כוחות: מי יהיה יותר חזק, מי ישרוד, מי יכתיב את סדר היום. מקרים מסוימים אכן מתאימים לפרשנות הזו. יחד עם זאת, במקרים רבים מאוד מאבקי הכוחות הם רק הכיסוי העליון למאבק פנימי המתחולל בתוך נפשו של הילד, מאבק בין כוחות החיים לכוחות המוות.

ההבנה, כי הילד הרודן אינו מציג בפנינו משאלה להיות חזק יותר מההורה, אלא מבטא סערה רגשית שמודחקת בתוכו - מסייעת לנו למצוא דרכים לחלץ אותו מסערה זו.

ההיעתרות לכל דרישה של הילד מותירה אותו, באופן פרדוקסלי, קטן וחלש: כוחות המוות שולטים בו, ומכתיבים לו איך להכתיב לסביבה כיצד עליה להתנהג. עמדה חזקה של ההורים, יציבה, לא נכנעת, שמירה על גבולות חזקים ואיתנים, תוך גילוי גמישות ויצירתיות ביחסים עם הילד - מאפשרת התפתחות נאותה יותר ויציאה ממעגל הרודנות.

אם ההורים חזקים ויציבים, ואינם נהרסים מהרודנות של הילד למרות מחאותיו, הם שומרים על זהותם שלהם, ומאפשרים לילד להפנים בתוכו גבולות חזקים, שיחזיקו היטב את כוחות וחרדות המוות.

הורים רבים מתקשים מאוד לעמוד על שלהם מול הילדים. הם מתקשים לבטא לאורך זמן עמדה יציבה מול הילד, ופעמים רבות הם מתפשרים איתו, במטרה למנוע עימות עם הילד.

עקביות ושיתוף פעולה בין ההורים

חשוב לא לענות לילד בשפה אימפולסיבית של טרור, אלא בשפה שמייצגת את חוקי הבית ומנהגיו. מה שחשוב לילד במאבקים אלה הוא היכולת של הורה לשרוד את הטרור שהופנה כלפיו. אם ההורה משנה את עמדותיו, אינו יציב ועמיד, הרי שהוא לא עמד ברודנות. אם ההורה יציב וחזק, ופועל על פי חוקי הבית, הוא הצליח לשרוד את מתקפת הרודנות. לשם כך, יש חשיבות רבה לתמיכה של ההורה השני, לשיתוף פעולה בין שני ההורים, ולהבנה כי החיזוק האמיתי של הילד יבוא מהחוזק של ההורים.

יחד עם זאת, ישנם ילדים הזקוקים לטיפול מתאים, גם בגיל מוקדם מאוד, כדי לאפשר להם תהליך נסבל ובריא של נפרדות, לפני שהרודנות הקשה תהפוך להיות רודנות ממאירה.