כולנו טרוריסטים
קמפיין פרסומי חדש משווה בין צריבת דיסקים לגניבה ומזהיר כי רווחים מדיסקים צרובים משמשים למימון הטרור. אם זה טרור, כולנו טרוריסטים
קמפיין פרסומי חדש שמשודר בימים אלה בתחנות הרדיו ובטלוויזיה משווה בין צריבת דיסקים לגניבה ומזהיר כי רווחים מדיסקים צרובים משמשים למימון הטרור.
בתשדיר הפרסומת, יוזמה של הפדרציה למוזיקה ישראלית וים-תיכונית, בשיתוף עם אקו"ם, נראה אב יושב במכונית עם בנו הצעיר ומלמד אותו איך לגנוב מכנסיים מחנות כלבו. "כשאתה מרשה לילד שלך לצרוב בבית תקליטורים", אומר הקריין בקול רציני, "כאילו למדת אותו לגנוב. לצרוב זה זיוף. ואולי לא ידעת כפי שפורסם בעיתונות חלק מהרווחים משמשים למימון הטרור. איך אתה יכול לצרוב?".
לא הפעם הראשונה
לא מדובר בפעם הראשונה שהפדרציה קושרת בין צריבת דיסקים לטרור. קמפיין פרסומי קודם ברוח דומה הסתמך על מידע מודיעיני שאומת כביכול עם המחלקה הערבית בשב"כ ועם אגף המודיעין והיחידה לקניין רוחני במשטרת ישראל. על פי הטענה, מעבירות מעבדות ייצור הדיסקים בשטחים כספי חסות לארגוני טרור, ביניהם גדודי עיז-א-דין אל-קאסם, הג'יאהד האיסלמי והחמאס.
מנכ"ל הפדרציה למוזיקה ישראלית וים-תיכונית, עו"ד יוחאי חי אמר עם השקת הקמפיין הנוכחי: "אני רוצה שגם אם הצופה לא יבין את הקשר שבין ארגוני הטרור לבין צריבת דיסקים, זה יגרום לו לחשוב. יכול להיות שזו מניפולציה, אבל פרסומות משתמשות במניפולציה בכדי להעביר מסרים חדים וברורים. המסר שלנו הוא ברגע שאתה צורב דיסק אתה משייך את עצמך לסביבה עבריינית, שנמצאת באותה השכונה של אלה שגונבים קניין רוחני ומשתמשים בהכנסות מזיופי דיסקים למימון ארגוני טרור איסלמי".
אך מסתבר שלא מדובר במניפולציה אלא בהטעיה. דובר המשטרה מסר לנו היום: "תמונת הקשרים בין פעילות של תשתיות פליליות לבין טרור מוכרת לגורמי המודיעין ומטופלת על ידם. הקשר הנקודתי של מימון טרור על ידי הפצת דיסקים צרובים אינו מוכר לנו". כלומר, ארגוני בעלי הזכויות תפסו טרמפ על שד הטרור כדי לקדם את האינטרסים הכלכליים שלהם.
כשל לוגי חריף
זאת ועוד, החיבור בין צריבת דיסקים בבית לבין הרווחים שמפיקים גורמים שונים ממכירת דיסקים פיראטיים שמופצים מהשטחים לשטחה של מדינת ישראל סובל מכשל לוגי חריף. אם הצריבה הביתית מסייעת לטרור, הרי שה"טרוריסטית" הגדולה כאן היא חברת סוני, היצרנית הגדולה בעולם של כונני צריבה, שבמקביל גם מפעילה את אחת מחברות המוזיקה הגדולות בעולם. רמת הטיעון מזכירה מסרים שהופצו בארה"ב בעידן מקארתי לפיהם הקומוניזם מפיץ את מסריו באמצעות סמים קלים שנצרכים על ידי אמריקניים. מוטב שמסרים פסידו פטריוטיים כאלה יישארו מחוץ לדיון – תליית דגל שחור של משת"פ פוטנציאלי עם הטרור מעל עשרות אלפי משתמשים שצורבים תקליטורים בישראל רק תגביר את הניכור ביניהם לבין תעשיית המוזיקה.
כל היוזמות ייכשלו
חברות המוזיקה מתלוננות על ירידה של 6.5 אחוזים במכירות התקליטורים בשנה שעברה (על פי פדרציית המוזיקה הבינלאומית) ומאשימות בכך את חובבי המוזיקה, את הטכנולוגיה ומה לא. איגוד חברות המוזיקה בארה"ב, ה-RIAA, אף השקיע במחקר שגילה כי 50 אחוז מחובבי המוזיקה שהורידי שירים מהאינטרנט צרבו אותם בתקליטור, לעומת 13 אחוז שנהגו כך לפני שנתיים. במקביל, מספר הצורבים שנמכרו ברחבי העולם גדל פי שלושה מאז 1999.
