האם נותנים לילדים יותר מדי תרופות לנפש?
הולך וגדל מספר הילדים שסובלים מדיכאון, הפרעות קשב, היפראקטיביות ואובססיות. רובם מקבלים תרופות, כשעדיין לא ברור מהן ההשפעות שלהן על המוח לטווח הארוך
מה שאנדריאה ומורתה לא ידעו, זה שמוחה המתבגר טולטל על ידי סערות נוירו-כימיות של חרדה כללית, הפרעה אובססיבית-כפייתית, והפרעת קשב/היפראקטיביות (ADHD) - בלי ספק צירוף גרוע שבגרועים.
אבל זה היה לפני חמש שנים. כיום אנדריאה, בת ה-18, היא סטודנטית מצליחה בקולג' אמריקאי. היא נהנית מהלימודים, מתרועעת עם חברים, ושואפת לקריירה בשיווק מוצרי אופנה. איך קרה המהפך הזה? הכל הודות למעט ייצוב כימי, שמקורו בשני כדורים: Lexapro, תרופה אנטי דכאונית, ו-Adderall, תרופה חדשה יחסית נגד ADHD. “כל מיני דברים ממלאים אותי עכשיו התרגשות והתלהבות”, אומרת אנדריאה. "אני מרגישה כאילו קיבלתי את עצמי בחזרה".
קצת תרופות, אם כן, חילצו נערה מצרות. חדשות טובות, נכון? ובכן, כן - ולא. 'לקסאפרו' היא אכן התשובה המושלמת לחרדה, בתנאי שאתם מוכנים להתעלם מהעובדה שהיא פועלת באמצעות מניפולציה מלאכותית באותם חומרים כימיים האחראים לרגש ולמחשבה. 'אדראל' היא התשובה המושלמת ל-ADHD, בתנאי שאתם מתעלמים מהעובדה שמדובר בחומר ממריץ. לאנדריאה גורמת 'אדראל' לתופעות לוואי כמו אובדן משקל ונדודי שינה. “ובכל זאת”, אומרת אנדריאה, “אני פשוט שמחה שהיו דברים שהיה אפשר לעשות כדי לשפר את מצבי”.
ה'דברים' האלה - בין שמדובר ב'לקסאפרו' ובין שמדובר ב'ריטאלין' או ב'פרוזאק' - משמשים יותר ויותר ילדים אמריקאים. אנשים מתחילים לשאול, ובצדק, האם הדור המרשים שאנחנו מגדלים איננו בעצם דור המרשם.
ילדים על תרופות
רק לפני כמה שנים הפסיכולוגים לא יכלו לומר בוודאות שילדים בכלל מסוגלים לסבול מדיכאון כפי שסובלים ממנו המבוגרים. כיום קובע ארגון בתי המרקחת בארה"ב שכל ילד עשירי באמריקה עלול לסבול ממחלת נפש כלשהי.
עד מיליון ילדים אחרים עלולים לסבול ממצבי הרוח המתחלפים - מאניה ודיפרסיה לסירוגין - של הפרעה דו-קוטבית (PPD), עוד הפרעה שעד לאחרונה נחשבה כבעיה הפוגעת רק במבוגרים. גם שיעור מקרי ה-ADHD מרקיע שחקים. לפי מחקר שנערך ב'מאיו קליניק', לילדים בין הגילים 5 ל-19 יש סיכוי של 7.5% לפחות לסבול מ-ADHD, מה שאומר שמספר הסובלים מהפרעת קשב מתקרב ל-5 מיליון ילדים. ילדים אחרים מאובחנים ומקבלים תרופות להפרעה אובססיבית-כפייתית, הפרעת חרדה חברתית, הפרעת סטרס פוסט-טראומטי (PTSD), אימפולסיביות פתולוגית, נדודי שינה, פוביות ועוד.
האם העולם - והחברה האמריקאית במיוחד - הפכו פשוט למקום פחות יציב לגדל בו ילדים? קרוב לוודאי שכך הדבר. אלא שפועלים כאן גם גורמים אחרים, כולל הורים חדי עין ורופאים בעלי מודעות גוברת למחלות נפש אצל ילדים. “אנחנו אמנם לא יודעים בדיוק מדוע גוברת אצל הילדים והמתבגרים שכיחותן של מחלות הנפש, אבל קרוב לוודאי שזה קשור לשיפור באבחון ובגילוי”, אומר ד”ר רונלד בראון, פרופסור לרפואת ילדים באוניברסיטה הרפואית של דרום קרוליינה.
