רק לשמוח
"הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" זכה לאינספור עיבודים ופרשנויות. אריאנה מלמד מציעה להניח בצד את ההסברים, ובמקום למרוט את נוצותיו, לקרוא בו שוב. מדובר בספר שכולו שמחה
נתחיל בשם העט. לואיס קארול, אביה הרוחני של אליס (עליזה) בארץ הפלאות ובארץ המראה, נולד בשם צ'ארלס לאטוידג' דודג'סון, וכשהגיעה השעה – מייד נברר כיצד – להוציא את ספרו לאור, הלך והפך את שמותיו הפרטיים לשמות לטיניים וקיבל "קרלוס לודוביקוס" , ואחר כך הפך את הסדר ותרגם בחזרה לאנגלית וכך נולד "לואיס קרול", אחד הפסבדונים הכי חביב בתולדותיה של ספרות הילדים.
ונמשיך, כמובן, בילדותו וחניכותו של קרול: הוא היה הבכור במשפחה של 11 ילדים. כיוון שחיו בבית הכומר הכפרי המבודד בדארסבורי שבצ'שייר, הוטל עליו לשעשע את הטף, וכפי שהיה מקובל במשפחות גדולות כאלה, השעשועים היו תיאטרון בובות ביתי, או נגינה בצוותא – או, במשפחת דודג'סון, עיתון משפחתי שכולם היו אמורים לתרום לו חרוזים ופרודיות קטנות, אבל רק הבן הבכור התמיד. גם כשכבר למד באוקספורד המשיך לשגר חרוזים וחידות בדואר לטובת היצירה הקולקטיבית, וחלקים ממנה ראו אור ב-1932, במלאת מאה שנה להולדתו, בספר "The Rectory Umbrella and Mischmash". הם מעידים כי הכשרון המשונה והחד-פעמי של הילד הביישן, המגמגם בכבדות, עם הנטייה המובהקת לפרדוקסים לוגיים ולאבסורדים מתמטיים, היה שם כבר מלכתחילה.
"עליזה" זכה ליותר פרשנויות סותרות, וחולל יותר ויכוחים אקדמיים ומהדורות מוערות מכל ספר ילדים אחר. יש הטוענים כי ללא מהדורה מוערת כלל אי אפשר לקראו בו בימינו, ומניה וביה הם שוללים בכך את יכולתם של קטנטנים לחוות חדווה גם כשהם לא מבינים הכל. למשל: הידעתם כי הכובען המטורף הוא מטורף מפני שעד למחצית המאה ה-19 נהגו, בתהליך ייצור התיתורה של הכובע, להשתמש בחומר על בסיס מתכות מסוימות שהמגע איתן חולל הפרעות מצב רוח? נו, אז עכשיו אתם יודעים. וכן, הקריאה במהדורה המוערת של מרטין גרדנר שתורגמה לעברית, היא חוויה אינטלקטואלית מרנינה בפני עצמה - אבל האם יש בידיעה הזאת כדי לחולל שינוי עצום בדמותו של הכובען? ואם – כטענת כמה חוקרים – הזחל והנרגילה שלו מלמדים על שימוש של המחבר במרחיבי תודעה, ומי שיצר את חיוכו של חתול צ'שייר לא יכול היה להיות לגמרי פיכח - אז מה?
אני לא מתכוונת להוסיף עוד פרשנות מיותרת לחלוטין למה שהוא קסם טהור של דמיון ענק. ל"עליזה" אין משמעויות חינוכיות, חברתיות, היסטוריות או דתיות. זה לא סיפור מוסר, גם לא סיפור הרפתקאות לינארי שבו מוטל על הקורא הקטן או הגדול להזדהות עם כוחות הטוב ולמגר משהו. אפילו מלכת הקלפים היא לא ממש דמות שאפשר לשנוא ברצינות או לפחד ממנה. הספר הזה – כמו גם "עליזה בארץ המראה" – הוא פשוט השמחה במעופה. לכלוא אותה בין ערימות פרשנות, במקום לקרוא שוב, יותיר את הקורא עם המון נוצות מרוטות ובלי תחושה שיש כאן כנפיים.
"כתוב את הסיפור למעני!"
נסיבות כתיבתו של הספר הן חגיגה מופלאה של מקריות. אליס לידל, בתו של הנרי ג'ורג' לידל שעמד בראש ה-קרייסט צ'רץ', הקולג' הכי נחשב באוקספורד שבו לואיס קרול גמגם הרצאות במתמטיקה, סיפרה בשנת 1932 כיצד זה התחיל.
"היינו (לידל ושתי אחיותיה, א.מ.) יושבות על הספה משני צידיו, והוא היה מספר לנו סיפורים שאותם אייר מיד בעפרון או בעט....נדמה שהיה לו מעיין בלתי נדלה של מעשיות פנטסטיות, שהוא הלך והמציא בעודו מספר לנו ומצייר כל הזמן. לא תמיד היו אלה מעשיות חדשות. לפעמים, גרסאות חדשות של סיפור שכבר שמענו מפיו, לפעמים הם התחילו על בסיס סיפור שהכרנו אבל התפתחו והשתנו בכל פעם שהפרענו לו בשאלה, וכך נוצרו בהם אינספור אפשרויות חדשות".
