החומר ממנו נוצרים משלים

"גיבור להרע" של יי מוניול הדרום קוריאני הוא אחד הספרים המרתקים ויוצאי-הדופן שיצאו בשנה האחרונה. מדובר באלגוריה סוציו-פוליטית מבריקה, המזכירה בחיותה הנדירה אף את "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג, ואין זה אילן גבוה להיתלות עליו. אם היינו נחשפים אליו כמה עשורים קודם לכן, במצב מעט יותר נאיבי, בלתי מפוכח, הוא ללא ספק היה הופך גם למניפסט ערכי.

מוניול מגיש באמצעות סיפור מקומי ואכזרי על ילדים את אחת הבעיות הבלתי פתורות של האנושות: איזו שיטת שלטון עדיפה ותחת איזו מטריה אידיאולוגית האדם מסוגל לממש את עצמו על פי צו גורלו. בנוסף מסתתרות להן תתי מנטרות מתחת לשכבה הגלויה של הנרטיב, כמו פעפועה המכריע של הילדות וצלקותיה בכל שלב בחיים, ומהי למעשה הצלחה ולפי איזו קנה מידה מודדים אותה.

זה אמנם נדמה לרגע כיער עבות של פילוסופיה, אך מוניל מצליח להחדיר מורכבות מבעד לפשטות המילים, וזהו החומר ממנו נוצרים משלים גדולים.

נידוי מוחלט

אז מה הסיפור? האן פיונגטאנה, ילד טוב ומצוחצח מסיאול הטכנולוגית והמתקדמת, מגיע לעיירת שדה אנונימית עקב בעייתיות בקריירה של אביו. בבית-הספר הוא מגלה מערכת חברתית סמי-פשיסטית, עם רודן שהוא ראש ועד הכיתה בשם סוקדאה. חוסר הצדק המוחלט מוביל את הגיבור לניסיון להדיח את הרודן מתפקידו. אך אין לו שמץ של מושג כמה המשימה היא בלתי אפשרית.

מחיר הכישלון שלו: נידוי מוחלט, השפלות חוזרות ונשנות והתעללויות, וכפי שאנו יודעים ילדים הם מומחים בתחום. לבסוף, למרות אופיו העיקש, הוא נשבר, וסביר להניח שכל פרט אחר היה נשבר כבר ממזמן, ובכל זאת, אוחזת את העלילה תפנית בלתי צפויה. כנראה שיש משהו בטענה כי צחוק הגורל בא לעתים מתוך פה אכול שיניים רקובות.

השלטון הקורס של סוקאדה מציב המון קונפליקטים בועטים ברמות המיקרו והמאקרו. פיונגטאנה, כענף שכופף, כבר מצא את צורת השלטון נסבלת, והפיק ממנה את המיטב, פתאום נוחתת עליו הדמוקרטיה, שגם ממעוף הציפור הציניקנית, אינה כל כך אידילית, ויוצרת המון חיבוטי נפש וכשלים לוגיים וערכיים.

מוניול הוא אחד הסופרים הבולטים בדרום קוריאה. הוא נולד ב-1943, וכילד היטלטל בין הצפון לדרום, במציאות של עוינות ומעקבים אינסופיים. הוא קצר במולדתו פרסים ספרותיים רבים, ואף הרחיב את קהל קוראיו מחוץ לאסיה וסביבותיה. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית, ונקווה שלא יהיה האחרון.

הספר, למרות שנכתב בקוריאנית, תורגם מאנגלית. זה קורה מדי פעם עם תרגומים מארצות המזרח הרחוק, זאת למרות שחלק ניכר מהאוניברסיטאות בארץ מלמדות שפות כמו סינית ויפנית (נכון, קוריאנית עדיין לא). אמנם הספר הנוכחי בהיר וקולח, אך אפשר, אם רוצים, לגדל ולפתח מתרגמים ראויים משפת המקור. בסוף זה ישתלם.