ולהלן התחזית
הטרור כמעט ולא קיים, הלחצים מבית ומבחוץ מתפוגגים והולכים, העם חדל מטרוניותיו ומשמיע גרגורים חרישיים של נחת, ואין שום סיבה להתאמץ ולהתקדם במשא ומתן. למה מה קרה? מה בוער?
לעומת זאת, אין שמץ של סיכוי כי ראש הממשלה החדש ייעשה קבלן ההריסות של צה"ל ויתעמת עימות מזוין ורציני עם החמאס והג'יהאד. אפילו היה יכול - לא היה עושה זאת. גם במלוא הבוז והתיעוב לרוצחי חפים מפשע, צריך להיות קצת ריאלי וקצת ציני בעניין הזה; ידו זבת הדם של הטרור היא המקל היחיד שראש ממשלה פלסטיני יכול להניף על ישראל. זוהי "זרועו הצבאית". "הפצצות העומק" שלו. הארטילריה. ה-101.
במצב היחסים הנוכחי בין השלטון הישראלי לבין הרשות הפלסטינית, באפסות האמון ובעומק החשדנות ההדדיים, צריך ראש ממשלה פלסטיני להיות משוגע, או גנדי (האמיתי), כדי לשבור את הנבוט היחיד הזה. באותה מידה של היגיון יכול מנהיג פלסטיני לדרוש מישראל שתפרק את טייסות המסוקים שלה, כתנאי מקדמי לפתיחת משא ומתן.
אולי לא נעים להודות, אך מסוכן הרבה יותר לא להודות: המסוקים והמתאבדים יצרו איזשהו מאזן אימה שבצילו צפויה תקופת-מה של רגיעה.
ולהלן התחזית:
במהלך תקופת הרגיעה הזאת יושמעו צפירות עולות ויורדות של מו"מ. אין זה אומר בהכרח כי מדובר במו"מ-אמת. כל מו"מ בין ישראל לבין שכנותיה - עם מו"מ-אמת, גם תמרוני-מו"מ וגם מו"מ מזויף לחלוטין - כרוכים תמיד בתרועות עולות ויורדות.
אל המו"מ יתלוו גם קולות המיה רכים של "הקלות". רובן הצהרתיות, מיעוטן מעשיות. כי בניגוד לפעם הקודמת, עת כל "ההקלות" היו דקלרטיביות, הפעם הזאת לא יהיה מנוס ממחוות שיש בהן גם מרכיב מעשי, או לפחות פוטוגני. הממשלה הרי לא תוכל להתעלם מטרונייתו המפתיעה-משהו של הרמטכ"ל יעלון, אשר נצרבה היטב-היטב בתודעתה.
מאזן האימה יעשה את שלו, ההקלות יעשו את שלהן, ותוך זמן קצר להפליא תגיע ממשלת ישראל לעמדה ולמצב החביבים עליה מכל; הטרור כמעט ולא קיים, הלחצים מבית ומבחוץ מתפוגגים והולכים, העם חדל מטרוניותיו ומשמיע גרגורים חרישיים של נחת, ואין שום סיבה להתאמץ ולהתקדם במשא ומתן. למה מה קרה? מי מת? מה בוער?
וכטוב ליבה במצב המזהיר, תוכל הממשלה לשוב ולהתמכר לעיסוק החביב עליה מכל: לבנות התנחלויות כמו משוגעת, להפקיע קרקעות כמו פסיכית, לקבור מילארדי שקלים בחומת התיל ההזויה, ולחייך בסלחנות אל הפושטקים המתפרעים על כל גבעה ותחת כל עץ רענן.
וכתום כמה חודשים כאלה של נחת, ישוב התסכול הפלסטיני ויעלה על גדותיו, והארץ תשוב ותרעש.
"אתם רואים?", תכריז אז הממשלה בנימה מלאה תוגה, אך בעיניים בורקות מגיל, "שוב הוכח שאין עם מי לדבר".
והמתאבדים והמסוקים ישובו ויצאו לדרך.
אז מה ראוי לכל אזרח שילמד מן התחזית הבנאלית דלעיל? שכדאי לו לרוץ ולעשות מהר עוד סיבוב זריז על הבורסה. לפני שהאינתיפאדה השלישית פורצת, והשוק שוב יהיה על הפנים. ולא נותר אלא לאחל לעצמנו ולכל עם ישראל, שאם לא יצאנו בזמן מהשטחים, שלפחות נצא בזמן מהבורסה.
תזכורת
בלהט הדיונים האסטרטגיים המעמיקים על השפעת עיסקת השבויים על מעמדו הגלובלי של החיזבאללה, נשכחו כמה עובדות:
ראשית ראוי לזכור כי רון ארד לא נחטף. הוא נשבה. ממשלת ישראל החמיצה כמה הזדמנויות לשחררו (בין השאר, בגלל דיונים אסטרטגיים מעמיקים על השפעת עיסקת שיחרורו על מעמדו הגלובלי של החיזבאללה...). אז הגה מישהו את הרעיון הגאוני לחטוף את שייח' עובייד (1989) ואח"כ גם את מוסטפה דיראני (1994). "קלפי מיקוח" הם כונו בפי החוטפים.
השניים הוחזקו בכלא, ללא משפט, ללא זכויות אסיר, ללא זכויות שבוי. כאשר בג"ץ החל להשמיע קולות של אי-נחת, החלה ישראל (אפריל 2000) בהליכים לחקיקת חוק מיוחד אשר יתיר לה לחטוף בני ערובה ולהחזיקם בכלא ללא משפט וללא זכויות.
לקראת הגשת הצעת החוק, נכתבו כאן המילים דלהלן:
"חוק המעניק לגיטימיות למעשי חטיפה, הוא קריאה מפורשת לכל ארגון טרור לנקוט באותה דרך. 'אמנם את רון ארד אין לנו', יאמרו שוחרי שיחרורם של החטופים, 'לכן נסדר לעצמנו כמה בני ערובה אחרים, כדי שגם לנו תהיה ביד חפיסה נאה של קלפי מיקוח'. כל ישראלי בכל רחבי העולם ייעשה מטרה לגיטימית לחטיפה. כולנו ניעשה 'קלפי המיקוח' לשיחרורם של 'קלפי מיקוח'. ולא נוכל להלין אלא על עצמנו. כי אנחנו קבענו את כלליו של משחק הקלפים הנתעב הזה". (ידיעות אחרונות, 19.4.2000)
ששה חודשים אחר-כך, באוקטובר 2000, נחטף אלחנן טננבאום. קלף מיקוח לשיחרור קלפי מיקוח.
כדאי לזכור את הדברים הללו כאשר מהמרים על חייו.
לפנייה לכתב/ת 