לואיס קרול מעולם לא נישא ולא הקים משפחה משלו. הביישנות הרגה אותו, והגמגום היה מחסום חברתי קשה. בנוסף, תנאי המלגה שהקנו לו את משרתו הצנועה באוקספורד קבעו, כי זכאיה יהיו רווקים – וגם יתרמו מזמנם וכישוריהם לכנסיה האנגליקנית. הוא עשה זאת בחפץ לב. מזכרונות של אנשים שהכירו אותו עולה כי הרגיש נוח באמת רק בחברת ילדים. מפרשנויות אחרות, קשות יותר, עולה שהיה פדופיל. אין לכך כל סימוכין בעובדות, אבל הטוענים מצביעים על סדרת צילומי ערום שקרול, צלם פורטרטים מעולה, הפיק בשנות השמונים של המאה ה-19. לפרשנות מאוחרת יש כוח עצום להכתים ארועים שבשעתם היו לגיטימיים לגמרי: המצלמה היתה אביזר חדש, והורים מסרו את ילדיהם בחפץ לב לעדשות של אנשים שיצרו "תמונה חיה", צילום מבויים שנחשב כנושא ערכים אמנותיים מוספים. וילדים צולמו בעירום כדבר שבשגרה.
כך או כך, הוא הרבה לבלות בחברת ילדים. שבועיים לפני ש"אליס" החלה לקרום עור וגידים, במהלך פיקניק משפחתי, התקדרו השמיים והמטירו גשם על אליס ואחיותיה, ולואיס קרול המציא עבורן סיפור שמתחיל בנפילה למחילה של ארנב. "מר דודג'סון, אנא כתוב את הסיפור למעני!", ביקשה אליס שכבר ידעה לקרוא מעט בעצמה. ב-1887 נזכר המחבר כי בעצם היה מדובר ב"נסיון נואש ליצור סיפור אגדה חדש, וכך שלחתי את הגיבורה שלי במורד המחילה, בלי לדעת כלל מה יתרחש בהמשך".
כך שהנס הכי מפתיע של ספרות הילדים העולמית נולד מתוך הצורך הכי בסיסי: לספר לילדה קטנה סיפור חדש ולשעשע אותה. לואיס קרול לא התעתד כלל ליצור ספר. במשך חודשים מספר, קיבץ כמה ממעשיותיו הפנטסטיות בכתב יד, הוסיף להן איורים ונתן במתנה לאליס, כי היא הרי ביקשה והוא הבטיח.
לואיס חי ובועט
הספר היה מונח על שולחן הקפה בסלון של משפחת לידל כשסופר שכבר מזמן נשכח, הנרי קינגסלי, הסתקרן והחל לקרוא בו, והפציר בגברת לידל לשכנע את המחבר להוציאו לאור. זו ערכה שיחה רצינית עם לואיס קרול, שהיה מופתע עד עמקי נשמתו, והתייעץ עם ג'ורג' מקדונלד, אחד ממחברי סיפורי הילדים הפופלאריים ביותר בתקופתן. מקדונלד אהב את מה שקרא, אולם לא היה בטוח אם הספר באמת נועד לילדים קטנים, ובחן את האפקט שלו על בנו גרנוויל בן השש, שאמר, "הלוואי היו ששים אלף ספרים כאלה".
מקדונדל הוא זה שחיבר בין לואיס קרול בין ג'ון טניאל, קריקטוריסט נמרץ של השבועון הסאטירי "פאנץ'", וטניאל נשכר ליצור את האיורים שכל כך מזוהים עם הספר, על פי הוראותיו המפורטות של קארול, שבעצמו היה צייר.
המהדורה הראשונה ראתה אור ב-1865. היו בה מחדלי הדפסה כה חמורים עד שהיא נגנזה כמעט לגמרי: על פי מיטב ידיעתנו, נותרו בעולם 21 עותקים שלה, שכל אחד מהם נמנה עם הספרים היקרים ביותר בעולם האספנות. בסופו של דבר, המהדורה החדשה והמתוקנת ראתה אור בחג המולד של שנת 1865, למרות שההיסטוריונים מתייחסים לפעמים לתאריך המודפס על גבי הספר: 1866. הקדים את זמנו.
עד מותו של קרול בשנת 1898 היתה "עליזה" לספר האהוב ביותר על ילדי בריטניה. עד שנת המאה להולדתו, 1932, היתה לו עדנה עולמית. היא נמשכת, באינסוף גרסאות ועיבודים ותרגומים, כולל הסרטות והמחזות. גדולתו הלא מעורערת נובעת מכך, שכמה שלא מנסים להרוס אותו בעיבודים, הוא שומר על כוחו וחיוניתו ועושרו, לועג לרוחות הזמן ולפרשנים, ומצליח לקרוע עיניים של ילדים קטנים לרווחה כל פעם מחדש, כשעליזה נופלת ומסתחררת מטה-מטה אל תוך המחילה.
"עליזה בארץ הפלאות" חיה ובועטת גם ברשת. למי שניחן ברוח שטות, מומלץ לבקר באתר משחקים שמבוסס על הדמויות שבספר. ואם הגיעה השעה לקרוא אותו באנגלית, הרי הוא ממתין בכמה מהדורות רשת, הנוחה והנעימה מביניהן – כולל איורים – מצויה כאן
לפנייה לכתב/ת 
