על אהבה ושדים אחרים
"אהבה", ספרה החדש של טוני מוריסון שיצא בימים אלה בארה"ב, הוא פרק נוסף במסעה של הסופרת זוכת פרס נובל אל שורשי הרוע. אריאנה מלמד על קול ספרותי עצום, שמתחזק מספר לספר
אם במקרה יצא לכם להיות אמש, בשעה שבע, בניו-יורק, ושמתם פעמיכם אל חנות הספרים של בארנס ונובל ביוניון, יכולתם לפגוש את טוני מוריסון. היא היתה שם וקראה פרק מספרה החדש, "Love"' , וחתמה על עותקים. לו הייתי שם, מרוב התרגשות כל שהייתי יכולה לומר לה על הספר הזה הוא "תודה" מגומגמת.
"אהבה" – כמה תעוזה ובטחון צריך כדי לבחור לספר שם כזה, בלי פשרות ובלי התנצלויות ובלי תוספות – ראה אור לפני שבועיים בארצות-הברית. ספר חדש של מוריסון הוא ודאי עילה מוצדקת להזעיק את אבירי המשלוחים הטרנסאטלנטיים המהירים, ולנתק את הטלפון כשהוא מגיע הביתה. ומספר לספר, מתברר, קולה של מוריסון מתעצם עד כדי כך, שגם כאשר היא לוחשת אי אפשר שלא להקשיב.
"אהבה", איפוא. צד התפר של הרגש המשומש ביותר בתקשורת ההמונים, בתרבות הפופולארית, בחיים הכוזבים שאנחנו ממציאים לעצמנו מתוך הצורך הבסיסי לשרוד. "כמו כולנו, הוא נקרע מאהבה וזעם", כותבת מוריסון על הגיבור הנעדר שלה, ביל קוסי. ואחר כך היא מראה לנו כיצד אהבה ואלימות, אהבה ומוות ברוטלי, אהבה ושקיעתו של עולם – כולם אחוזים זה בזה וכולם קורעים את חייהם של הגיבורים בספרה.
בשוכבי גווע
פעם, בשנות הארבעים והחמישים, היה ביל קוסי פטריארך נשוא פנים, הבעלים והמנהל האוטוריטטיבי של אתר נופש פופולארי לשחורים בעיירה ציורית בדרום החוף המזרחי של ארצות-הברית. לקוחות אמידים ושוחרי טוב יכלו להירגע שם מן המוות ברחובות הגיטאות ומן הרציחות במיסיסיפי, היא כותבת, תוך שהם נותנים למוסיקה לשכנע אותם שפעם יוכלו להתמודד עם שני אלה ועם היום-יום. ומובן שהם טעו.
כשבית מלון הופך להיות מרכז הטריטוריה בה מתנהל ספר, כמעט תמיד המלון הופך לדימוי מורכב על אודות העולם שסביבו. גם כאן. בזמן הווה, המלון כבר לא קיים. כלומר, הבניינים עומדים על תילם ומהווים משכן נאות למאות יונים, אבל החוף שסביבו, וחלקים מן העיירה (הדמיונית) סילק שלצידו, כבר נסחפו לתוך הים בסערת ההוריקן אגנס.
וביל קוסי מת – מזמן, כך מתברר אט אט עם קריאת הסיפור, שמובא כאן מתוך זכרונותיהן של ארבע נשים ומתוך סקרנותה של אשה חמישית, שהיא ציר ההוה של הסיפור. כיצד מת? על כך הדעות חלוקות. האם באמת אהבה וזעם שעלו על גדותיהם היו בסופו של דבר למעשה אחד וסופי של רצח? אם כן ואם לא, דמותו של ביל, שהיתה גדולה מן החיים, ממשיכה לשכון במרכז חייהן של הנשים הדוברות בספר, שבנוי כרומן פוליפוני – הקולות הדוברים השונים מניעים את העלילה, ולכל קול יש גם זכרונות שונים וסותרים על אודות ביל.
שכן הפטריארך הטוב והמיטיב, דמות מופת לקהילה השחורה שסביבו, זרע יותר מדי הרס בחייהם של הסובבים אותו. אחרי שבנו מת ונכדתו היחידה כריסטינה הופכת לזכרון החי לטרגדיה שלו, ביל רוכש לעצמו – בכסף ממש, כלה בת 11. זוהי היד, חברתה הטובה ביותר של כריסטינה. האקט האלים של נישואיה לקוסי יהפוך את חיי שתיהן לגיהנום מתמשך, אך הן יבחרו להמשיך ולהתגורר בו גם אחרי מותו. לאט לאט הוא מתגלה כנואף כוחני וחסר מעצורים, כאיש שזעם ורוע מניעים אותו לא פחות מאהבה, כקשיש פאתטי שבחר לבלות את שנותיו האחרונות בתלות מנוונת בויסקי שלו.
