האיש והחלום
גיבור התרבות של השבוע הוא גיבור ציוני אמיתי, שמאמין בחזון ומגשים אותו פעם אחר פעם. אריאנה מלמד על סטף ורטהיימר, האיש שבטוח שזו לא אגדה
לו הייתי כותבת ביוגרפיה שלו, הייתי קוראת לה – בכותרת המשנה – "האיש שמגשים את אלטנוילנד". אבל כותרת כזאת ודאי היתה נפסלת על ידי הוצאת הספרים שטרחה ומימנה את הפרוייקט (הדמיוני. וככל שהדברים קשורים אלי, הוא יישאר דמיוני). כי כותרת משנה כזאת כבר לא מעוררת אסוציאציות נוחות לשיווק – ביננו, מי מכם קרא את "אלטנוילנד" של הרצל?
אני חושבת שסטף ורטהיימר, גיבור התרבות שלי, לא רק קרא אלא גם מאמין. כשאני מתוודעת פה ושם לעוד נדבך אחד ממפעלותיו, גם אני מאמינה. אחד מסימני ההיכר של גיבורי תרבות אמיתיים בישראל, הוא היכולת שלהם למוטט את חוות הציניות, הפסימיות והחשדנות שכולנו מפתחים כאן כדי לשרוד עוד יום, עוד שנה. סטף ורטהיימר, גיבור ציוני אמיתי, עושה את זה בדרך היחידה שהוא יודע – מתוך אמונה ממשית בחזון מאד מורכב.
הוא נולד בקיפנהיים, גרמניה, והגיע לישראל בזמן הנכון: 1937. הוא היה בן 11, ובניגוד לכמה וכמה מבני דורו הייקים שהפנו עורף לכל דבר הקשור בתרבות ילדותם – בתפן, אזור התעשייה מן היפים בישראל, תוכלו למצוא גם מוזיאון לתולדות יהדות גרמניה. גם שם הרצל היה מרגיש בדיוק כמו בבית.
גיבור הרצליאני
יש לו ביוגרפיה מופתית, כזו שצריך ללמד בתוכנית אלטרנטיבית של מורשת ישראלית: בית הספר המיתולוגי תל נורדאו, עבודה כשוליה באופטיקה ומכניקה עדינה, קצין חבלה בחטיבת יפתח של הפלמח, קורס טיס – ואחר כך תעשיה. כל הזמן תעשיה. ב-1952, בתקופה שבה עוד האמינו בעתידה של תעשייה בסיסית וכבדה בישראל, הקים את "להבי ישקר", עשה לביתו בהצלחה עצומה – והתחיל להשקיע מזמנו ומנסיונו בהכשרה מקצועית. מוקדם מאחרים, הבין שדור עתיד של שגשוג מותנה בקיומם של אנשים, שיחוללו שגשוג כזה באמצעות אמביציה אישית משולבת בהכשרה תעשייתית.
מאז ועד היום, אין לכם די אצבעות כדי לספור את מיזמי-החינוך שהיה שותף להם, מהקמת בתי ספר תיכוניים להכשרה מקצועית ועד לאחרון שבהם, מין בית ספר מרוכז לניהול בתעשיה שמשתתפים בו יהודים וערבים בגליל, ושורטהיימר מממן את רוב פעילותו – אבל גם חניכיו, במופת של אחריות אישית, אמורים לתרום את חלקם להכשרתם.
וכמו גיבור הרצליאני אופייני, גם הוא חבר אל הפוליטיקה הממלכתית, התייצב במרכז המתון והיה בשנת 1976 ממיסדי ד"ש. הוא לא הגיע לשם רק בזכות הונו, אלא בעיקר בשל היזמות החברתית שלו. באמצע שנות השבעים, "כפר ורדים" היה חלום של איש אחד. אם יוצא לכם לבקר שם היום, בהחלט מותר להישאר פעורי-פה ולראות כיצד פינה די נידחת בגליל הפכה ליישוב שתוית של יוקרה נדל"נית מוצמדת אליו, ורק ורטהיימר עוד זוכר, עד כמה היו השלטונות ספקניים. כל עוצמתה של כריזמה אישית יחד עם יכולת ביצועית יוצאת דופן נדרש כאן כדי לשכנע את מי שרק דיברו על "ייהוד הגליל", אבל עשו מעט מאד, מעט מדי אפילו לשיטתם.
