מונופול של השמאל
בכך שהפכנו את יום השנה לרצח רבין ליום השנה לשלום ולהסכמי אוסלו פספסנו כולנו, שמאל וימין, הזדמנות יקרה מפז לעצב מחדש את החברה הישראלית
ביום השנה השמיני לרצח רבין, כבכל שנה, וידאתי שמקומי לא ייפקד מן המחנה שלי ויצאתי למלא את חובתי כשמאלנית טובה. השתתפתי בעצרת בכיכר רבין, ובטקס המתקיים כל שנה במפלגת העבודה. באתי, הקשבתי בחצי אוזן, פגשתי חברים, מחאתי כפיים. אבל לא יכולתי להתחמק מהתחושה שיום השנה לרצח הפך לפסטיבל שירי דיכאון של השמאל.
זה לא היה חורה לי כל-כך אם לא הייתי חושבת שבכך גזלנו מעצמנו הזדמנות נדירה לעצב מחדש את החברה הישראלית ואת סדר היום כאן. רצח רבין לא שייך לשמאל. הוא שייך למדינה שלמה. הרי זיכרון רצח קנדי אינו עניינה הפרטי של המפלגה הדמוקרטית, או של אלה שהתנגדו למעורבות האמריקנית בוויטנאם, וזיכרון רצח מרטין לותר קינג אינו עניינם של השחורים בארה"ב. בתודעה הפוליטית האמריקנית הרוצחים ירו בקנדי ובלותר קינג, אבל פגעו בכל אזרח אמריקני באשר הוא. עבור האמריקנים, הרציחות הפוליטיות של שנות השישים היו התקפה על ערכי היסוד של ארה"ב, וארה"ב יכלה להם. אזרחי ארה"ב הפכו את זיכרון הרצח הפוליטי לכוח בידה של החברה האזרחית - סמל למחויבותם המתמשכת לקיומם של כללי היסוד המאפשרים את חייהם המשותפים בחברה חופשית ופתוחה.
אצלנו, הפך יום השנה לרצח רבין ליום שבו הקו בין ימין ושמאל נמתח ומתחדד בכל פעם מחדש. מהצד השמאלי של המפה הפוליטית הוא הפך לתו התקן שאין בלתו, מצוות החג' שכל שמאלן ראוי לשמו מקפיד לקיים. מנגד, עבור הימין, הוא הפך להיות יום מילוי מצוות, שיש להעבירו במהירות, במינימום נזק לגוף ולנפש, רצוי תוך התנצלות מתמדת.
בכך שהפכנו את יום השנה לרצח ליום השנה לשלום ולהסכמי אוסלו פספסנו כולנו, שמאל וימין, הזדמנות יקרה מפז. הזיכרון לא צריך לפלג את המדינה בין שמאל לימין, בין תומכי אוסלו לבין מתנגדיו. הוא צריך לפלג את החברה הישראלית בין אלה ששואפים לבנות פה חברה פתוחה השואבת את עוצמתה מן האנשים שבה, לבין אלה שערכי החברה החופשית והדמוקרטית משניים בעיניהם. מחויבות לשלום היא אידיאולוגיה פוליטית. מחויבות למשטר דמוקרטי היא ערך יסוד.
היריות שרצחו את יצחק רבין היו יריות הפתיחה במאבק הנוכחי על דמותה של מדינת ישראל. זהו לא מאבק בין שמאל וימין, בין תומכי עזה תחילה לבין תומכי מיגור הטרור תחילה, אלא בין אלה שמפנימים את הכללים המאפשרים את קיומה של חברה חופשית לבין אלה החושבים שלעתים צריך להביס יריב פוליטי דרך קנה האקדח.
לתומס ג'פרסון, נשיאה השלישי של ארה"ב, מיוחסת האמירה ש"מחיר החירות הוא עמידה מתמדת על המשמר". יום השנה לרצח רבין צריך להפוך ליום שבו כולנו, אזרחים של מדינה דמוקרטית שעליה גאוותנו, מחזקים את מחויבותנו לעמידת מתמדת על משמר ערכי היסוד של החברה בה אנו חיים.
עינת וילף, מחברת הספר "מקימים, לוחמים ואנחנו – הדור השלישי והמאבק על דמותה של מדינת ישראל"
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