החברות משקיעות בטכנולוגיות שונות שמטרתן למנוע את העתקת המוזיקה, דוחפות יוזמות חקיקה שיגבילו את הפצתה בפורמט דיגיטלי ויוזמות מסעות הסברה חסרי תכלית. תאגיד שמצוי בדיסוננס חריף בהקשר זה הוא סוני, שחטיבת האלקטרוניקה שלו מוכרת צורבים בעוד חטיבת המוזיקה משקיעה בפיתוח טכנולוגיה לחסימת אפשרות של העתקה.
כל היוזמות האלה עתידות להיכשל משום שהן מנוגדות בתכלית להוויה הדיגיטלית שעוטפת בהדרגה את כל עולמנו החומרי והרוחני. הן ייכשלו כי ההבדל בין המקור לבין העותק מטשטש בהדרגה. עמד על כך וולטר בנימין, אחד ההוגים הדגולים של המאה ה-20, כבר לפני יותר מ-50 שנה: "מן התצלום, לדוגמה, ניתן להכין העתקים לרוב. לבקש לדעת איזה הוא ההעתק האמיתי, אינו אלא משאלה חסרת שחר" (וולטר בנימין, "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני"). ולכן, הטענה של הפדרציה למוזיקה ישראלית וים-תיכונית, לפיה "לצרוב=זיוף" חסרת בסיס. יצירת העתקים, שיבוט – בין אם מדובר בקובץ, פרה או אדם, הפכה לאחד היסודות המכוננים בתרבות הפוסט מודרנית, לטוב ולרע.
ההעתקה אינה שלילית
ההעתקה הפשוטה של מוזיקה והפצתה תוך שניות במספר בלתי מוגבל של עותקים ברחבי העולם אינה שלילית בלבד ועשויה לאפשר לתעשיית המוזיקה לחסוך מחובבי המוזיקה את עלויות ההפקה וההפצה ולשלם מחיר נמוך יותר על היצירה נטו. ליוצרים היא מאפשרת להיחשף בפני קהל גדול יותר מאי פעם. ניסיון העבר מראה כי כאשר חברות מעמידות לרשות המשתמשים כלים טכנולוגיים ידידותיים ואיכותיים המאפשרים להם לצרוך תכנים בעלות סבירה, הם מעדיפים לשלם עבור השירות והפיראטיות נותרת בשוליים. תעיד על כך תעשיית הווידאו והדי וי די המשגשגת כיום, לאחר שבשנות ה-80 אולפני הסרטים הזהירו כי האפשרות להעתיק סרטים לקלטת ווידאו תביא לקריסתם.
במקום לבזבז כספים על קמפיינים יקרים וחסרי תועלת ולנסות להקשות על חובבי המוזיקה, מוטב לארגוני בעלי הזכויות ולחברות המוזיקה לנסות להכיר יותר טוב את הלקוחות שלהם. המשתמשים אוהבים חידושים טכנולוגיים המאפשרים להם לצרוך מוזיקה עשירה יותר מכל מקום – במחשב, בטלוויזיה, ברכב, בנגן המוזיקה, בטלפון הסלולרי ועוד.
הן מנסות להגן בקנאות על זכויות הקניין שלהן תוך פגיעה באיזון שבין זכויות היצרנים לזכויות המשתמשים לעשות שימוש ביצירות, באופן שסותר לכאורה את האינטרס הציבורי. האם גם כאשר אנחנו צורבים דיסק לצורכי גיבוי יש בכך סיוע לטרור, על פי הפדרציה? כל זאת, כאשר הקשר בין העתקה ביתית לבין הפסד במכירות חמקמק ולא מוכח כיום כפי שלא הוכח בשנות ה-80 בהקשר של הווידאו.
תעשיית המוזיקה נשארת מאחור
העולם נשטף בהדרגה בזרם אדיר של ביטים ובייטים, צריך רק להושיט יד ולגזור את הקופונים מכל עושר המידע הזה, אך תעשיית המוזיקה נשארה הרחק מאחור, בעולם שבו יש הבדל בין מקור לבין העתק. הן נחושות להמשיך לדחוף לצרכנים את הפורמט המיושן של תקליטור במחיר ממוצע של כ-70 שקלים, גם כאשר ברור שזה לא עובד יותר. ההכרה בצורך להשתנות חלחלה כבר לתאגידים כמו יוניברסל שהכריזה על הוזלה ניכרת של מחירי התקליטורים בארה"ב אך כאן עדיין לא שמעו על כך.
אם להשתמש במושג מעולם המונחים של הפדרציה למוזיקה ישראלית וים-תיכונית ואקו"ם, הטענה כי צריבה מסייעת לטרור היא סוג של טרור לשוני, המדכא את היצירתיות ומעודד פיראטיות במקום להגן מפניה. אם זה טרור, כולנו טרוריסטים.
לפנייה לכתב/ת 