נדמה לי שבכנסת הוא גילה את את גבולותיה של יכולת ההשפעה הפוליטית יחד עם הסרבול המובנה בעצם ההשתייכות למפלגה אחת, נכונה ככל שתהיה דרכה בעיניו. הפסדנו: לא קיבלנו אותו בתור שר התעשייה והמסחר, ובמקומו ראינו דורות של עסקנים חסרי כל נסיון בתחום מאיישים את הכסא הזה וממציאים את הגלגל כל פעם מחדש. אבל הוא המשיך לעשות. פירות אחרונים: פארק התעשיה דלתון, לא רחוק מצפת. אם יש לכם רעיון תעשייתי-עסקי מעולה, ואין בידיכם די כלים לבצעו, תוכלו לקבל בפארק הזה חונכות וליווי צמוד ועזרה בבניית תוכניות עסקיות, וגם לשלם שכר דירה מצחיק עבור השטחים שהמיזם שלכם יישב בהם. ורטהיימר מבין היטב שהדור הראשון של יושבי הפארקים שלו הוא בעצם גן הילדים של היזמים. הוא ואנשיו יחזיקו להם את היד זמן-מה, ואחר כך ייתנו להם ללכת לבד.
אם עדיין לא יצא לכם לבקר בגן הפסלים המרהיב במוזיאון תפן, כדאי לעשות זאת כדי לראות, שאפשר גם אחרת. שציונות מעשית אין פירושה בהכרח דגל ישראל מתנוסס מעל קונטיינר חלוד בגבעה שכוחת אל בשטחים. פירושה גם מיזמים תרבותיים של איש אחד, שיכולים לאט לאט להפוך לנחלת הכלל, אם רק מאמינים.
מצב זמני
במה הוא מאמין? ורטהיימר הוא איש פרגמטי לעילא. הוא לא חי בעולם של מלים ומסמכי הבנות, אלא במרחב מחשבתי שונה לגמרי, שבו רק עשייה מחוללת עשייה. לפני חודשים ספורים, לגמרי במקרה, שמעתי אותו מדבר בתוכנית טלוויזיה של ה-BBC שהוקדשה לו. המראיין, טים סבסטיאן, איש שגורם לגדולי עולם להזיע על הכסא שלהם, ניסה לא אחת להתקיל אותו וללומר לו שהוא נאיבי. אבל ורטהיימר, במבטא ייקי שגם עליו היה הרצל חותם בשמחה, המשיך בשלו.
השלום במזרח התיכון יגיע מתוך שותפות של אינטרסים כלכליים, אמר. את השותפות הזאת לא יחוללו פוליטיקאים, אלא רק מציאות של עשייה משותפת מתוך הכרה ברווחיותו של האינטרס המשותף. אבל בינתיים יש רק פיגועים מזה והתעמרות קשה בפלסטיני מזה, הטיח בו סבסטיאן: בחזון של ורטהיימר, זה מצב זמני.
והוא לא מחכה שהעשייה המשותפת הזאת תצמח מאליה. בעצם הימים האלה הוא מעורב בהקמתו של עוד פארק תעשייתי, "כרם שלום" שמו, על 140 דונם בגבול בין ישראל לבין שטחי הרשות הפלסטינית, בשולי רצועת עזה. אופטימיסטים מארצות הברית שותפים לרעיון ולמימון. ורטהיימר גייס אותם. אם הציונות שלכם נראית כמו זו של הרצל, או כמו זו של ורטהיימר, אתם יודעים שהוא יצליח.
לפנייה לכתב/ת 
ורטהיימר. אתם יודעים שהוא יצליח
מומלצים