את העלייה במספר האבחונים מזינה גם הגעתן לשוק של תרופות פסיכוטרופיות (תרופות המשפיעות על מצב הרוח) מסוגים חדשים לגמרי, עם פחות תופעות לוואי ושיעור הצלחה גבוה יותר - במיוחד תרופות המעכבות את הניצול החוזר של סרוטונין (SRISS), או תרופות אנטי דכאוניות. אלה יצאו לשוק בלוויית קמפיינים פרסומיים בולטים מאוד, שכוונו לצרכנים.
בעוד הדור הקודם של תרופות אנטי דכאוניות - תרופות טריציקליות כמו - Tofranil לא פעל על ילדים, התרופות מסוג SSRIS כן פועלות עליהם. לפי מחקר שערכה פרופ' ג'ולי זיטו מבית הספר לרוקחות באוניברסיטת מרילנד, השימוש בתרופות אנטי דכאוניות בקרב ילדים ובני-נוער גדל פי שלושה בין 1987 ל-1996. האקדמיה האמריקאית לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר נוקבת בשמותיהן של עשרות תרופות העומדות לרשותם של ילדים עם בעיות - מ'ריטאלין' המוכרת-יחסית (ל-ADHD), דרך 'זולופט' ו-Celexa (לדיכאון), ועד לתרופות פחות מוכרות כמו Seroquel, ' טגרטול' ו-Depakote (להפרעה דו קוטבית).
תרופות נוספות יוצאות כל הזמן לשוק. יש תרופות ממריצות, תרופות המייצבות מצבי רוח, תרופות לשינה, תרופות נוגדות דיכאון, תרופות נגד פרכוסים, תרופות אנטי פסיכוטיות, תרופות נגד חרדה ותרופות ספציפיות להתמודדות עם אימפולסיביות ופלשבקים פוסט טראומטיים.
חלק מהתרופות היותר חדשות פותחו או אושרו במיוחד לילדים. הרוב אושרו רק למבוגרים, אבל הן משמשות גם לטיפול בפציינטים יותר ויותר צעירים, במינונים המקובלים לילדים. הנוהג הזה שכיח וחוקי לחלוטין, אבל כרוך בסיכון אפשרי. “אנחנו יודעים שילדים אינם סתם מבוגרים קטנים”, אומר ד”ר דייויד פאסלר, פרופסור לפסיכיאטריה באוניברסיטת ורמונט. “הם סופגים את התרופות בצורה שונה” .
ואכן, בתוך הקהילה הרפואית - שלא לדבר על משפחותיהם של הילדים הסובלים מבעיות - הולכת וגוברת הדאגה למה שעלולות התרופות הפסיכוטרופיות לעולל למוח שעדיין מתפתח.
רק מעטים יכחישו שהתרופות האלה עוזרות: תשאלו את הרבים מספור שטיפסו ועלו מתהומות הדיכאון או ניערו מעליהם התקפים דו קוטביים (מאני-דפרסיביים) הודות לפרמקולוגיה המודרנית. אבל באותה מידה, רובנו נוטים לקבל תשובה קלה ונוחה לבעיה מסובכת מבלי לחשוב הרבה על השלכותיה לטווח הארוך. "בואו נודה בזה: אנחנו עושים ניסויים על הילדים האלה מבלי לעקוב אחר התוצאות", אומר ד"ר גלן אליוט, מנהל המרכז לילדים במכון הפסיכיאטרי 'לאנגלי פורטר' שבאוניברסיטת קליפורניה בסן פרנסיסקו.
התועלת: שיפור במצב הרוח
מאחורי הניסויים האלה עומד לעיתים קרובות צורך נואש. כאשר ילד סובל או מגלה נטיות התאבדותיות, האם זה הוגן לא לכתוב לו מרשם בנוסף על התראפיה? האם זה אפילו בטוח לא לעשות זאת?