השנים החולפות על גיבורי הספר מיטיבות רק עם הזכרון. העולם האמיתי שסביבם הולך ומתפורר: האמונה בכוח הקדמה והשוויון לשחורים הותירה את כולם מאחור ובעצם לא היטיבה עם נפשותיהם של בני האדם. ג'וניור, הדמות היחידה בספר המתרכזת בהווה, היא נערה בת 18 שכבר נכלאה במוסד לעבריינים וגם בכלא של בוגרים, והקדמה לא תרמה לה דבר, לבד מן הצורך המתמיד להזיק לעצמה. זה רק מתעצם והולך כאשר היא נשכרת בידי היד לסייע לה בכתיבת סיפור תולדותיה של המשפחה, אבל כמובן שאי אפשר לכתוב סיפור כזה מנקודת מבט חלקית אחת, שרובה נסיון מתמשך של טיוח.
פעם היה נורא
האמונה ביכולתנו לנהל את גורלנו כרצוננו גם היא מופרכת לגמרי בספר הזה, כל עוד שולטים בנו כוחות של אהבה וזעם מבפנים, והוריקנים ופוליטיקאים והתפוררות חברתית מבחוץ. פעם, אומרים גיבוריה של מוריסון לעצמם, ידענו אך מעט והבנו הרבה: היום אנחנו יודעים הכל ולא מבינים דבר.
"פעם". הזמן המיתולוגי הטוב יותר שחסרי הישע בהווה מתרפקים עליו, כך מתברר, הוא המצאה מנחמת של הזכרון האנושי. פעם, בשנות הארבעים, אפשר היה לשעבד ילדה שחורה לגחמותיו של גבר מזדקן. פעם, באותן שנים ממש, סביבתו של בעל הון לא היתה מסוגלת להתמודד עם כוחו המנוול של הכסף. וגם הטרגדיות של היום מונעות בכוחה של השנאה של פעם, שעדיין בוערת בעוז בנשמותיהם של מי ש"פעם" היו קורבנות, אך אולי לא ידעו זאת וקיבלו במשיכת-כתף משלימה את חייהם.
ומוריסון, כמו שהיא עושה בכל ספריה, נותנת לקורבנות קולות, היסטוריה וזהויות מובחנות, ומחלצת אותם מן הסטטיסטיקה חסרת הפשר של "אלימות במשפחה", "בערות", "תנאים סוציו אקונומיים קשים". מי שקרא את "העין הכי כחולה", "ג'ז" ו"גן עדן", יודע שמוריסון מעולם לא הרשתה לעצמה להעניק לגיבורים שלה ערכי מוסר נעלים רק מכוח היותם קורבנות. להיפך: לא אחת עוררה עליה את זעמה של הקהילה השחורה בנסיון חסר הפשרות שלה לרדת לעומק שורשי האלימות שקיימים בקהילה הזאת, ולאופן שבו היא מכלה את עצמה בזעם מתמשך. גם כאן זה קורה: "אהבה", כך מתברר, הוא פרק נוסף במסע של מוריסון אל שורשי הרוע האנושי. הוא לא מיועד לכל קורא, אלא לאלה שהצורך שלהם בחבטות מצד הסופר גובר על הצורך שלהם בליטופים מנחמים.
וכמו ב"חמדת", גם כאן מוריסון לא נרתעת מעירוב בין קולות החיים לבין קולה המסתורי של L, כך היא מוצגת בפנינו עד לעמוד האחרון של הספר, שם מתברר כי מישהו חמד לצון וקרא לה בינקותה בשם Love. היא מבקשת להבהיר שמדובר באהבה במשמעותה באיגרת הראשונה אל הקורינתים בברית החדשה: אהבה של אדם לרעהו ושל אדם לאלוהיו, אבל שתי אלה, כמו L עצמה, כנראה כבר אינן משוטטות בין החיים בספר הזה. כדי לומר יותר מזה על העלילה, נחוץ כאן ספוילר. לאוהביה של מוריסון מגיע יותר מזה: להתנתק עם הספר מן היום-יום, ולהתמסר לכוח העצום של קולה. איש אינו כותב בעוצמה, באבחנה צלולה, באבחות סכין חדות ובמוסיקה נוקבת כמוה.
לפנייה לכתב/ת 
מוריסון. גם כשהיא לוחשת
מומלצים
