הפסל יחיאל שמי הלך לעולמו

הפסל הידוע יחיאל שמי מת בסוף השבוע בגיל 81. שמי יובא למנוחות מחר ב-15:00, בקיבוץ כברי בו התגורר מרבית חייו.

שמי נולד ב-1922 לאסתר ומשה שטיצברג. ב-1939 הוא נמנה על מייסדי קיבוץ בית הערבה שבצפון ים המלח, שחבריו נאלצו לפנותו בשל מלחמת העצמאות ופנו להקים בשנת 1949 את קיבוץ כברי שבגליל המערבי. מרבית יצירותיו מזמן שהותו בקיבוץ בית הערבה אבדו במהלך הקרבות של מלחמת העצמאות. החל מראשית שנות ה-50 הוא השתייך לקבוצת "אופקים חדשים" שפעלה להרחבת היישוב היהודי במדינת ישראל הצעירה והמתפתחת.

כבר בגיל צעיר הוא החל לפסל ונחשב תחילה כחלק מהזרם הכנעני באמנות, שהרבה להתייחס בעבודתיו למיתוסים. בשנות החמישים הוא נפרד אמנותית מהקבוצה וממורהו יצחק דנצינגר, והחל לפסל בזיקה ישירה לפסל עצמו בלבד ולטבע. אחד מפסליו הידועים ביותר, "ציפור פצועה", נחשב לסמל ולזה שאף שינה את הכיוון הכללי של הפיסול בישראל. שמי, חלוץ ומבשר העבודה עם ברזל בארץ, החל להתעסק בו ישירות בחומר, ופחות ופחות בפיגורטיבי.

שמי החל להציג את עבודותיו לקהל הרחב בשנת 1952. שתי התערוכות הבינלאומיות הראשונות שלו הוצגו בגלריית בטי פארסונס בניו יורק בשנת 1960 ובמוזיאון פאלה דה-בוזאר בבריסל בלגיה בשנת 1964. רבות מתערוכותיו הוצגו ומוצגות כיום במוזיאון תל אביב ביתן הלנה רובינשטיין, מוזיאון ישראל בירושלים ובמוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן. לפני כשנה הוצגה תערוכתו האחרונה של שמי: "הנשיקה". מדובר בסיכום יצירה של שלושה דורות: יחיאל שמי, בתו יעל כנעני ונכדתו עפרי כנעני-דוד.

לצד זכייתו בשנת 1987 בפרס ישראל לאמנות הפיסול זכה שמי בשנת 1954 בפרס דיזינגוף לפיסול, בשנת 1996 לפרס מוזיאון תל אביב לאמנות ובשנת 2000 לפרס פונדק של מוזיאון תל אביב לאמנות. אוספים של שמי נמצאים כיום במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, במוזיאון וגן הפסלים הירשהורן בוושינגטון, פאלה דה-בוזאר בבריסל ובמוזיאונים בתל אביב, ירושלים, חיפה, עין חרוד, ותפן.

"בחום, עם פס כחול"

מני פאר הכין בעבר סרט תיעודי על שמי. "לא כולם זוכרים ש'איש הברזל' של אמנות ישראל היה בכלל צייר בתחילה", נזכר היום פאר, "אח"כ, כשהוא החל לפסל, הוא עשה זאת באבן, בעת שהיה חבר קיבוץ בית הערבה. כל פסלי האבן שלו נפלו בשבי הירדנים במלחמת יום העצמאות. כשעבר לקיבוץ כברי בראשית שנות החמישים הוא ניסה לפסל ציפור באבן. כשהבין שכנפיים לא יצאו מהאבנים, הוא עבר לברזל".

פאר מספר כי "שמי הקפיד לעשות יצירות מברזל מוכן, 'רדימייד', ברזל שעבר פעם טיפול אנושי. את הפסל הראשון שלו, שאנחנו מכירים מחוף הים באכזיב, האנדרטה למעפילים, הוא עשה משברי אונית המעפלים 'פטריה' שהוטבעה בנמל חיפה. בכלל, הוא הקפיד שיצירותיו תהיה קשורות למקום בו הן מוצבות. ההצלחה שלו היום נמדדת בין השאר בכך שהמקום בו הן מוצבות מצוין בתודעה בין השאר בזכות היצירות. כך בתיאטרון ירושלים ובפסל האבן בכניסה, וכך בשדה התעופה נתב"ג ובפסל המתכת הגבוה, שהוא אנדרטה לחטיבה 8".

פאר נזכר עוד כי "בצילומי הסרט גיליתי בסטודיו שלו בקיבוץ פסלים שלא הוצגו מעולם. קופסאות שימורים ותרסיסי מתכת שנדרסו בכבישים. בנגיעה קלה של שמי הם הפכו לפסלי ברזל אנושיים רגישים יותר מכל רקמה אנושית. 'כמו ונוס של קופסת הסרדנים', הוא צחק כשצילמו את הקפסאות. שאלתי אותו בסיום הסרט על הצבעים בציוריו והטקסטורה בחומרים של פסליו, ואיך הוא רוצה שירשמו יום אחד את שמו. הוא חשב ואמר: 'בחום כמו מתכת. עם פס כחול',

אני מקווה שיזכרו את זה עכשיו"

גדלו על ברכיו

בקיבוץ כברי שרר היום אבל כבד. מאז היודע דבר מותו של שמי, שמיטב פסליו פזורים ברחבי הקיבוץ וביישובים שכנים. במהלך שנות חייו בקיבוץ הוא שימש כמזכיר המשק ועסק בשליחויות לאירופה וארה"ב שם הציג את עבודותיו. רבים בקיבוץ העריצו אותו וילדים רבים גדלו על יצירותיו וחלקם בחר ללכת בדרכו וללמוד בתיכון המקומי אמנות. שמי הותיר אחריו אשה, חביבה, שלושה ילדים: יעל, אלון ואמוץ ו-10 נכדים. ארונו יוצב מחר ברחבה הסמוכה לחדר האוכל של הקיבוץ והוא ייטמן בשעה 15:00 בבית העלמין הנמצא בין המטעים שלמרגלות קיבוץ כברי.