בדיכאון שאינו מטופל, שיעור ההתאבדויות מגיע ל-- 15% כשמקרי מוות נוספים נגרמים על ידי התנהגויות הקשורות לדיכאון, כגון 'טיפול עצמי' באמצעות אלכוהול וסמים. לפי כמה מחקרים, נמצא קשר בין ילדים הסובלים מ-ADHD חמור ובלתי מטופל ובין שיעור גבוה יותר של צריכת סמים, נשירה מבית הספר והתנגשויות עם החוק. לילדים דו קוטביים יש נטייה לפגוע בעצמם ובאחרים באמצעות התנהגות בלתי נשלטת כגון קטטות או נהיגה פרועה.
תרזה האטן מאינדיאנה מטפלת בנכדתה מוניקה. אמא של מוניקה, שהיא בתה של תרזה, סובלת מהפרעה דו קוטבית - וכמוה גם מוניקה בת ה-13. כדי שמוניקה תוכל לגדול במקום יציב, היתה צריכה סבתא תרזה להשיג שליטה על השינויים העזים במצב הרוח המאפיינים את המאניה-דיפרסיה. זה היה מסע ארוך ומפרך. בתחילה שילוב תרופתי של 'ריטאלין' ו'פרוזאק', שניתן למוניקה בגיל שש, פשוט החליף את מצבי הרוח המתחלפים שלה במצב רוח יחיד בעל מאפיינים של עצב והשתוללות. כשמוניקה היתה בת שמונה, התנהגותה היתה כל כך פרועה שבבית הספר ניסו לסלק אותה.
בשלב הבא עברה מוניקה ל-Zyprexa, תרופה אנטי פסיכוטית שגרמה לה להשמנה ניכרת. בגיל 21 כבר היו לה סימני מתיחה, אומרת סבתה. כעת, שנה אחרי, נוטלת מוניקה קוקטייל המורכב מארבע תרופות - כולל 'טגרטול' (נגד פרכוסים) ו-Abilify (תרופה אנטי פסיכוטית). הקוקטייל הזה, כך נדמה לתרזה, פתר סוף סוף את הבעיה של נכדתה: היא במצב הכי טוב שבו ראיתי אותה אי פעם. היא מחייכת. מצבי הרוח שלה עקביים. יש בי אופטימיות זהירה.
לכל אורכה של קשת ההפרעות אפשר למצוא סיפורי הצלחה פרמקולוגיים כאלה. סיפור כזה אפשר למצוא בגליון אוקטובר של כתב העת 'Archives of General Psychiatry': ד"ר מארק אולפסון מהמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו יורק מדווח שם כי בכל פעם שהשימוש בתרופות אנטי דכאוניות בקרב ילדים בני 10 עד 19 עולה באחוז אחד - יורד שיעור ההתאבדויות. יש גם לקחת בחשבון את הילדים המדוכאים הלא אובדניים, שסבלם פוחת הודות לאותן הגלולות.
באשר לילדים הסובלים מסימפטומים חמורים יותר, המומחים חוששים שטיפול תרופתי חסר מהווה סיכון גדול יותר מטיפול תרופתי עודף. נניח שיש לכם ילד אובססיבי בצורה קשה, שממש מתקשה לעזוב את הבית בגלל הפחדים והטקסים שהוא מוכרח לבצע, אומר ד"ר גלן אליוט. תחשבו על מה שכל אחד, מגיל שנתיים עד 16, צריך ללמוד בשביל לתפקד בחברה שלנו. ואז תחשבו על אובדן של שנתיים מתוך התקופה הזאת עקב הפרעה נפשית. איזה שנתיים הייתם בוחרים לאבד?.
לטובת ההתערבות התרופתית משחקת גם הסברה שטיפול במספר רב יותר של ילדים הלוקים במחלות נפש עשוי להפחית את שכיחותן אצל המבוגרים.
ד"ר קיקי צ'אנג מאוניברסיטת סטנפורד מנסה להראות שהדבר נכון לגבי ילדים דו קוטביים. לא מכבר הוא פירסם מחקר ב-'Journal of Clinical Psychiatry', שעקב אחר ילדים ממשפחות דו קוטביות שהתגלו אצלם רק סימנים מוקדמים של המחלה. טיפול מונע ב-Depakote הקל את הסימפטומים המוקדמים ב-78% מהמקרים, עוד לפני שהמחלה הספיקה לקנות לה אחיזה. אתה יכול לשבת ולראות אותה מתפתחת, או להתערב ואולי למנוע את ההפרעה, אומר צ'אנג. אך אף שהחוקר נלהב מהתוצאות, הוא מודה שטיפול בילדים שעדיין אינם חולים באמת הוא עניין שנוי במחלוקת. יש סיכוי שחלק מהילדים בכלל לא יפתחו הפרעה דו קוטבית, אומר צ'אנג. אנחנו זקוקים ליותר נתונים גנטיים, יותר הדמיות של המוח, יותר
סמנים ביולוגיים, כדי לדעת לאיזה כיוון הילדים הולכים.
