גם ליוצרים יש זכויות

בזמן האחרון זהו 'בון טון' למתוח ביקורת על אקו"ם. הכל מגלגלים עיניים לשמיים וממלמלים בערך כך: 'אין מחלוקת כי יוצרים רשאים לקבל תמלוגים עבור השימוש ביצירותיהם, אבל אקו"ם מגזימה עד כדי כך שהיא פוגעת ביוצרים החברים בה...'. לשבח מאמרו האחרון של עו"ד תומר ריטרסקי שפורסם ב-ynet אפשר לפחות לומר שהוא מנוסח בבהירות ובאופן תרבותי. לגנותו אפשר לומר שהוא טועה ומטעה עניינית.

קצת היסטוריה

ב-10 באפריל 1710 נכנס לתוקפו החוק הראשון, שהכיר בזכויות יוצרים. היה זה ה-Statute of Anne הבריטי. הוא הורה שבמשך 21 שנים מפרסומו של ספר, לא יהיה איש רשאי להעתיקו. מאז השתכללה תפיסת זכויות היוצרים, הטכנולוגיה השתנתה לבלי הכר וההגנה שבחוק לא עוד ניתנת לספרים בלבד, אבל הסיבות שמפרט ה-Statue of Anne להגנה שנתן אז למוציאים לאור, תקפות גם עתה. הן מבטאות את הרציונל המודרני של דיני זכויות יוצרים: עידוד היוצר לכתוב ולפרסם את יצירותיו על-ידי כך שהוא בטוח שאיש אינו יכול להעתיקן וליהנות מפרי עמלו, כמו גם מתן תמורה הולמת ליוצר על יצירתו. דיני זכויות יוצרים מבטאים אפוא עסקת חליפין בין היוצר לחברה: בתמורה להעשרת מאגר היצירה האנושית ולתרומת היצירה לרווחת ולתרבות הכלל, זוכה היוצר לפרק זמן מוגבל לשליטה ביצירתו.

בישראל של 2002, מי שמנצלים את זכויותיהם של אחרים רוצים גם לקבוע את המחיר הראוי לתשלום בגינם, אם הם מוכנים בכלל לשלם. וכך כולם – חברות הכבלים והלווין (שאינן חתומות על הסכם עם אקו"ם), מרבית תחנות הרדיו האזוריות, אולמי השמחות שאינם מוכנים להעביר 180 שקל לאירוע אחד (פחות ממחיר מנה אחת לאורח; פחות מהתשלום למלצר על ערב אחד; הרבה-הרבה פחות מכל 'אקסטרה' שדורש כל אולם), המסעדות שמתחמקות מתשלום המסתכם בכ- 150 שקל לחודש עבור הזכות להשמיע ברבים מוסיקה מדי יום ביומו (כלומר, 5 שקל ליום – פחות ממחיר אספרסו אחד), או מספרה שמסרבת לשלם כ-42 שקל לחודש (פחות משקל וחצי ליום) עבור הזכות להשמיע ברבים שירים.

חשוב לזכור את הסכומים האלה. כי עם היד על הלב, כולנו יודעים שהם זעומים. גם בתקופה של קושי כלכלי אין עסק שיתקשה לגייס שקלים ספורים ליום כדמי רישיון ליוצר. וכשהעסק מסרב לשלם, מצד אחד, ומוסיף להשמיע את היצירות, מצד שני, לא נשארת ברירה בפני אקו"ם אלא לתובעו. הפיצוי, בסך מינימלי של 10,000 שקל לכל הפרה של זכות יוצרים – נקבע בחוק של כנסת ישראל. הוא אינו תולדה של גחמה אקו"מית.

אדרבא, עסק הרוצה להימנע מתשלום כזה יכול לעשות כן בקלות – בין אם מפני שישלם את דמי הרישיון שנדרשים ובין אם מפני שישמיע רק מוזיקה קלאסית, לדוגמה, שיוצריה אינם זכאים לתשלום זכויות בגינה (אבל, צריך לומר, חברות התקליטים זכאיות לתמלוגים). אלא שהפתרונות הללו לא מתאימים לעסקים בישראל. הם מתעקשים גם לאכול את העוגה (להשמיע בפומבי מוסיקה מוגנת) וגם להשאיר אותה שלמה (לא להוציא כסף מכיסם כדי לשלם ליוצרים את תמורתה). הגדילה לעשות אותה מסעדה שהתבקשה לשלם 1,280 שקל לשנה (100 שקל לחודש) ואז שלחה לאקו"ם שיק על סך 234 שקל והוסיפה שמדובר בתרומה.... בעליה חויב לשלם 40,000 שקל כפיצוי ולא יכול היה להתלונן אלא על שחצנותו.

