הביטלס - כן ולא

יותר מ-30 שנה לאחר שחדלו מלפעול, הביטלס עדיין מעוררים סערה. הוצאתו המחודשת של האלבום Let It Be בגרסה "עירומה" ללא העיבודים שהוסיף לשירים פיל ספקטור, מושכת תשומת לב אדירה מהמעריצים ומהתקשורת. האם זה מוצדק? האם לא נמאס קצת? הנה שתי דעות, מנוגדות. גבע קרא עוז חושב שאפשר לתת לביטלס לנוח על משכבה בשלום. בועז כהן חושב ההפך.

5 סיבות למה נמאס

1. כי לא בא לי לשמוע אותם

אז כן, הביטלס היא להקה גדולה, נפלאה וחשובה, אבל לא יעזור בית דין, לא תמצאו אותי מקשיב להם סתם ככה בבית בצהרי היום. לא שהמוזיקה לא מיוחדת, מקורית ונפלאה. אבל באופן אישי, נמאס לי ממנה, אני חושב שחלקה הגדול כבר לא רלבנטי (בשבילי) ויש לי דברים יותר מעניינים להקשיב להם. שמעתי אותם מספיק ודי.

2. כי בסופו של דבר, זה (כמעט) רק פופ

מעריצי הלהקה אוהבים להדחיק את העובדה שהביטלס, היו בעיקר להקת פופ ולא באמת גירסה מודרנית לבאך. לצד המוזיקה שלהם, הם נחרטו בהיסטוריה לא מעט בשל ההיסטריה של הנערות הצווחניות, התספורות והסלבריטאיות שלהם. המעריצים נאחזים בתקליטים הבשלים והמורכבים שהוציאה הלהקה בשנותיה האחרונות, אבל נהנים לשכוח שהיו לה גם לא מעט חומרים קלילים וסתמיים למדי. 

3. כי קיטש הוא קיטש הוא קיטש

מתוך מאות השירים של הביטלס, מעטים מדי נושאים תחושת חריפות אמיתית, כזו שאפשר למצוא נניח אצל ה-Velvet Underground. פול מקרטני יכול להתבכיין עד מחר שספקטור עטף את Let It Be בצלילים מפנקים מדי, אבל הוא בעצמו היה קינג של רגעים סכרינים רבים למדי. הביטלס היו במשך רוב הקריירה שלהם להקת אמצע הדרך קלאסית, כזו שנזהרת לא באמת להרגיז אף אחד. גם הניסיונות המוזיקלים שלהם לא חרגו על פי רוב ממה שהאוזן הממוצעת יכולה לעכל.

4. כי הם לא באמת היו מורדים

אז כן, לנון לא אהב מלחמות והטיף לשלום. וכן, הם תרמו לא מעט לייבוא אופנת הרוחניות ההודית למערב. וכן, היה להם שיער ארוך והם עישנו מריחאונה. ועדיין - הביטלס לא היו מורדים אמיתיים. גבולות המחאה שלהם נשארו תמיד תמימים מספיק, כך שהמימסד היה יכול לתת להם את המקום השמור ל"ילדים רעים", ללא שהם באמת הציבו אלטרנטיבה. יכול להיות שזה היה נראה אחרת אם לנון היה נשאר בחיים, אבל בלעדיו, חברי הביטלס של היום נראים בעיקר כיאפים מדושני עונג, רודפי בצע ופרסום.

5. כי חשוב שתהיה אופוזיציה

הביטלס הם קונצנזוס. מקטן ועד גדול. כולם רוצים להישמע כמוהם, כולם תמיד יגידו כמה הם גדולים. ולפעמים - צריך להתייצב מנגד, ולפתח קו מחשבה אחר. האם הם באמת היו כל כך גדולים, או שהם בעיקר מותגו ככאלה? תחשבו על זה (גבע קרא עוז).