הסיכון: פגיעה בהתפתחות
אצל ילדים עם בעיות פחות חמורות - ילדים עגומים אך לא מדוכאים, קופצניים אך לא היפראקטיביים - הנימוקים בעד ונגד השימוש בתרופות ברורים הרבה פחות. עדיין יש יותר מדי שאלות בלתי פתורות בנוגע למתן תרופות כאלה לילדים. מה עושה כל התערבות פסיכו-פרמקולוגית, לא רק לכימיה של המוח אלא גם לרכישת מיומנויות רגשיות - כאשר, לדוגמה, תרופות נגד חרדה ניתנות לילד שעדיין לא למד להתמודד עם לחץ ללא תרופות? ומה באשר לתופעות הלוואי, מהשמנה ועצבנות ועד אישיות רדודה - כל הדברים הבלתי רצויים שיקשו עוד יותר על הילד להשתלב בבית הספר?
לכל החששות האלה מיתווסף גם הידע ההולך ומצטבר על מוחו של הילד, שמעיד עד כמה עיצובו של המוח הצעיר אינו שלם. "אנחנו יודעים עכשיו ממחקרי הדמיה, שאונות המצח, שחיוניות לתפקודים כמו ניהול הרגשות והמחשבה, אינן מבשילות לגמרי עד גיל 30", אומר סטיבן הינשו, ראש החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי. לתרופות ניתן איפוא פרק זמן ארוך, ארוך מאוד, 'ללוש' את המוח.
מסיבה זו ייתכן שלא תמיד כדאי להיזקק לחבל ההצלה הפרמקולוגי, במיוחד כשהסימפטומים מתונים יחסית. פסיכולוגים של ילדים מציינים שלעיתים קרובות יכולים טיפולים לא תרופתיים להפחית או לבטל את הצורך בתרופות. הפרעות חרדה, כגון פוביות, יכולות להגיב היטב לטיפול התנהגותי - שבמסגרתו נחשפים הפציינטים בעדינות ובהדרגה לאותם הדברים שמפחידים אותם, עד שהמוח מתרגל לסיכון המתגבר.
גם דיכאון עשוי להגיב לטכניקות טיפוליות חדשות ויעילות יותר, במיוחד תראפיה קוגניטיבית: טיפול המכוון לעזור לפציינטים לעצב מחדש את השקפתם על העולם, באופן שכשלונות והפסדים ייתפסו אצלם באופן פחות קטסטרופלי. מדובר ביותר מטיפול באמצעות דיבור: המטפל מלמד טכניקות התרגעות וחשיבה חיובית, אומרת דניז צ'ווירה, פסיכולוגית קלינית מאוניברסיטת קליפורניה בסן דיאגו. למרבה הצער, הביטוח הרפואי משלם עבור גלולות ביתר קלות מאשר עבור הטיפולים האחרים האלה.
ההשפעה על המוח
אם התרופות שמסלקות את הסימפטומים משנות גם את המוח, שעדיין נמצא בתהליך התפתחות, אפשר שהריפוי הושג במחיר גבוה מדי - לפחות לגבי ילדים הסובלים מסימפטומים מתונים בלבד. כדי לקבוע אם אכן נגרם נזק מהסוג הזה, החוקרים פונים יותר ויותר לסריקות של המוח, כגון הדמיה באמצעות תהודה מגנטית (MRI). התוצאות שהם מקבלים מרתקות.
סריקות MRI כבר הראו שנפח המוח של ילדים הלוקים ב-ADHD קטן ב-3% מזה של ילדים שאינם סובלים מהבעיה. הדבר הדאיג את החוקרים, כיוון שכמעט כל הסריקות האלה נעשו אצל ילדים שכבר קיבלו תרופות לטיפול בהפרעה. האם ההבדלים האנטומיים האלה היו שם מלכתחילה, או שמא התרופות הן שגרמו להם? ד"ר חאווייר קסטלאנוס, מהמרכז לחקר הילד באוניברסיטת ניו יורק, ניסה לענות על השאלה: הוא ביצע סריקות נוספות, הפעם רק של ילדים עם ADHD, והשווה בין נוטלי התרופות לאלה שלא טופלו תרופתית. למרבה ההקלה, הוא גילה אצל כולם את אותה אנומליה מבנית - ממצא שמנקה כמדומה את התרופות מאחריות.