הרסן הותר 

מצער לומר, אבל היתה זו דווקא המדינה שהתירה כל רסן. היא עשתה כן בסירובה העיקש לשלם להם תמלוגים ראויים בגין השימוש ביצירותיהם בגלי-צה"ל ושלחה אותם למאבק בן חמש שנים בממסדים החזקים במדינה – משרד הביטחון ופרקליטות המדינה. חמש שנים סרבה המדינה להגיע לעמק השווה עם אקו"ם בפרשת גל"צ, והיא עוד מסרבת. אני עו"ד מסחרי. מנסיוני אני יודע שאין משא ומתן שינוהל בכוונה נכונה ולא ייגמר בתוך פרק זמן קצר מזה בהרבה.

ולא רק זאת: תוך כדי כך יזמה המדינה חקיקתו של חוק בדבר בית-דין לתמלוגים, שהוא-הוא יוכל לקבוע מה התעריף שישולם ליוצרים. והנה על-פי הצעת החוק, כל מפר זכויות יוצרים המנצל יצירות בלי רישיון יכול שיפנה לבית הדין לתמלוגים אפילו לא חדל מההפרה (אבל בית המשפט רשאי לפסוק תמלוגים זמניים). כמה נוח שהמדינה ביד אחת נאבקת באקו"ם וביד שניה מבקשת לחוקק חוקים המסדירים את פעילותה. ובלי קשר לזה, הרשות להגבלים עסקיים מנהלת זה שנים חקירה נגד פעילותה של אקו"ם והמדינה גם מקצצת בתמיכתה במוסדות תרבות. אכן, כך תעודד ישראל את היצירה המקורית והביטוי האמנותי.

הפסיקה שגורסת שהשמעה בבית עסק היא ביצוע פומבי הטעון רישיון נפרד איננה חדשה כלל. יותר מזה, מקורה אפילו אינו בישראל: בבריטניה, שממנה שאוב החוק הישראלי, נפסק זה מכבר שהשמעה בבית-קפה, במסעדה ואפילו בחנות תקליטים שמציעה לציבור מוצרים נוספים לבד מתקליטים - כל אלה הם השמעה פומבית המחייבת רישיון ותשלום. העובדה שתחנת הרדיו מקבלת רישיון לשידור בפומבי, אין משמעה ש"בכך באה לידי ביטוי הסכמת היוצר להשמעת היצירה ברבים". להפך.

הרשיונות הניתנים לתחנות שידור מסויגים בבירור לשימוש פרטי וביתי בלבד. לכן, שימוש בשידור בבתי עסק אינו מותר. ההגיון הכלכלי הצרוף תומך בכך: הערך שמפיקים בתי העסק מהעברת שידורי הרדיו (הנעמת זמנם של הלקוחות) – נוסף ונפרד על הערך הכלכלי שמפיקה תחנת הרדיו (ההכנסות מפרסומות, לדוגמה). לכן ראוי היוצר לגמול נוסף ונפרד, והחוק והפסיקה אכן מכירים בזכותו לכך.

יותר מזה, אם נקבל את הדברים כפשוטם, נגיע למסקנה שדי בכך שניתן רישיון לתחנת רדיו אחת כדי שהיוצר ייחשב כמי שנתן את הסכמתו להשמעה ברבים לכל העולם ואשתו ומכאן והלאה כל אחד יפיק תועלת כלכלית מהשידור של תחנת הרדיו (בתי-מלון יעבירו אותו לחדריהם, אתרי אינטרנט ישדרו אותו לגולשיהם, ערוצי טלוויזיה יצרפו אותו לחבילות השידור היקרות שהם מציעים למנויים) וכולם יאמרו כאחד "הן הסכים היוצר לשידורי תחנת הרדיו (ומה אכפת לו שאנחנו גוזרים עוד קופון על חשבונו...)". מה שגרוע לא פחות הוא שמבחינה סטטיסטית, מרבית הסיכויים הם שתחנת הרדיו שישמיע בעל העסק אינה משלמת כלל תמלוגים לאקו"ם.