חמש סיבות למה לעולם לא יימאס

1. כי היו להם שירים מושלמים

קחו את Yesterday כמשל. כל מה שיש שם זה את פול מקרטני ורביעיית מיתרים. כל מה שגדול בביטלס נמצא פה, בשתי דקות בלבד. תימצות מושלם של כל המהלכים ההרמוניים הקלאסיים - כשהשיא בפזמון כשמקרטני עולה עם הקול, ובסוף גולש בטבעיות אל תחילת המעגל - עיבוד כלי מיתר מופלא, פרנץ שוברטי ברוחו. ובכלל - בהמון שירים של הביטלס נמצאת נקודה כזו, נקודת הכאב, בנאלית ככל שתהיה או מתוחכמת, שהופכת ליופי צרוף, עצום, שממלא את הלב וגם שובר אותו.

יותר מדי להקות בעולם הן להקות-של-טריק-אחד. הביטלס רצו (והצליחו) להתבטא בסגנונות מוזיקליים שונים בתכלית - רוקנ'רול, בלוז, קאברים, פסיכדליה, פולק אנגלי, מוזיקה הודית (תרומתו של האריסון ללהקה) ואוונגרד (באלבום הלבן, אבל לא רק שם). הביטלס בדקו דיסטורשנים, פסנתרים, גיטרות-באס-תופים, וגם תזמורת סימפונית (ב-Day In Life התזמורת משמשת כסוג של סמפלר, בעצם... אם זה היה נעשה היום, את כל האפקט של תאונת הדרכים היה עושה סינתיסייזר אחד ותוכנת מחשב אחת).

כשענין הביטלמניה מוצה ונמאס עליהם, הם עברו ליצירות אמנות קטנות. שילוב כלים שונים, נסיונות מרתקים והחדרת צלילים חדשים לתוך היצירה שלהם, גם כדי לאתגר את המאזין. אני לא רואה אף להקה בת זמננו, שפועלת בתוך המיינסטרים, מעזה לעשות ניסויים בלי חשבון בתקליטים שלה.

3 כי היו להם להיטים מופלאים

לביטלס היו יהלומים יקרים בשמי היצירה, אבל גם פזמוני פופ במשקל נוצה. להיטים חמודים. Octopuses Garden הוא סוג של שיר-ילדים. לא? ו-Yellow Submarine גם. אם להעדיף ביטלס או דיג-דיג-דוג, ברור לגמרי מה אבחר להשמיע לתינוקת שלי.

4. כי הם שידכו בין באך לבין באדי הולי

שימו לב לסולו ב"In My Life” - זהו סולו קלאסי לגמרי, כמעט כמו להטוט-צ'מבלו מהמאה ה-18. הביטלס היתה הלהקה הכי משמעותית, שהצליחה להתכתב עם באך, מצד אחד, ועם באדי הולי ואלביס מצד שני. ב-2003 זה נראה טרוויאלי - אבל זה לא היה מובן מאליו בשנת 1965, שנת המהפך שלהם.

5. כי הם עשו הכל נכון

הביטלס היו קיימים זמן קצר, שש שנים נטו (בין 1963 ל-1969, וזהו) והספיקו הרבה מאוד – לשנות תדמית, להאריך שיער ולגדל זקנים, ולעצבן את הנוצרים השמרניים, ולקבל סירוב כניסה לישראל, כדי שלא יקלקלו את הנוער העברי בציון, ואפילו זכו בגיל עשרים ומשהו לקבל תארי אצולה ולעשן סמים בארמון באקינגהאם, להצהיר הצהרות פרובוקטיביות, להתחתן ולהתגרש ולהתחתן, לחגוג בטורי הרכילות ובמיטות כאלה ואחרות, ואף על פי כן ולמרות הכל – להשאיר לעולם סרט אנימציה הזוי וקסום (Yellow Submarine) פסקול פסיכדלי לסרט אחר (Magical Mystery Tour) וגם עוד חמישה אלבומי-מופת, מעוצבים ומופקים לתפארת: Rubber soul, Revolver, Sgt. pepper's lonely Hearts Club Band, The White Albom ו-Abby Road.

וחוץ מזה,  הם ידעו להתפרק בזמן, לפנות את הבמה של שנות השבעים ללהקות אחרות וליוצרים אישיים שגדלו עליהם, לא להתאחד לעולם, לא להתבזות או להפוך לפאתטיים. (בועז כהן)