ד"ר סטיבן פליסקה, מנהל היחידה לפסיכיאטריה של הילד במרכז הרפואי של אוניברסיטת טקסס בסן אנטוניו, הלך רחוק יותר. הוא ביצע סריקות שבדקו לא רק את המבנה אלא גם את הפעילות במוחם של ילדי ADHD בלתי מטופלים. את ההדמיות האלה השווה דר פליסקה עם סריקות שנעשו אצל ילדים שקיבלו תרופות במשך שנה ויותר. בקבוצה המטופלת לא נראו כל סימנים לחוסרים כלשהם בתפקוד המוח, לפי מדידת זרימת הדם. למעשה, הוא אומר, “ראינו רמזים לשיפור לעבר הנורמלי”.
החדשות היו פחות חיוביות במה שנוגע להפרעה דו קוטבית. צ'אנג בדק את מוחם של ילדים שטופלו ב-Depakote, והבחין בכמה הבדלים אנטומיים שיכולים להיות תוצאה של הטיפול. הוא לא בהכרח מאושר ממה שגילה: "אנחנו רואים שהתרופות אכן משפיעות על המוח במידה רבה. האם זה דבר טוב, דבר רע? אנחנו פשוט לא יודעים".
מה שאיש אינו מכחיש זה שדרושים מחקרים נוספים כדי לענות על כל השאלות האלה - ושלא יהיה קל לעשות זאת. הבעיה הראשונה היא בעיה של זמן. רק בתחילת שנות התשעים פרצה ה'פרוזאק' בסערה לבתי המרקחת, וקשה לבצע מחקרים ארוכי טווח על תרופה שנמצאת בשימוש נרחב רק קצת למעלה מעשור. כך זה תמיד: בכל פעם שהתעשייה ממציאה תרופה חדשה, המחקר לגבי ההשפעות ארוכות הטווח של אותה תרופה מתחיל מאפס.
אך גם אם היה אפשר לבצע מחקרים ממושכים, קשה להשיג מתנדבים עבורם. שיעור הנשירה גבוה בכל מחקר רב שנים, במיוחד כשהנבדקים הם ילדים שמשתעממים בקלות. השגת סריקות טובות מילדים שאובחנו אצלם בעיות אינה קלה, כפי שיעיד כל רדיולוג שניסה לבצע MRI ממושך לילד עם ADHD. "לשכב בשקט זה לא בדיוק הדבר שהם מצטיינים בו", אומר אליוט.
למעשה, 40% מהילדים צפויים לנשור ממחקר ארוך טווח לפני שהעבודה עליו מסתיימת - וזאת בהנחה שהוריהם בכלל יסכימו לאשר את השתתפותם במחקר. חלק מסריקות המוח כוללות לכל הפחות מעט קרינה - דבר שרוב ההורים ממאנים לחשוף אליו את ילדיהם, במיוחד אם מדובר בילדים שאינם סובלים מהפרעות רגשיות ושבדיקתם פשוט נועדה לקבוע כיצד נראה מוח בריא.
אך גם שאלות אתיות מעכבות את המחקר. כל מחקר רציני מחייב לא לתת תרופות לחלק מהילדים הסובלים מההפרעה, כדי שיהיה אפשר להשוות בינם ובין הילדים שמקבלים את התרופות. אבל אם מאמינים שהתרופות מועילות, איך אפשר למנוע אותן מקבוצה של ילדים הזקוקים להן?
למרות כל המכשולים האלה המחקר מוסיף להתקדם, גם אם בצורה מהוססת. המכון האמריקאי הלאומי לבריאות הנפש עורך מחקר, שבמסגרתו יעקבו החוקרים אחרי ילדים בני 3 עד 8 הלוקים ב-ADHD כדי לקבוע את יתרונותיהן ואת תופעות הלוואי של תרופות ממריצות. קסטלאנוס ועמיתתו מאוניברסיטת ניו יורק, רייצ'ל קליין, הולכים רחוק יותר: הם מזמנים אנשים בסוף שנות השלושים לחייהם - שכילדים השתתפו במחקר על טיפול ב-ADHD שהחל ב- 1970- במטרה לסרוק את מוחם ולגלות מה השפעותיהן ארוכות הטווח של התרופות.
מרשמים חפוזים
חשוב לא רק לבצע יותר מחקרים - אלא גם לבצע תיקונים במערכת הבריאות, שילדים הלוקים בבריאותם נזקקים לה. בדומה למבוגרים הנוטלים תרופות לבעיות נפשיות, גם הילדים מקבלים לעיתים קרובות את תרופותיהם לא ממומחה בפסיכיאטריה ובפסיכו-פרמקולוגיה - אלא מכל רופא שיכול לרשום מרשם. בדרך כלל מדובר ברופא הילדים או ברופא המשפחה, שאין לו את הזמן או את ההכשרה הנחוצים לביצוע ההערכות המקיפות הדרושות לפני מתן התרופות - שלא לדבר על ביקורי המעקב שיש לבצע. "אי אפשר בשום אופן לחפש תופעות לוואי אצל ילד בן 10 תוך חמש דקות", קובעת שרה דוריסון, נוירולוגית ממיאמי. "את צריכה לעורר בו אמון. לשוחח איתו על מעשיו בקיץ, על החברים שלו וכולי".
אחת הסיבות לכל החיפזון הזה במתן תרופות, אומרים פסיכיאטרים, היא הביטוח הרפואי שבנוסף לאי נכונותו לשלם עבור תראפיה בדיבור - שהיא ממושכת יותר ויקרה יותר - מסרב גם לשלם את החשבון הדרוש לפיקוח נאות על מתן הגלולות. לדברי אליוט, בעולם מושלם - או לפחות טוב יותר - הורים השוקלים מתן תרופות לילדיהם יוכלו להתייעץ לא רק עם מומחה אחד, אלא עם שלושה: רופא ילדים, רופא ילדים המתמחה בבעיות התנהגות, ופסיכיאטר לילדים ומתבגרים.
גם חברות התרופות יכולות להיטיב את דרכן - ואם לא יעשו זאת, אז על הממשלה לאלצן לכך. אפשר לעשות הרבה כסף מפיתוח ה'פרוזאק' הבאה, אבל חברות התרופות לא ממהרות לעשות זאת, שכן ככל שבודקים את התרופה זמן רב יותר - כך גדלות ההוצאות והרווח פוחת.
מינהל המזון והתרופות האמריקאי אינו דורש מחקרים ארוכי טווח, שעוקבים אחר הפציינטים לאורך עשרות שנים. דרישתו היחידה היא מבחני רעילות, שנמשכים שישה עד שמונה שבועות. עכשיו מנסה המינהל לפתות את החברות לבצע מחקרים ממושכים יותר: כל חברה שתבצע מחקרים על השפעותיה של תרופה על 100 ילדים לפחות במשך יותר משישה חודשים - תקבל הארכה של חצי שנה על זכויות השיווק הבלעדיות של התרופה. מדובר בכמות נתונים קטנה יחסית, מודה ד"ר תומאס לוגרן, פסיכיאטר במחלקה הפסיכו-פרמקולוגית של המינהל, אבל זה טוב יותר ממה שהיה לנו קודם, שהיה למעשה לא כלום.
עד שכל הדברים האלה יקרו, ה'תיק' הכבד ביותר ייפול, כמו תמיד, על המשפחה. אפשר שהתרופה החזקה ביותר שילד סובל זקוק לה היא האינסטינקטים המושכלים של הורה בקיא - הורה שלקח לעצמו את הזמן ללמוד על כל האופציות התרופתיות והלא תרופתיות ולבחור מתוכן את המתאימות. תמיד יהיו סכנות הכרוכות בנטילת תרופות רבות מדי - וגם סכנות הנובעות מנטילת פחות מדי תרופות. כמו בכל בחירה אחרת שאתם מבצעים עבור ילדיכם, אומר צ'אנג, אתם עושים בחירות נכונות ובחירות לא נכונות. וכשבריאות נפשו של הילד עומדת על כף המאזניים, הבחירה הלא נכונה היא משהו שכל הורה ירצה להימנע ממנו.
לפנייה לכתב/ת 
